תלמוד בבלי - יבמות

דף ב - א

מתני' חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. כדתני [סיפא] שאם היתה אחת מהן נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות וטעמא יליף בגמרא: וצרות צרותיהן עד סוף העולם. במתני' מפרש: חמותו. שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים: ואם חמותו ואם חמיו. שתיהן אסורות לו משום ערוה כדכתיב (ויקרא יח) ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה ויש בכלל זה חמותו ואם חמותו ואם חמיו כדמפרש (ואזיל) באלו הן הנשרפין (סנהדרין ד' עה.) ובתו (ובת בתו ובת בנו) דהכא בבתו מאנוסתו קמיירי וכן בת בתו ובת בנו דאילו בתו מאשתו היינו בת אשתו דכיון דכתיב (שם) אשה ובתה לא שנא ממנו ל''ש מאיש אחר אבל בתו מאנוסתו לא ילפא ליה מהכא דאשה ע''י קדושין משמע שהוא אישות ומקרא אחרינא נפקא כדמפרש בגמרא: אחותו מאמו. שנשאת לאחיו מאביו ומת וכן אחות אמו שנשאה אחיו מאביו שאין חיוב יבום אלא באחיו מן האב דכתיב (דברים כה) כי ישבו אחים יחדו וילפינן אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב אע''פ שאין מן האם ה''נ ל''ש: ואשת אחיו מאמו. שמת ונשאה אחיו מאביו שהיתה נכרית אצלו ומת בלא בנים ונפלה לפני יבם זה לייבום אסורה לו לפי שהיתה אשת אחיו מאמו תחלה ואסורה לו עולמית דכתיב (ויקרא יח) ערות אשת אחיך ודרשינן לה בפ' הבא על יבמתו (לקמן ד' נה.) אחיך בין מן האב בין מן האם:

דף ב - ב

ואשת אחיו שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת בלא בנים ונולד לו אח לאחר מיתה ושמו לוי ועמד שמעון וייבם אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים ונפלו שתיהן לפני לוי שתיהן פטורות לפי שאשת ראובן שנשאת לשמעון אסורה ללוי וענוש כרת עליה לפי שאשת אח בכרת כשאר עריות שבפרשה דכתיב בכולהו כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו ובמקום מצות יבום כשמת בלא בנים שריה רחמנא ואשת אחיו שלא היה בעולמו שמת קודם לידתו לא שרא ליה דכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם והלכך משמת ראובן נאסרה על לוי איסור עולם כאשת אח שיש לה בנים ואפילו עכשיו שנפלה לפניו מכח נשואי אחיו שמעון שהיה בעולמו אסורה לו בשביל ראובן וכשם שהיא אסורה לו כך צרתה אשת שמעון האחרת אסורה דילפינן לקמן על כל העריות העומדות עליו בכרת שנפלו לפניו לייבום עם צרותיהן ששתיהן פטורות ואם נשאן ענוש כרת שמאחר שפטרן הכתוב עומדות עליו באיסור אשת אח שיש לו בנים: וכלתו. שמת בנו ונשא אחיו כלתו אסורה לו לעולם ואפילו לאחר מיתת בנו: וכולן שמתו. שמתה בתו קודם לאחיו או מיאנה והיכי משכחת לה מיאון בבתו והרי הוא קיים ואין מיאון אלא ביתומה משכחת לה כגון שאביה השיאה לה לאחד ונתגרשה כשהיא קטנה ושוב אין לאביה רשות בה והלכה ונשאת לאחיו בעודה קטנה ויצאה במיאון ובפ' ב''ש (לקמן קט.) קרי לה יתומה בחיי האב ואם נתגרשה מאחיו או מיאנה באחיו או נמצאת אילונית שמקחו מקח טעות ולא הויא אשת אחיו וכשמת אחיו הרי היא כמו שאינו אשתו ומתייבמת צרתה: ואי אתה יכול לומר כו'. שכבר ילדו מאחר קודם שנישאו לאחיו הלכך לאו אילונית היא ומיאון נמי ליכא שהרי גדולות הן ואין ממאנת אלא יתומה קטנה כדמפרש לקמן בפ' ב''ש: כשם שבתו פטורה. שהרי אסורה לו ואין שם אח אלא הוא כך צרתה פטורה כדיליף בגמרא: הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני. דהיכא דיש אח אחר ששתיהן מותרות לו אינן פטורות שהרי יש כאן מצות יבום ומתייבמת האחת והשניה פטורה דכתיב את בית אחיו (דברים כה) בית אחד הוא בונה ולא שתים ואם ייבם האחד את צרת בתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים וחזרו ונפלו לפניו: כשם שצרת בתו פטורה. שנאסרה עליו משעת נפילת אחיו הראשון שנפלה עם בתו לפניו ופטרתה בתו הימנו והרי היא עליו כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לו עולמית: כך צרת צרתה. אשת אחיו השני האחרת פטורה שזו פוטרתה וטעמא יליף בגמרא מלצרור (ויקרא יח) שצרת ערוה פוטרת צרתה: ואפי' הם ק'. אחים והלכה צרת צרתה של בתו ונתייבמה לאחיו השלישי ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן נאסרות על זה וכן לעולם: צרתה מותרת. להתייבם לו שהרי בשעת זיקת ייבום אינה צרתה: וכל היכולה למאן. כגון שהערוה קטנה ויכולה למאן ולא מיאנה ומת אחיו הואיל וקידושיה אינה אלא מדרבנן וזיקת נפילתה מדרבנן אינה פוטרת צרתה מן החליצה ולהתייבם אסורה כדמפרש טעמא בגמרא שנראית צרת ערוה: גמ' מכדי כולהו. עריות מה שפטורות מן הייבום: מאחות אשה ילפינן. לקמן בשמעתין: ור''ש היא. דאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין מט:) שריפה חמורה ולהכי תנא רישא בתו ובת בתו כולהו עד אם חמיו בשריפה: בחמותו כתיב. ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו (ויקרא כ): כלתו בסקילה. בפ' ד' מיתות (שם דף נג.) וכל שאר עריות דמתני' אינן במיתת בית דין אלא בכרת: כיון דאתיא מדרשא. ליאסר עליו חביבא ליה לתנא ואקדמה ברישא ולקמן מפרשי לה:

דף ג - א

כולהו נמי. לענין פטור ייבום מדרשא אתיין מאחות אשה. עיקר איסורייהו. שאסורים משום ערוה בכל מקום בהדיא כתיב בהו אבל בתו מאנוסתו דאיירי בה במתני' עיקר איסורה מדרשא אתיא: אתיא הנה הנה. לאיסורא אתיא זמה זמה לשריפה דבתו מאשתו וכן בת בתו ובת בנו ילפא מערות אשה ובתה לא תגלה והרי בתו מאשתו בכלל בת אשתו אבל בתו מאנוסתו לא משתמעא דכתיב ערות אשה ולשון אישות דעל ידי קידושין משמע וגלי רחמנא בבת בתו ובת בנו מאנוסתו בהאי קרא ערות בת בנך או בת בתך והכא לשון אישות לא כתיב ואכתי בתו לא כתיב הכא וילפינן בג''ש כתיב הכא בקרא דאנוסה כי ערותך הנה וכתיב בקרא אחרינא דאישות שארה הנה מה התם בתו כבת בתו אף כאן בתו כבת בתו: אתיא זמה זמה. לשריפה כתיב הכא בבתו מאשתו זמה היא וכתיב בשריפה זמה היא באש ישרפו מה להלן שריפה אף כאן שריפה ובתו מאנוסתו הא ילפינן מהנה הנה מבת אשתו: ליתני אחות אשה לבסוף. דכולהו מינה ילפי' לענין פטור ייבום לקמן: להאי בבא. כל איסור [אחוותא] ליתני לבסוף ויקדים כלתו לאחותו כי היכי דתיהוי אחות אשה לבסוף: קורבי קורבי. הנך דקריב ליה טפי נקט ברישא: דקרובי עצמו. ואין בכולן קרובות כאלו: למטה דידה. דאשתו ואע''ג דהנך לאו משום קורבה דידיה אסירן ליה: למעלה דידה. חמותו ולמעלה דידיה לא מצי למיתני מידי דהא אמו לא אתיא ליה לייבום שהרי אסורה לאחיו מאביו משום אשת אביו: ותני אחותו ואחות אמו דקרובי עצמו. טפי מכלתו דכלתו לאו קרובתו היא אלא מכח קדושי בנו נאסרה עליו: ובדין הוא דליקדמה לכלתו. מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו: דלאו משום קורבא הוא דאסור. כלומר וכיון דקרובין נקט ואזיל וכלתו ואשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו לאו משום קורבא דידיה הוא דאסירן ליה בדין הוא דליתני כלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו ומקמי אשת אחיו מאמו נמי משום דכלתו חמירא טפי מנייהו והוה ליה למנקט חומרי כיון דלא מצי למינקט קורבי: מאי איריא דקתני פוטרות. דמשמע פטורות הן ואי בעי מייבם: ליתני אסורות. דהא ודאי אסורות הן מאחר שאינן זקוקות לייבום וקיימי באיסור אשת אח: ה''א אוסרות. לייבום וחליצה לא משתמעא מהכא שאין איסור בחליצה והוה אמינא מיחלץ חלצי על כרחו שאין אשת אח מאב בלא בנים נפטרת בלא חליצה: מאי קעביד. והלכך לא שייך לשון איסור בחליצה אלא לשון פטור: אלמה לא. שייך [לשון] איסור הא ודאי שייך שאם אתה אומר חולצת אתי למימר מתייבמת: כיון דבמקום מצות יבום הוא דאסירה. צרת הבת וכדמפרש במתני' דמשפטרה הכתוב מזיקת ייבום קיימא ליה באשת אח שיש לו בנים: שלא במקום מצוה שריא. כגון נכרי שנעשה חתנו ולו אשה אחרת ומת מותרת אשתו לחמיו כדתנן לקמן (דף יג.) גבי שש עריות חמורות מאלו במתני': משום הכי תנא פוטרות. דאי תנא אוסרות משמע שהבת אוסרתה עליו ליקח [וק''ו] שלא במקום מצוה אבל פוטרות לא משתמע איסורא משום צרתה של בת אלא הבת פוטרתה מייבום ואיסורא שכיב עלה ממילא דהויא באיסור אשת אח שיש לה בנים ומשום אשת אח הוא דמיתסר שלא במקום מצוה דליכא איסור אשת אח עלה שריא: וליתני מן הייבום לחודיה. דהא עיקר מצוה היא וחליצה ממילא משתמע: ה''א מיחלץ חלצה. שלא להפקיע מצות ייבום אבל יבומי לא משום גזירת הכתוב דלצרור קמ''ל מתני' הואיל ופטרה הבת מזיקת יבום פטורה מן החליצה דכל העולה לזיקת ייבום עולה לזיקת חליצה וכל שאין עולה לזיקת ייבום פטורה מן החליצה וכל היכא דאמרינן חולצת ולא מתייבמת משום ספקא הוא: וניתני ייבום ברישא. דהוא עיקר דהא כתיב אם לא יחפוץ האיש לקחת וחלצה (דברים כה) הא אם חפץ לייבם מייבם אלמא מצות ייבום ברישא: אבא שאול היא. בפ' החולץ (לקמן לט:) אבא שאול אומר הכונס יבמתו לשום נוי ולשום אישות כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר: מנינא דרישא. דמשמע ט''ו ותו לא: מנינא דסיפא. הרי אלו פוטרות דמשמע אלו ותו לא:

דף ג - ב

דרב ודרב אסי. דאמר רב צרת סוטה אסורה שאם זינתה אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ורב אסי אמר צרת אילונית אסורה שאם היה נשוי אילונית ואשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ותרוייהו בפירקין (דף יא.): צרת ממאנת. הרי שהיה לאחיו יתומה קטנה ואשה אחרת ומת ומיאנה הקטנה ביבם זה היא וצרתה אסורה לו ומתני' אשמעי' דאף ע''ג דאסירא עליה לא מיפטרה מחליצה דהך איסורא מדרבנן היא כדאיתא בפירקין גזירה משום צרת בתו ממאנת: מחזיר גרושתו. אחיו שגירש אחת משתי נשיו ונשאת לאחר ועבר והחזירה לאחר מיתת בעלה ומת בלא בנים שתיהן אסורות להתייבם ואשמועינן מיעוטא דמתני' דחליצה בעיא: ליתנינהו. לסוטה ואילונית בהדי הנך דמתני' הואיל ופוטרות צרותיהן: לפי שאינן בצרת צרה. דכל הנך דמתני' איכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני כו' שהרי אינה ערוה אלא לזה אבל לאחיו השני ראויות הן ואם ייבם אפי' את הצרה ולו אשה אחרת ומת ונפלו לפני זה פטורה אף הנכרית מפני שהיא צרת צרתה של בתו אבל בסוטה ואילונית ליכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני דהא על כל האחין היא אסורה ושהאיסור בא לה מכח קדושי בעלה הראשון וכולן שוין בהן: מנה''מ. דערוה וצרתה וצרת צרתה לעולם פטורות: עליה מה תלמוד לומר. לכתוב לגלות ערותה בחייה ותשמע נמי שבחיי אשתו נאסרת עליו אחותה ולאחר מיתה מותרת: שומע אני. אפי' נפלה לפניו לייבום אחת מן העריות תתייבם: לצרור. צרות הרבה משמע מדלא כתיב לצור: זדונה כרת. בפרשת עריות (ויקרא יח) כתיב בתר כולהו ונכרתו הנפשות העושות וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת כדיליף בפירקין (דף ט.): ט''ו נשים. תו ליכא עריות בכרת חוץ משש עריות של משנתינו שאין בהם צד ייבום לעולם: יכול שאני מרבה כו'. שנשואות לאחרים שיהו צרותיהן אסורות לינשא לזה: שאין צרה אלא מאח. הואיל ופטרה הכתוב מזיקתו הרי היא עליו באיסור אשת אח שיש לה בנים שהיא בכרת דכתיב ערות אשת אחיך אבל בעלמא לא רמי' איסור אשת אח עלה ושריא ליה: עונש מניין. אם ייבם ערוה או צרתה: ה''א אחות אשה מייבמת. מייבם: מאי טעמא. והלא בכרת קאי עלה: דאתי עשה. דייבום: ודחי את לא תעשה. דמקרא ילפינן דאתי עשה ודחי ל''ת כדמפרש ואזיל:

דף ד - א

לא תלבש שעטנז. וסמיך ליה גדילים תעשה לך ודרשינן סמוכין ושרינן כלאים בציצית אלמא אתי עשה ודחי לא תעשה: שאין חוסמין. אין [סותמין] טענותיה לכופה להתייבם לו אלא כופין אותו וחולץ חוסמין לישנא דקרא קא נקט דיליף לה מלא תחסום: וסמיך ליה כו'. אלמא דרשינן סמוכין וגבי כלאים בציצית נמי דרשינן: במשנה תורה דריש. והאי סמוכים דכלאים בציצית במשנה תורה הוא ודרשינן: סמכו ענין לו. ענין הפרשה סמוכה פרשת מכשף אצל שוכב עם בהמה דגבי הדדי כתיבי: מכשפה לא תחיה. בספר ואלה שמות: מה שוכב עם בהמה בסקילה. דכתיב באשה הנרבעת לבהמה דמיהם בם וכל דמיהם בם בסקילה היא דגמרינן (סנהדרין דף כג.) מאוב וידעוני דכתיב בהו ירגמו אותם דמיהם בם (ויקרא כ): נוציא זה. מכשף: לסקילה. שהיא מיתה חמורה מכולן: בכלל מכשפה היו. שנאמר לא תחיה: להקיש אליהן. שזו מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא: נושא אדם אנוסת אביו. שלא נאסרה עליו עולמית אלא אשת אביו כדכתיב (ויקרא יח) ערות אשת אביך ואשת משמע ע''י אישות דקדושין: אנוסת בנו. לאו כלתו היא דאין כלה אלא מקודשת וראויה לחופה: ה''ג ורבנן אי הוה סמיך ליה כדקאמרת השתא דלא סמיך ליה בשומרת יבם כו'. לא סמיך ליה דכתיב לא יקח איש את אשת אביו בנתים: דמוכח. מוכח למדרשינהו אהדדי סמכינהו. לכתביה רחמנא. לההיא לא יגלה כנף אביו לגבי עריות אי לטפויי לאוי גבי אשת אב קאתי:

דף ד - ב

לאפנויי. לאנוסתו של אביו דיליף מסמוכים דלעיל: לא תלבש שעטנז למה לי. שמע מינה לאפנויי ולמדרש סמוכים: ואפי' מוכרי כסות. שאין מתכוונים להנאת חימום: צמר ופשתים למה לי. אי לאשמועינן דכלאים צמר ופשתים הוא דקאסר לא צריך דמכדי בכלאים כתיב בגד ותנא דבי ר' ישמעאל כו': באחד מהם. גבי נגעים בבגד צמר או בבגד פשתים (ויקרא יג): ואכתי איצטריך. למכתב צמר ופשתים הכא גבי לבישה ואע''ג דכתיב בגד בהעלא' דמשמע צמר ופשתים דס''ד כו': ותנא דבי רבי ישמעאל. דילפינן אליביה כלאים בציצית מדאייתר צמר ופשתים למיסמכיה לגדילים תעשה לך: טעמא דכתב רחמנא כו' כל בגדים צמר ופשתים הם. והאי בגדיהם דציצית משמע בין של צמר בין של פשתים ואמר רחמנא עביד ותכלת נמי לפשתים: ותכלת עמרא. מדשש כיתנא דכתי' (שמות לט) מכנסי בד שש משזר ובד היינו פשתים כדמפרש בבא לו כ''ג במסכת יומא (דף עא:) בד דבר העולה בד בבד תכלת עמרא וכן שאר צבעים האמורים בבגדי כהונה ארגמן ותולעת שני שאין בגדי כהונה אלא מצמר ופשתים דכתיב בספר יחזקאל (מד) ביוה''כ בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר ש''מ שעבודות החיצונות יש בהם צמר עם פשתן ולא מין אחר ומדמפרש קרא שש באחד מן המינין שמע מינה שאר המינין צמר היו: סד''א כדרבא. אי לא כתב רחמנא צמר ופשתים הוה דרשי' הכנף מין כנף כרבא למימר דלבגד פשתים עשה פשתן ולצמר עשה צמר וצבעי' תכלת אבל כלאים לא קמ''ל דרשא דסמוכין דאפילו כלאים והכי הוי מסקנא דמילתא אלא דקא מפרש ואזיל מילתי' דרבא: כתיב הכנף. עשה ציצית ממין הכנף ואם טלית של משי עשה ציצית של משי וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך דמשמע עשה ציצית מצמר ופשתים: והא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא. דדריש הכנף מין כנף דהא לתנא דבי רבי ישמעאל טלית של שאר מינין אינה חייבת בציצית דהא בגד כתיב ותנא דבי רבי ישמעאל קאמר כל בגד צמר ופשתים: איצטריך. צמר ופשתים אע''ג דלא דריש תנא דבי ר' ישמעאל מין כנף לשאר מינין: סד''א. לגבי טלית של צמר ופשתים דריש כי דיוקא דרבא דדריש ציצית מין כנף: והכי אמר רחמנא כו'. קמ''ל דרשא דסמוכין למישרי כלאים בציצית:

דף ה - א

תינח לתנא דבי רבי ישמעאל. דאייתור ליה צמר ופשתים אלא לרבנן דלית להו כל בגדים צמר ופשתים והא צמר ופשתים לא מייתר מנא להו דאתי עשה ודוחה לא תעשה: ראשו מה ת''ל. במצורע כתיב יגלח את כל שערו הרי ראשו בכלל למה לי דכתיב ראשו: וקסבר האי תנא. דאיצטריך ליה ראשו לדחות לאו דלא תקיפו דהקפת כל הראש שמה הקפה ולא אמרינן פאת כתב רחמנא הלכך אי לאו דרבי קרא ה''א לא ליקוף אלמא אשמעינן קרא דאתי עשה ודחי לא תעשה ומהכא נפקא הלכך איצטריך עליה למיסר ערוה לייבום דלא תימא אתי עשה דייבום ודחי לאו דאחות אשה: שאין שוה בכל. דנשים אינן בלאו דהקפה בפ''ק דקידושין (דף לה:) תאמר בלאו דאחות אשה שכשם שהוא מוזהר עליה כך היא מוזהרת עליו דכתיב הנפשות העושות (ויקרא יח) שניהם במשמע: ופאת זקנם. בכהנים כתיב: תלמוד לומר זקנו. לרבות זקן כהן מצורע דאתי עשה ודחי לא תעשה (ואע''ג דהאי נמי לאו שאין שוה בכל ילפינן מיניה דכל לא תעשה נמי דחי דאם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דאתי עשה ודחי ליה דהא נפקא לן מראשו תנהו ענין כו'): ואכתי איצטריך. לגופיה לאשמועינן דלאו דפאת זקן כהנים מידחי דלא נפקא לן מראשו ואע''ג דאין שוה בכל הוא דסד''א שאני לאוי דכהנים דחמירי שריבה בהן הכתוב מצות רבות אכתי לאו השוה בכל מנלן דדחי: ראשו מה ת''ל. בראשו דמצורע נמי קאי: ת''ל ראשו. אלמא אתי עשה ודחי ל''ת ואע''ג דלאו שאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דהא נפקא לן מזקנו דאידך תנא תנהו ענין ללאו השוה בכל: מנזיר. בנזיר עשה ולא תעשה איכא תער לא יעבור על ראשו קדוש יהיה גדל פרע: שכן ישנו בשאלה. לשאול לחכם ויתיר לו הלכך אתי עשה ודחי ליה:

דף ה - ב

מקרא קמא. דכלאים בציצית ודקאמרת לרבנן דלא אייתר להו צמר ופשתים מנא להו דכלאים בציצית שרי דליתי עשה ודחי לא תעשה: א''כ. דלאו לאפנויי לכתוב ציצית כו': לשיעורא אתא. למנין חוטין: גדיל שנים. אי אפשר לעשות גדיל בפחות משני חוטין: גדילין ארבע. חוטין דמיעוט גדילין שנים וכתיב (במדבר טו) ונתנו על ציצית הכנף פתיל אמרה תורה עשה מהנך ארבע חוטין גדיל אחד דהוו להו ח' חוטין כשתוחבן בכנף הבגד: ופותלהו מתוכו. שיהיו תלויין פתילין שלא יעשה כולו גדיל אלא קצת גדיל וקצת ענף: תכיפה. פויינ''ט {פוינ"ט: תך, תֶפֶר} שתוחב תחיבה אחת במחט וחיבר כלאים בגד צמר ובגד פשתים יחד אינו חיבור בפחות משתי תכיפות להכי כתיב יחדיו עד שיחברם יחד יפה: שוע טווי ונוז. מן התורה אינו חייב עד שיהי' הצמר והפשתן מתוקן יחד היטב במסרק: שוע. לשון חלק שמתרגמינן שעיע (בראשית כז): נוז. ארוג: כולה משעטנז נפקא. דאי לאפנויי לחוד נכתוב לא תלבש כלאים צמר ופשתים ומדאפיק רחמנא בלשון שעטנז דרוש ביה נמי הא: ממילה. שדוחה עשה שלה לא תעש' דשבת שיש בה כרת: שלש עשר' בריתות. אמורים בפרשת מילה: מפסח. שדוחה שחיטתו את השבת: שכן צורך גבוה. למזבח תאמר בעש' דייבום דליכא כל הני: מילה ותמיד שכן ישנן לפני הדבור. לפני מתן תורה: ואליבא דמ''ד. במס' חגיגה (ד' ו.): עולה שהקריבו ישראל במדבר. דכתיב (שמות כד) ויעלו עולות עולת תמיד הוה: סד''א. אי לא כתיב עליה לדרשא תיתי עשה ודחי לא תעש' שיש בו כרת מכיבוד אב ואם: כולכם. אתה ואביך ואמך חייבים בכבודי מאני ה' דריש ליה: שחוט לי. דהוי אב מלאכה שחייבין עליה כרת:

דף ו - א

לאו דמחמר. אחר בהמה שהוא בלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך (שמות כ) ובהאי לאו ליכא כרת דלא עביד מעשה בגופיה וכמ''ד בפ' מי שהחשיך (שבת דף קנד.) המחמר אחר בהמתו בשבת פטור: ואפ''ה לא דחי. בתמיה: וליגמר מהכא. דלא דחי אפילו לאו גרידא: וכי תימא שאני לאוי דשבת דחמירי. דקי''ל (עירובין דף סט:) מחלל שבת כעובד עבודת כוכבים ומשום הכי אפי' לאו גרידא לא דחי ומנייהו לא גמרינן: והא תנא בעלמא קאי ולא פריך. והא אשכחן תנא בעלמא דיליף שאר לאוי כגון לאו דלא יטמא דכהן ולאו דלא תוכל להתעלם מלאו דשבת לחומרא ולא פרכינן שאני לאוי דשבת דחמירי: אמר לו אביו. לכהן: היטמא. בבית הקברות להשיב אבידה או שהיתה עומדת בחוץ ואמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת''ל איש אמו ואביו וילפינן לאו דטומאה ולאו דהשבת אבדה מלאוי דשבת: אלא. לעולם דאמר ליה שחוט לי בשל לי ואפ''ה לא איצטריך עליה דאיכא למיפרך מה להנך שחוט לי בשל לי שכן הכשר מצוה בחילול שבת בעקירת לא תעשה הוא מקיים עשה דכיבוד וזהו הכשר קיומו ואי אפשר לקיימו בלא עקירת לאו הלכך אי לא כתב את שבתותי תשמורו ה''א לידחי אבל ייבום לא זה בלבד הכשר קיום העשה שהרי יכול לחלוץ ולא יעקור לאו של ערוה ולא איצטריך עליה: מאי לאו בבונה וסותר. איצטריך למיסר אף על גב דאב מלאכה הוא ואיכא כרת אי לאו דאשמועינן ה''א אתי עשה דועשו לי מקדש ודחי לאו דשבת: והא תנא בעלמא גמר. לאוי דטומאה והעלם אבדה מלאוי דשבת ולא פריך: תיפוק לי מהתם. מאיש אמו ואביו תיראו דהכשר מצוה הוא ולא דחי למה ליה למיהדר למכתב הכא את שבתותי תשמורו אלא לאו דתילף מיניה דאפילו בלא הכשר מצוה אי לא כתיב קרא בהדיא דלא דחי אמרינן דדחי אם כן איצטריך עליה: נאמר שמירה בשבת ומורא במקדש. והקישן הכתוב בפסוק אחד:

דף ו - ב

לא משבת אתה מתיירא. דלא כתיב ביה מורא: פונדתו. ארנקי שאוזר בו מתניו: קפנדריא. לקצר הילוכו שלא להקיף ויכנס בפתח זה ויצא בשכנגדו ולא לשם עבודה אלא לעשות צרכיו: מק''ו. מפרש בברכות בפ' הרואה (דף סב:) מכי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק שאינו מאוס ק''ו לרוק שהוא מאוס לפני הקב''ה: מה ת''ל. והלא כבר נאמר לא תעשה כל מלאכה: ללאו יצאתה. לומר שאין חייבין עליה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא: לחלק. שלא תאמר אינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל מלאכות לכך יצתה הבערה מן הכלל לחלק מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייב עליה כרת וסקילה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה כו': ה''ג ואמר רבא כו': מושבותיכם. בכל מקום שאתם יושבים אפילו בחוצה לארץ: חובת הגוף היא. ואינה תלויה בקרקע ככלאים וערלה ותרומות ומעשרות: או אינו כו'. לקמן מפרש: והיו אלה לכם. גבי מיתת ב''ד כתיב בפרשת רוצחים: ה''ג מה מושבות האמורים להלן במיתת ב''ד הכתוב מדבר אף כאן כו': מאי לאו ר' נתן היא. דאמר הבערה אב מלאכה היא ובכרת ואפ''ה אי לאו דאשמועינן ה''א אתי עשה דוהומת ודחי ליה: פתילה. של אבר מתיך וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו והאי בישול גמור הוא ואב מלאכה הוא דממשכן ילפינן ובישול סמנין היה במלאכת המשכן לצבע תכלת ותולעת שני: אמר רב שימי האי תנא. דאיצטריך דנסיב לה קרא למיסר מיתת בית דין בשבת לאו משום דאי לא דאשמועינן ה''א דחיא משום טעמא דעשה דחי אלא משום דהוה מייתי ליה בקל וחומר דדחי שבת:

דף ז - א

רציחה דוחה אותה. שאם היה רוצח כהן ורוצה לעבוד עבודה ב''ד שולחים ומביאין אותו למות אלא א''כ היה על גגו של מזבח ועבודה בידו: שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות. ולא מעל מזבחי: ומאי או אינו דקאמר. הואיל ומקל וחומר אתיא דדחיא היכי מצינו למימר או אינו אלא אפי' מיתת ב''ד לא דחיא: קבורת מת מצוה דחיא עבודה. מולאחותו בפ''ק דמגילה (דף ג:) ואינו דוחה את השבת אף אני אביא רציחה דאף על פי שדוחה עבודה לא תדחה שבת והאי דהדר אמר או אינו אלא אפילו בשבת הכי הדר ואמר קבורת מת מצוה גופה תדחה שבת כו': ולמאי דסליק אדעתיה למימר מעיקרא. דהאי דאיצטריך ליה קרא משום דאי לא כתביה ה''א אתי עשה ודחי לא תעשה: מאי או אינו. היכי מצי למימר או אינו דלא דחי במאי תיתי לן דלא תדחה: אימור דאמרינן כו'. היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפי' במיתת ב''ד לא תדחי לאו דשבת שהרי יש בו כרת: הדר אמר אטו עשה דדחי וכו'. היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפילו בשבת: לאו לא תעשה חמור מיניה. שהרי לוקין עליו: אלא סלקא דעתך. לעיל קאי דאוקימנא דהא דאיצטריך לא תבערו משום דאי לא כתב רחמנא הוה מייתינן בק''ו ולאו משום דאתי עשה ודחי ל''ת דכרת ועליה למה לי אלא סד''א כו': שהיה בכלל. כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו כלל בכל העריות כרת: ויצא מן הכלל ללמד. שאם אין לה בנים תתייבם: בכלל כל הקדשים היו. שכבר כלל כרת בכולן כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו וגו': ולמה יצאו. בפסוק זה שני: יצאו קדשי בדק הבית. שאם אכלן בטומאת הגוף פטור: למה יצתה. יבמה יבא עליה: מי דמי התם כלל באיסור וכו'. איכא למיתני למה יצתה: הכא פרט בהיתר וכלל באיסור. ולאו להך דרשא דמי דהא בדבר החדש יצא לידון: אלא. להך דרשא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש: אי אתה יכול להחזירו. ולהשוותו לכללו ולא להשוות כללו לו: עד שיחזירנו לך הכתוב. הילכך בלאו עליה נמי לא אתי לן שאר עריות לייבום: ושחט את הכבש. באשם מצורע כתי': כי כחטאת האשם הוא. כדין החטאת כך דין אשם זה: שאין ת''ל כחטאת. דהא אשם זה אם לשחיטה בצפון הלא כבר נאמר בו ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואם למתן דמים ואכילתו הרי הוא ככל אשמות בכלל זאת תורת האשם בצו את אהרן: לפי שיצא אשם מצורע. מכלל שאר אשמות: לידון בדבר החדש. שאינו בשאר אשמות בבהן יד ובבהן רגל והואיל ויצא מכללו יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת''ל כו':

דף ז - ב

תרי איסורי. אשת אח ואחות אשה: הואיל ואישתרי. איסור אשת אח שהיה עליה כשמת אחיו בלא בנים אישתרי נמי איסור אחות אשה: שמיני שלו. שהוא יום הבאת קרבנותיו וצריך לבא בהר הבית ולעמוד בשער נקנור ולהכניס ידיו לעזרה ליתן מן הדם לבהונות: וראה קרי. להכי נקט קרי ולא טומאת שרץ ונבלה דטמא שרץ ואפי' טמא מת נכנסין להר הבית כדמפרש באלו דברים (פסחים דף סז.) שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו ושערי נקנור לא נתקדשו בקדושת עזרה כדאמרינן בכיצד צולין (שם דף פה:) והרי הן כהר הבית ויכול טמא מת ליכנס לשם אבל בעל קרי משתלח חוץ לשני מחנות כזב כדמפרש באלו דברים זב וכל זב לרבות בעל קרי: וטבל. לקרויו: אע''פ. דטבול יום אחר דקרי אינו נכנס להר הבית דכל טבול יום הרי הוא בטומאה עדיין לתרומה ולקדשים ולמקדש: זה. יבא להר הבית ויכניס ידיו לבהונות ויטהר לאכול פסחו לערב: שיבא עשה דפסח שיש בו כרת. דאם לא יכניס ידיו לבהונות לא יטהר לאכול פסחו לערב: וידחה עשה. דוישלחו מן המחנה שאין בו כרת שאין ענוש כרת אלא על ביאת עזרה וזה לא יכנס לעזרה אלא לשערי ניקנור שלא נתקדשו ויכניס ידיו לבהונות ויטהר מצרעתו וישלח פסחו לעזרה לשחוט ולערב יערב שמשו ויטהר מקרויו: ויעמוד יהושפט. אותו היום נטהרו ישראל מטומאה שבידיהם בדברי הימים: למחנה לויה. להר הבית: ואמר עולא. במסכת זבחים (דף לב:) דאמר עולא ביאה במקצת שמה ביאה ואותיבניה מהא דקתני זה נכנס ומכניס ידו לבהונות ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה נהי נמי דנכנס להר הבית משום דעשה שאין בו כרת הוא לבהונות היכי מצי מעייל ידיה אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא דקיימא לן במנחות בהקומץ רבה (דף כז:) מחוסר כפורים שנכנס למקדש ענוש כרת ואין צריך לומר טבול יום ושאר כל הטמאים ושני עולא שאני מצורע הואיל והותרה לו ביאה במקצת לצרעתו שהרי עדיין מחוסר כפורים הוא ובכרת והותרה לו מן התורה ביאה זו במקצת הותר נמי לקרויו אלמא הואיל ואישתראי חד איסורא אישתראי נמי אידך דהוה גביה:

דף ח - א

תינח היכא דנשא המת. את אשה זו תחילה ונעשית אשת האח על זה: ואח''כ נשא חי. את אחותה וניתוספת איסור אחות אשה על יבמתו וכשמת אחיו בלא בנים ואישתראי איסור אשת אח המוקדם אישתראי נמי אחות אשה המאוחר כדעולא דאמר הואיל והותר לצרעתו שהיא ראשונה הותר לקריו שהיא אחרונה: אלא נשא החי. אשתו תחילה ועמדה עליו באיסור אחות אשה ואח''כ נשאה אחיו המת וניתוסף איסור אשת אח איסור אחות אשה קדים ואף על גב דהותר איסור אחרון עומד ראשון במקומו: ואפי' נשא מת נמי. ברישא דקדים ליה איסור אשת אח לא דמיא לדעולא דהתם הרואה קרי בשמיני שלו כבר היה מותר מאיסור הראשון קודם ראיית הקרי משהאיר המזרח והכא נמי תינח היכא דנשא מת ומת תחילה והותר איסור אשת אח ואח''כ נשא חי את אחותה: אלא נשא מת ולא מת. עד שנשא חי את אחותה הא לא איתחזאי כלל ומי לא מודה עולא בכהאי גוונא שאם ראה קרי בליל יום שמיני שאין מכניס ידיו מחר לבהונות משום קרי דמעכב עליה הואיל ולא יצא מצרעתו לשעה הראויה להבאת קרבנותיו דקודם שהותר מצרעתו בא עליו קרי: הכי גרסינן כי איצטריך עליה לנשא מת ומת ואח''כ נשא חי: ואיבעית אימא. איצטריך עליה דאי לא כתביה הוה אמינא תיתי ייבום אחות אשה להתיר בהיקישא דר' יונה דאמר רבי יונה כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה הוקשו כל העריות זו לזו ולענין העראה קנסיב ליה ר' יונה בהבא על יבמתו הכי נמי ה''א הוקשו כולן לאשת אח ואע''ג דהכא חד איסורא והכא תרי איסורי אין משיבין על ההיקש להכי איצטריך עליה: מכדי כל העריות. דמתני': איכא לאקושינהו לאשת אח. להתיר ייבום: ואיכא לאקושינהו לאחות אשה. דאסירי לייבום דפרט בה קרא עליה: מאי חזית דאקשת להו לאחות אשה. כדקתני בריש פרקין מה אחות אשה מיוחדת כו': משום צרתה. משום דבעי למיתני צרתה מנין: ולקחה לו לאשה ויבמה. המ''ל ולקח אשה וייבם וכתיב ולקחה משמע מיעוט זו ולא אחרת: וחד למישרי צרת ערוה שלא במקום מצוה. מרבויא דקרא יתירא דויבמה דרשינן הכי במקום ויבמה הוא דאמינא לך מיעוטא ולקחה דמיעט צרה אבל שלא במקום יבום כגון צרת בתו מנכרי שריא: מתני' נמי דיקא. כרבא דערוה פשיטא לן: צרה נמי לא תיבעי. עליה קרא לדרשא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת דכתיב לצרור דמשמע לא אחות אשה ולא צרתה וכתיב כרת בסוף העריות: למישרי צרה שלא במקום מצוה. דאי לא כתיב עליה הוה ילפינן מלצרור דצרת אחות אשה אסורה בכל מקום:

דף ח - ב

מאי טעמא. כלומר היכי מידרשא היתר מהכא: במקום עליה הוא. דכתיב לצרור למיסר צרה ולא במקום אחר: אימא ערוה גופה שלא במקום מצוה תשתרי. מדכתיב עליה דקאי נמי אאחות אשה: כל שבחייה. אשתך לא תשא את אחותה: תרי קראי כתיבי. מעיקרא כתיב לצרור דמשמע לא היא ולא צרתה והדר כתיב לגלות ערותה דמשמע חדא הוא דאסירא: במקום מצוה שתיהן אסורין. כדכתיב עליה דמשמע במקום עליה: ואיפוך אנא במקום מצוה היא אסורה וצרתה מותרת. דהא עליה אלגלות ערותה סמיך דמשמע חדא למדרש הכי במקו' עליה הוא דלא אסיר לן אלא חדא וקרא דלצרור אשלא במקום מצוה: א''כ לא יאמר עליה. דבלא עליה נמי כי קשו קראי אהדדי משנינן להו מסברא הכי היתירא למצוה ואיסורא שלא במקום מצוה הלכך עליה לחדושי אתא למדרשיה אלצרור ולמיסר צרה במקום מצוה כערוה. ממאי דהאי עליה לאיסורא. אצרה ולא לערוה דלמא למישרי תרוייהו במקום מצוה אתא והכי משמע ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לא היא ולא צרה ואם עליה דמקום מצוה היא אפי' בחייה יתקיים (כמו) יבמה יבא עליה דייבום: לכדר' שמעון. בפרק ד' אחים (לקמן דף כח:) ג' אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות או אשה ובתה ומתו ונפלו לפני השלישי הרי אלו חולצות ולא מתייבמו' לפי ששתיהן זקוקות לו מקדושי שני אחיו וזיקה הוי כקצת קדושין ואי מייבם חדא מנייהו קנסיב אחות זקוקתו בחייה וזקוקתו הויא כאשתו אבל חליצה בעיא דלא אלים למיהוי כאחות אשה ממש להפטר בלא כלום ותניא בברייתא רבי שמעון פוטר בשתיהן מן החליצה ומן הייבום ויליף טעמא מלצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו כגון הכא דנעשו האחיות צרות זו לזו בזיקה לא יהא לך ליקוחין אפילו באחת מהן: א''כ. דהאי ולקחה לגופיה הוא דאתא נימא קרא ולקח מאי ולקחה דמשמע דשתים נפלו לו מאחיו ואמר רחמנא ולקחה לאחת ולא לשתיהן אי קרינא ולקחה בכל חדא מינייהו שריין כל חדא מינייהו ואי לא קרינן ולקחה בכל חדא מנייהו כגון שהאחת ערוה תרוייהו אסורין וצרות צרותיהן נמי מהכא נפקא דמשנפלה לו צרת ערוה מאחיו הראשון ונדחית הערוה ממנו נאסרה עליו עולמית משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפני זה לא קרינא בה בזו שנאסרה עליו ולקחה הלכך תרוייהו אסורים וכן לעולם: מלמד שמגרשה בגט ומחזירה. לאחר שנשאה נעשית כאשתו ואם רצה לגרשה מגרשה בגט ואינה צריכה חליצה: ומחזירה. אם רצה להחזיר ולא אמרינן מצוה רמא רחמנא עליה ועבדה ומהשתא תיקום עליה באיסור אשת אח להכי כתיב ולקחה לו לאשה דכיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר: בעל כרחה. שאם בא עליה יבם אפילו בעל כרחה קנאה ויורשה ומטמא לה ולכל דבר היא אשתו בהך ביאה: אין חייבין בית דין. להביא פר על העלם דבר:

דף ט - א

ולא בעבודת כוכבים. אין חייבין צבור להביא פר לעולה ושעיר לחטאת: אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. כגון זיבוח וקיטור ונסוך והשתחוואה אבל מחבק ומנשק לא והך דרשא מעליה נפקא כדמפרש ואזיל: ונאמר להלן עליה. בחייה שהוא מופנה לדרשא: לאשמת העם. כלומר אשמתו כאשמת צבור: [ולא בעבודת כוכבים]. קרבן עבודת כוכבים בפרשת שלח לך וכי תשגו: מעיני מעיני. מפר העלם דבר: ואם נפש אחת. התם כתיב בפרשת שלח לך: מעליון. מצבור והתם ילפינן להו מפר העלם: תורה אחת. לענין קרבן כתיב בפר עבודת כוכבים תורה כל התורה במשמע הוקשה כל התורה לענין קרבן לעבודת כוכבים: מה עבודת כוכבים על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. כדכתיב התם והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה אלמא כולה פרשתא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת מישתעי: אשכחן יחיד ונשיא ומשיח. בהך היקישא לא משמע אלא הני דכתיב והנפש ואלו לבדן במשמע שהן יחידין דהני קראי כתיבי בפרשת ואם נפש אחת בעבודת כוכבים: אמר קרא. גבי יחיד ונשיא ומשיח: ואם נפש. וי''ו מוסיף על ענין ראשון: וילמד עליון מתחתון. צבור מיחידים: יליף מעיני מעיני. שאר מצות מעבודת כוכבים: מרובים. עיר הנדחת: יכול נחלק בקרבנותיהם. אם עבדו בני עיר אחת עבודת כוכבים בשוגג יהו חלוקים בקרבנם שלא יביא כל אחד קרבנו שעיר כיחיד: ת''ל כו'. אין חלוקים מתורת יחיד אלא רוב ישראל או כולן כדכתיב ואם מעיני העדה (במדבר טו) אבל בני עיר אחת יחידים הם: בהוראה. היינו העלם דבר שהורו ב''ד שהעבודת כוכבים מותרת ועשו צבור על פיהם: א''נ. אפי' לא משכחת לה קרבן לחלק נימא צריכים הני מרובים חילוק בין יחיד וליכא הלכך אין להם כפרה קמ''ל: אמו אנוסת אביו. שנשאה אחיו מאביו אחרי כן ומת בלא בנים ונפלה לפני בנה לייבום: בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. כדאמרי' לעיל (דף ד.) ורבי יהודה אוסר באנוסת אביו ולר' יהודה לא משכחת לה אם נופלת לפני בנה ליבום אלא לרבנן ובאנוסה ולהכי לא תנא לה דבפלוגתא לא קא מיירי: והרי איסור מצוה ואיסור קדושה. לקמן בפרק כיצד (דף כ.) כל שאיסורו איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת. איסור מצוה כגון שניות מד''ס כדמפרש לקמן בפ''ב (כא.) או איסור קדושה כגון שנפלה לפניו ממזרת או נתינה שהיא בלאו חולצת ולא מתייבמת חולצת דלא אלים איסור לאו בלא כרת לאפקועי ייבום לגמרי ולא מתייבמת דהא אסורה לי' ופליג ר''ע דאמר בפ' החולץ (לקמן דף מט.) חייבי לאוין כחייבי כריתות דקתני איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דיש ממזר מחייבי לאוין ולר''ע אלים לאו למיפטרה בולא כלום כערוה גמור': את הצרות. צרת ערוה מתייבמת:

דף ט - ב

רבי שמעון פליג באשת אחיו שלא היה בעולם בפ' שני (לקמן דף יח:) ומצריך ליה חליצה ואפ''ה קתני לה במתני' דפטורה: ומשני בנולד ולבסוף ייבם לא פליג ר''ש. היכא דמת ראובן בלא בנים ועד שלא יבמה שמעון נולד לוי אחיהם ועודה זקוקה ליבם והיתה לו אסורה בנפילה זו משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ויבמה שמעון ומת בלא בנים מודה ר''ש שאסורה ללוי הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בנפילה ראשונה וכי פליג ר''ש בייבם שמעון את אשת ראובן ואח''כ נולד לוי ומת שמעון דהתם שרי ליה ר''ש לייבומי דלא נפלה לפניו מכח ראובן אחיו שמת כבר ולא נאסרה עליו כלום שכשנפלה לפניו מכח שמעון שהיה בעולמו נפלה: והאמר ר' אושעיא. בפ' שני (לקמן יח:): חלוק היה ר''ש אף בראשונה. בנולד ולבסוף ייבם: והאמר רב יהודה אמר רב. בפרק ד' אחין דתנן ד' אחין שנים נשאו שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות לפי ששתיהן זקוקות לזה ושתיהן זקוקות לזה ואי נסיב האי קא פגע באחות זקוקתו ודמיא לאחות אשה בחייה וקתני התם היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה כגון שהיתה חמותו או כלתו אסור בה ומותר באחותה דלאו אחות זקוקתו היא משום דהך ערוה היא ולא זקוקה ליה דרחמנא פטרה מיניה מדרשת עליה עליה והשני אסור בשתיהן היתה השניה אסורה על השני איסור ערוה כגון שהיתה חמותו האסורה לזה מותרת לזה כגון רחל ולאה שתי אחיות ונפלו לפני לוי ויהודה רחל חמותו של לוי ולאה חמותו של יהודה רחל אסורה ללוי ומותרת ליהודה דלאו אחות זקוקתו היא דלאה לא זקוקה ליה דהא חמותו היא ולאה אסורה ליהודה ומותרת ללוי ואינה אחות זקוקתו דרחל לא זקוקה ליה דהא חמותו היא וקתני התם זו היא שאמרו אחותה כשהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת שתי אחיות שהן יבמות זו לזו שנשאו לשני אחין ונפלו לפני שני אחים או חולצות או מתייבמות ראויות לחליצה או לייבום וכגון שהיתה כל אחת אסורה על האחד איסור ערוה כדפרישית וקאמר רב יהודה בכולן ט''ו עריות אני קורא בהם משנה זו האסורה לזה מותרת לזה כו' כלומר אפשר להתקיים ומשכחת בכולן שיהו ב' אחיות נופלות לפני ב' אחים וזו אסורה לזה משום בתו וזו אסורה לזה משום בתו וכן בת בתו וכן כולן ותהא האסורה לזה מותרת לזה והאסורה לזה מותרת לזה ויתייבמו שתיהן אע''פ שהן שתי אחיות ולא אמרינן אחות זקוקתו היא בתו לא משכחת לה אלא בתו מאנוסתו שאי אפשר לבתו של ראובן ובתו של שמעון להיות אחיות מן האם שהרי אשת ראובן שילדה לו בת וגירשה לא נישאת שוב לשמעון שגרושת אחיו היא אלא הכי משכחת לה ראובן אנס אשה וילדה לו בת וחזר שמעון ואנס את אנוסת אחיו שמותרת לו דלא אסרה תורה אלא אשת אח על ידי קידושין וחזרה וילדה לו בת לשמעון הרי בת ראובן ובת שמעון אחיות מן האם ונישאו ללוי ויהודה אחי אביהן ומתו ונפלו לפני ראובן ושמעון בת שמעון מתייבמת לראובן דלאו אחות זקוקתו היא ובת ראובן לשמעון וכן בת בתו של ראובן ובת בתו של שמעון שהיו אחיות מן האב ונישאו ללוי ויהודה וכן בת בנו של ראובן [וכן בת בנו של] שמעון שהיו אחיות מן האם וכן בת אשתו של ראובן ובת אשתו של שמעון שהיו אחיות מן האב כגון נחשון שנשא ב' נשים וילדו לו ב' בנות ומת נחשון ונישאו ב' נשיו לראובן ושמעון וב' בנותיו ללוי ויהודה ומתה לוי ויהודה בת אשת שמעון תתייבם לראובן ואחותה לשמעון וכן בת בתה של אשת ראובן ובת בתה של אשת שמעון שהיו אחיות מן האב וכן בת בנה של אשת זה ושל אשת זה שהיו אחיות מן האם וכן חמותו של ראובן וחמותו של שמעון שהיו אחיות וכן אם חמותו וכן אם חמיו וכן אחותו של ראובן מאמו ואחות שמעון מאמו היו אחיות מן האב ונפלו לפניהם מלוי ויהודה כגון ראובן ולוי בני יעקב מרחל היו ולה בת מנחשון וכן שמעון ויהודה בני יעקב מבלהה וגם לה היה בת מנחשון ונשא לוי בת בלהה מנחשון ויהודה נשא בת רחל מנחשון והן שתי אחיות ומתו לוי ויהודה ונפלו לפני ראובן ושמעון בת בלהה אשת לוי אחות שמעון מאמו ואסורה לו מתייבמת לראובן ובת רחל אשת יהודה אחות ראובן מאמו [אסורה לו] ומותרת לשמעון וכן אחות אמו של ראובן ואחות אמו של שמעון היו אחיות מן האב כגון כלב שנשא שתי נשים חלאה ונערה (דה''א ד) וילדו לו שתי בנות ומת ונשא יחצאל לאחר מיתתו את שתי נשיו וילדו לו שתי בנות ונשא יעקב את שתי בנות יחצאל זו לאחר מיתת אחותה וילדה לו בת חלאה מיחצאל את ראובן ובת נערה מיחצאל את שמעון ולוי בן יעקב מאשה אחרת נשא את בת כלב מחלאה שהיא אחות אמו של ראובן מן האם ויהודה נשא את בת כלב מנערה שהיא אחות אמו של שמעון מן האם ומתו לוי ויהודה אשת לוי אחות אם ראובן מותרת לשמעון שהיא בת כלב מחלאה ואם שמעון היתה בת יחצאל מנערה ואשת יהודה אחות אם שמעון מותרת לראובן וכן אשת אחיו מאמו כגון יעקב שנשא בלהה ולה נפתלי מאיש אחר והוליד ממנה ראובן ולוי ועוד נשא זלפה ולה יששכר מאיש אחר וילדה ליעקב שמעון ויהודה ונשאו נפתלי ויששכר שתי אחיות ומתו ועמד לוי ונשא אשת יששכר בן זלפה שלא היה קרוב לו ויהודה נשא אשת נפתלי בן בלהה שהרי נכרית אצלו ומתו בלא בנים ונפלו לפני ראובן ושמעון אשת לוי אסורה לשמעון מפני יששכר בעלה שהיה אחיו מאמו ומותרת לראובן ואשת יהודה אסורה לראובן מפני נפתלי בעלה הראשון שהיה אחיו מאמו ומותרת לשמעון וכן אחות אשתו [כגון] נפתלי שהיו לו שתי נשים עדה וצלה וילדה לו עדה את דינה וצלה ילדה את נעמה ומת ונישאו נשיו לאחר וילדו שתי בנות ונשאו ראובן ושמעון את הבנות האחרונות ראובן נשא את בת עדה ושמעון בת צלה ולוי ויהודה נשאו את שתי בנות נפתלי לוי דינה בת עדה ויהודה נעמה בת צלה ומתו בלא בנים ונפלו אחיות הללו לפני ראובן ושמעון ונמצאת אשת לוי אחות אשתו של ראובן מותרת לשמעון ואשת יהודה אחות אשתו של שמעון מותרת לראובן: אשת אחיו שלא היה בעולם. לא משכחת לה אלא אליבא דר''ש דשרי בייבם ולבסוף נולד וסימניך מת נולד וייבם מת נולד וייבם כגון ראובן ושמעון ולוי ויהודה בני יעקב ונשאו ראובן ושמעון שתי אחיות ומת ראובן בלא בנים ונולד יששכר ליעקב ומצאה ליבמתו זקוקה לייבום אסורה לו משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ויבמה לוי ומת שמעון אחרי כן ונולד זבולון ומצאה עליו באיסור ויבמה יהודה ומתו לוי ויהודה ונפלו אחיות הללו לפני יששכר וזבולון אשת לוי אסורה ליששכר מפני שבא ומצא באיסור נפילת ראובן שלא היה בעולמו ומותרת לזבולון שבא ומצאה בהיתר דכשנולד זבולון כבר נתייבמה זו ללוי ובייבם ולבסוף נולד שרי רבי שמעון ואשת יהודה אסורה לזבולון מפני שבא ומצאה באיסור נפילת נישואי שמעון אחיו שלא היה בעולם ומותרת ליששכר שראה שמעון ויהודה כלתו כגון בן ראובן ובן שמעון נשאו שתי אחיות ומתו ונשאו לוי ויהודה אחי ראובן ושמעון ומתו בלא בנים כלתו של זה מותרת לזה ושל זה מותרת לזה ונמצאו שתי אחיות מתייבמות: ורב יהודה מתרגם. להא דרב מחמותו ואילך אבל שש עריות דבבא דרישא לא תני בו אני קורא בהן ואף על גב דבכולהו משכחת לה: כיון דבתו. לא מיתוקמה אלא בבת אנוסה וכדפרשינן באונסין לא קא מיירי מתניתין ואיידי דלא תני בתו לא תני להו לכולהו עריות משום צד בתו:

דף י - א

וסמניך מת נולד ויבם כו'. כדפי' אלמא מדתני רבי חייא בכולן אני קורא בהן ואפילו באשת אחיו שלא היה בעולם אלמא תנא דמתני' תני פלוגתא דהא רבי חייא אמתני' קאי: לרבי לית ליה הני כללי. דר' חייא הלכך לא מוקמי מתני' בפלוגתא אלא בנולד ולבסוף ייבם לדברי הכל: אמו אנוסת אביו בחדא משכחת לה. להכי לא נקט לה במתני' שאי אתה קורא בה האסורה לזה מותרת לזה ואחותה כשהיא יבמתה מתייבמת שיהו ב' אחיות נופלות להתייבם ותהא זו אסורה לזה משום אמו וכן זו על זה ומותרת לשני אלא חדא משכחת לה או האסורה לזה מותרת לזה או אחותה כשהיא יבמתה: אי יעקב שתי אחיות אנס. וילדה לו האחת לוי והאחת יהודה ונשא ראובן אנוסת אביו אמו של לוי ושמעון נשא אנוסת אביו אמו של יהודה: אחותה כשהיא יבמתה. נופלת לייבום לפני לוי ויהודה בניה משכחת לה: האסורה לזה מותרת לזה לא משכחת לה. לפי ששתיהן אסורות על שניהם אמו של לוי אסורה לו משום אמו ואחותה משום אחות האם וכן ליהודה ושתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום: ואי שתי נכריות אנס. וילדו לו ב' בנים ונשאום ב' בנים מאשה אחרת ונפלו לפני בניהם האסורה לזה מותרת לזה משכחת לה אבל לאו אחיות נינהו ועיקר מילתיה דרבי חייא משום ייבום שתי אחיות נקט: ה''ג רב אשי אמר לעולם לית ליה לר' הני כללי ובפלוגתא קא מיירי. כלומר לא תימא דהא דלא תני אמו אנוסת אביו משום דלא משכחת הני כללי דלרבי ל''ל הני כללי ולא תימא להכי שבקיה דלא מיירי בפלוגתא דבפלוגתא ודאי קמיירי ומאי אין לו מוח דקאמר ליה ה''ק ליה כו': דאסר באנוסת אביו. ולא משכחת לה שתפול אם לפני בנה לייבום מאחיו ומאביו: דאי עבר ונסיב. את אנוסת אביו ונפלה לייבום לפני בנה וליתני: בלא דאי נמי משכחת. שלא עבר זה המת בנישואיה: אנס כלתו. ועבר על דת: ואע''פ. דמהדר ליה רבי ללוי כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו: בדקה לוי במתני'. הגיהה והוסיפה לאמו אנוסת אביו במשנתו: היתה אמו נשואת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת. לא תפסי קדושין בה שהרי אשת אב בכרת ואמרינן לקמן אין קדושין תופסין בחייבי כריתות דברי הכל הלכך כשמת רשע זה לא נפלה זו לייבום לפני בנה דלאו אשת אח הואי ואינה פוטרת צרתה:

דף י - ב

היתה אמו אנוסת אביו ונשאת לאחיו מאביו. קידושין תופסין בה ואפילו לר' יהודה הקידושין תופסין בחייבי לאוין וכשמת נמצא' צרתה צרת ערוה ופטורה: ללוי דאמר דאי נמי קתני. דהא מתני' רבי יהודה ובדיק לה לוי אמו אנוסת אביו: וחזר וקדשה. וקידושין תופסין לו בה דאינה עליו אלא בלאו דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה: ומת בלא בנים. ולו אשה אחרת: דמיגו דהיא אסורה לאחים. דקיימא עלייהו בכרת לר''ל דאמר לקמן בשמעתין האחין של חולץ חייבין על החלוצה כרת צרתה נמי אסורה: לפי שאינה בצרת צרה. דליכא למיתני בה הלכה צרתה ונשאת לאחד מן האחין דהא לכולהו אסירא דכל עריות דמתני' על האחד מהם ערוה ועל שאר אחין מותרות ומצי למיתני בה הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני אבל הכא כולהו אחין אסירי בתרוייהו: ולימא ליה. רבי יוחנן לר''ל חייבי לאוין נינהו האחין על חלוצה זו שחזרה ונפלה לפניהם ולא קיימא עלייהו בכרת דהא איהו פליג עליה דר''ש בן לקיש לקמן ואמר בין שאר האחים בין החולץ אין חייבין על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת: וחייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו. כלומר זקוקה היא להתייבם ואין איסור לאו פוטרת מן החליצה דהא מאחות אשה ילפינן שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת והלכך לא מצי למיתנייה במתני': על הצרה. אם היתה לה צרה ונפטרה בחליצתה של זו דכתיב בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואין חולץ שני בתים ואותה צרה חמורה לעמוד על כולן באיסור אשת אח בכרת שנפטרה מהן כדמפרש טעמא: כדקיימי קיימי. באיסור אשת אח: ור' יוחנן. אמר לך מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי אח חליץ ואי בעי האי אח חליץ שהרשות ביד כולן ולענין צרתה נמי מעיקרא אי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ והשתא משום דחליץ חד לחדא קאי על צרה בכרת וכן אחיו על כולהו בכרת: האי שליחותא דידהו עבד. דמעיקרא היה הרשות ביד כולן וכן היא שליחותא דצרה עבדה וכי היכי דהוא עלה בלא יבנה כן על צרתה בלא יבנה וכן האחים על שתיהם: אמאי צריכה חליצה. נהי נמי דקידושין תפסי בה דאיהו לא קאי עלה בכרת מיהו כשמת תיפטר ותצא מן האחים משום ערוה הואיל ובכרת היא עלייהו: עמד אחד מן האחין וקדשה. שלא קדשה החולץ אלא אחד מן האחין: אין לה עליו כלום. דאין קידושין תופסין לו בה ואינה צריכה הימנו גט דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות: סיפא אתאן לרבי עקיבא. ורישא רבנן ומיהו חייבי לאוין הוא דברי הכל:

דף יא - א

קשיא. לרב ששת דשנייה הכי: רב אשי סבר לה כריש לקיש. דאמר בכרת וסיפא ניחא: ומתרץ לה. לרישא דברייתא דקתני צריך חליצה באחים שנולדו לאחר חליצה וקדושין של שני וכר' שמעון דאמר ייבם ולבסוף נולד לא מהניא נפילתה מן הראשון למהוי עלה אשת אחיו שלא היה בעולמו הלכך זיקת ההיא נפילה לא אסרה לה עליה דהאי הואיל וכשנולד כבר קדשה זה: רבינא סבר לה כרבי יוחנן. דאמר חייבי לאוין נינהו ורישא ניחא ומתרץ לסיפא דקתני אין לה עליו כלום באחין שנולדו לאחר מכאן וכרבנן דאמרי אשת אחיו שלא היה בעולמו היא ולא תקשי רישא לסיפא: הילודים. שנולדו אחר קדושין של זה ולא איתסרא עלייהו בחליצתו דהא זיקה קמייתא לא רמאי קמייהו לייבומי ומשום אשת אחיו שלא היה בעולמו לא מיתסרא כר''ש דאמר ייבם ולבסוף נולד שריא: עמד אחד מן הנולדים. שהיו בשעת חליצה ראשונה: אין לה עליו כלום. כר''ל דאמר האחין חייבין על החלוצה כרת: עמד אחד מן הילודים. אחר חליצה או אפילו אחר קדושין וכשמת זה החולץ קדשה אותו ילוד אין לה עליו כלום ולאו משום חליצה אלא משום דהויא אשת אחיו שלא היה בעולמו מנפילה ראשונה: כמאן כרבנן. דאמרי אפילו ייבם ולבסוף נולד אסירא: בעשה. בית אחד הוא בונה ואין בונה ב' בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה: מ''ד בעשה כרבי יוחנן. דאמר איהו שליחותא דאחין קעביד וכי היכי דלדידיה הויא צרה בעשה לאחים נמי הויא בעשה: ומ''ד בכרת כר''ל. דאמר לאו שליחות דאחים קעביד הלכך הוא ניהו דקאי עלה בעשה אבל אחים כדקיימי קיימי באיסור אשת אח: צרת סוטה אסורה. היה נשוי ב' נשים וזינתה האחת תחתיו ויש עדים ומת בלא בנים היא וצרתה פטורות אף מן החליצה מאי טעמא טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה (במדבר ה): כעריות. דכתיב אל תטמאו בכל אלה (ויקרא יח): ביאתה או חליצתה וכו'. האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואח''כ בא בעלה תצא מזה ומזה מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת היא לכתחלה את צרתה שהרי היא כשאר נשים לגבי יבם דלא קנסוה רבנן מיבם דודאי שריא ליה שאנוסה היתה ששמעה שמת אלמא נבעלה תחת בעלה שריא צרתה לייבם ואפי' רבנן לא פליגי אר''ש אלא בדידה אבל בצרתה מודו: סוטה דאורייתא. שזינתה והתורה אסרה בה: ואת אמרת לי סוטה דרבנן. דהא מדאורייתא שריא שניסת ע''פ ב''ד בעד אחד ואנוסה היא ורחמנא שריא דכתיב (במדבר ה) ועד אין בה תרי אלא אחד והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת ורבנן הוא דגזרו בה כי היכי דתידוק שפיר שמת בעלה עד שלא תנשא: ודקארי לה מאי קארי לה. הא לא אמר רב אלא בסוטה דאורייתא דכתיב בה טומאה: קסבר. האי דפריך כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואי סוטה דאורייתא היא וצרתה אסורה הכי נמי הוו אסרי רבנן צרה מייבום ומצרכי לה חליצה: נכנסה עמו. המקנא לאשתו ואמר לה אל תסתרי עם איש פלוני: לביתה. לבעלה שמא זינתה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ואם כהנת היא אסורה בתרומה כדיליף במסכת סוטה (דף כח.) נטמאה נטמאה ונטמאה ג' פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה:

דף יא - ב

ולא מתייבמת. טעמא מפרש בפ''ק דסוטה [קתני מיהא] חולצת קשיא לרב: מן הנשואין. משניסת לאחר ומת או גירשה: אסורה לחזור. לראשון: מן האירוסין. שנתארסה לאחר ומת מותרת לחזור לראשון: הוטמאה. ונבעלה: אחת זו ואחת זו אסורה. דכתיב והיתה לאיש אחר והויה היינו קידושין וכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו': ורבי יוסי. דמוקי כולה קרא במחזיר גרושתו: לאו בסוטה. המזנה תחת בעלה לית ליה ואפילו פשיטא לן דזנאי: מ''ט הויה ואישות כתיב בה. באותה הנאסרה לבעלה יש בה הויה דכתיב והיתה לאיש אחר אישות דכתיב או כי ימות האיש האחרון לא יוכל בעלה הראשון משניסת לאחר על ידי קידושין ואישות וכגון דגירשה הראשון הוא דקאי קמא בלא יוכל אבל מזנה תחתיו לא: צרתה מהו. להתייבם צרתה כמותה וגמיר טומאה מעריות: ואי משום דכתיב בה תועבה היא. דמשמע מיעוטא היא ולא צרתה איכא למידרש מיעוטא אבניה דאין בתה הימנו פסולה לכהונה: היתה אחת כשרה. מי שנפלו לפניו שתי יבמות מאח אחד ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה היתה אחת כשרה ואחת פסולה וכו': כשרה לעלמא. מיוחסת וכשרה לכהונה: פסולה לעלמא. כגון שהיתה גרושה או חלוצה מבעל אחר ופסולה לכהונה: כיון דלדידיה חזיא. דהוא ישראל: מאי נפקא ליה מינה. הי דליבעי לחלוץ ואי בעי לייבם הי דליבעי לייבם: פסולה פסולה ליה. וכשרה לעלמא לכל העולם ומאי ניהו כגון שהחזיר אחיו גרושתו ולו אשה אחרת ומת דהוי הגרושה פסולה לזה שאינה ראויה לאחיו ואשמועינן דאע''ג דכתיב בה טומאה צרתה כשרה דכתיב היא תועבה דאי שאר חייבי לאוין כגון אלמנה לכ''ג וגרושה לכהן הדיוט מאי אתא לאשמעינן: פסולה לעלמא. לכהונה: כאן שנה רבי. במשנה זו דקתני חולץ לפסולה למדנו רבי לא ישפוך אדם מי בורו אע''פ שאין צריך להם ואחרים צריכים להם כגון הכא מכיון דיכול לחלוץ לפסולה ותפטר הכשרה לא יחלוץ לכשרה ויפסלנה לכהונה והא דרב יוסף בפ' החולץ (לקמן מד.) עלה דהא משנה: היא וצרתה ס''ד. חליצה לתרוייהו למה לי: צרתה מהו. לייבום: במותר לה. בעלה זה שמת נאסרה תחלה כשנשאת לשני וחזר הראשון והחזירה באיסור ולמחר מת: באסור לה. כגון יבמה לא כ''ש: מי אלים ק''ו. האי ק''ו דאמרן במותר לה נאסרה:

דף יב - א

א''ל תניתוה. אתרווייהו לישני מהדר דקתני אחת כשרה ואחת פסולה אלמא היא אסורה וצרתה מותרת: צרת ממאנת. נפלו לפניו ב' יבמות מאח אחד גדולה וקטנה ומיאנה בו הקטנה צרתה אסורה: למאן אסורה. אילימא אף לשאר אחין השתא היא גופה מותרת לזה: אלא לדידיה. ליבם שמיאנה בו אסורה דמיאון עקר ליה לזיקה וקאי עליה באשת אח וא''ת מיאון נישואין קמאי עקר והרי היא נכרית אצלו ומותרת לו גזירה דרבנן היא הואיל ולא מיאנה בראשון ומכח נישואין נפלה להתייבם נראית כאשת אחיו והכי אמרי' לקמן משעת נפילה נראית ככלתו כו' והא דשמואל בפ' ב''ש (לקמן דף קז:): משום צרת בתו ממאנת. דאתי למישרי צרת בתו קטנה שנפלה לו לייבום ומיאנה בו דאמרינן נישואין קמאי קא עקרא ואין זו צרת ערוה וה''ד מיאון בבתו הואיל והוא קיים דאין מיאון אלא ביתומה שלא קיבל אביה קידושיה משכחת לה ביתומה בחיי האב כדתנן בפרק ב''ש קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה הרי היא יתומה בחיי האב דפקע לה זכותיה מינה משיצתה מרשותו ואם הלכה ונשאת לאחי אביה יכולה למאן ביבם בחיי אביה: מיאנה בבעל. קטנה יתומה נכרית שמיאנה בבעל מותרת לחמיה לפי שעקרתה לקדושין והרי היא כמפותה ולא כלתו היא: ביבם אסורה לאביו. דכיון דאהנו נישואין קמאי לזקקה ליבם נראית כאשתו גמורה ונראית ככלתו של זה: ה''נ. בבתו ממאנת: משעת נפילה. שנפלה בתו לפניו לייבום והוצרכה למאן בו נראית כאשת אחיו ונראית צרתה צרת הבת: צרת אילונית. הרי שהיה נשוי ב' נשים והא' אילונית אילונית דוכרניתא דלא ילדה לשון איל זכר מן הצאן: ומת בלא בנים. שתיהן אסורות להתייבם ופטורות מן החליצה: שנאמר והיה הבכור אשר תלד בראויה לילד פרט לאילונית. וכיון דפטורה קיימא עליה באשת אח וצרתה צרת ערוה ואע''ג דהאי והיה הבכור אשר תלד מיתוקם במכילתין לקמן (דף כד.) בגדול האחים ומהכא נפקא לן מצוה בגדול לייבם מ''מ דרשינן הך פרט לאילונית מאשר תלד דקרא יתירא הוא כיון דהבכור ביבם גופיה משתעי: מאמר. קדושי יבמה: הרי אלו. שתי נשים: חולצות. דאילו כנסה הוה פקעה זיקה קמייתא ולא הוה עלה אלא זיקת נשואי האחרון אבל מאמר לא מפקע זיקה והויא עלה קצת זיקת ראשון וקצת זיקת האחרון: דכתיב ומת אחד מהם. ולא זו שמתו ב' בעליה וזיקת שניהם עליה ושתיהן אסורות מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כדמפרש בפ' ד' אחין ובחליצה דחדא לא מיפטרא אידך דלאו מבית אחד קאתו הואיל ולא כנסה ואי לא עבד בה מאמר לא הואי עלה אלא זיקת ראשון והוו להו שתי יבמות הבאות מב' בתים ושתיהן מתייבמות: שאיסור נפילה גרם לה. שנפלה ב' פעמים מזיקה אחת: שלא מצינו בכל התורה. שתאסר אלא מדרבנן הוא דמיתסרא שאין כאן איסור ערוה ואסורה צרתה: הא דאורייתא. תלד למעוטי צרת אילונית דאסירא ואפילו חליצה לא בעיא: והא דרבנן. כדמפרש טעמא בפ' ד' אחין וקאסרי לה על השלישי: כאן שהכיר בה. דרב אסי בשהכיר בה כשנשאה שהיא אילונית ואין כאן מקח טעות והרי היא אשתו וצרתה הויא צרת אילונית ורחמנא פטרה מאשר תלד ומתני' בשלא הכיר בה כשנשאה שתהא אילונית ומקחו מקח טעות ולאו אשתו היא לפיכך צרתה מותרת דלאו צרת אילונית היא: שנמצאו. לאחר נישואין:

דף יב - ב

הלכתא צרת אילונית מותרת. ואע''ג דהכיר בה אחיו וקיימא והויא אשתו לא מיתסרא צרתה משום צרת הבת דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא לייבום הוי צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכך מפורש בהלכות גדולות: צרת ממאנת. ביבם: מחזיר גרושתו. משנישאת: משמשות במוך. מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו: סנדל. ולד שאין לו צורת פנים וקיימא לן במסכת נדה (דף כה:) אין סנדל שאין עמו ולד משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו דכשהיא מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו: שמא תגמול את בנה. אם תתעבר תהא צריכה לגמול את בנה מלהניק כמו ויגמל (בראשית כא) לשון הבדלה: ואיזו היא. הראויה להתעבר ולמות: מבת י''א שנה כו'. פחות מי''א ודאי לא תתעבר ויותר מי''ב אם תתעבר לא תמות: משמשות. בלא מוך כדרכן והולכות: ומדקאמר שמא תמות. ולא קאמר ותמות דאז הוי משמע שאם תתעבר תמות ודאי: מצינו חמותו ממאנת. כגון שילדה בקטנו' בתוך זמן האמור למעלה בשנת י''ב שנתעברה ולא מתה וקדש אדם את בתה ונמצאת זאת חמותו קטנה וראויה למאן עד י''ב שנה: קודם הזמן הזה. האמור למעלה קודם י''א: אחר הזמן הזה. אחר י''ב: שכבר ילדו. ומדתלי טעמא בולד מכלל דקטנה היא דאי לאו קטנה היא ליתני שכבר גדלו: הרי הן כסימנים. הלכך אין לך יולדת ממאנת אפי' היא קטנה: ואפי' לר''י דאמר. במסכת נדה אף משהביאה שתי שערות ממאנת עד שירבה השחור שיהיו שם שערות הרבה:

דף יג - א

אין בנים בלא סימנים. והיולדת בקטנות חזקה הביאה סימנים ומשהביאה סימנים בתוך י''ב לא תמאן דהני סימנים גמורים נינהו דס''ל לרב זביד תוך זמן כלאחר זמן לענין סימן ולא אמרינן שומא נינהו: הניחא למ''ד כו'. פלוגתא בפ' יוצא דופן (נדה דף מו.): מנא הני מילי. דצרת צרתה פטורה: נתגרשו צרותיהן מותרות. ואפי' כנס אחיו את הנכרית ולבסוף גירש את בת אחיו דהוו להו צרות זו לזו קודם גירושין אפ''ה קשרינן ליה לייבומי כדקתני ומתה בתו או נתגרשה הואיל ובשעת נפילה לא הוו צרות זו לזו: וכנסה המגרש ומת. ונפלה נכרית לפני שלישי שנשוי אחות אשתו של זו הראשונה דהויא להו צרת אחות אשה משנתגרשה: צרותיהן מותרות. הואיל ולא היתה אחות אשתו של זה צרה לנכרית זו שקודם נשואים של זו נתגרשה: תברא. קשיין אהדדי: האי תנא. דמתני' סבר מיתת הבעל מפלת נשיו לייבום הלכך אפי' כנס ולבסוף גירש כיון דבשעת מיתה לאו צרת הבת היא שריא: ותנא. דברייתא סבר נישואין הראשונים שהאשה נשאת לבעלה מפילים אותה לייבום הלכך משנעשית צרת ערוה שעה אחת אסורה עולמית: זו. דמתני' דהכא דכנס ולבסוף גירש מותרת כדקתני ומתה בתו או נתגרשה ואין צ''ל זו דג' אחים דגירש ולבסוף כנס: ותמאן. הערוה השתא ותאמר אי איפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי לבעלי המת ותעקור קידושין הראשונים ותתייבם צרתה: ממאנת למאמרו. הא דתנא לקמן בפ' ב''ש וב''ה אומרים בבעל וביבם: למאמרו. הוא דממאנת שאם עשה היבם מאמר ביבמה קטנה ומיאנה בו מפקיע מיאון את המאמר וחזרה לזיקה לבדה וחולצת ואע''ג דגדולה שעשה בה מאמר ולא רצה לכנוס קי''ל בפ' ר''ג (לקמן דף נ:) צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו הכא מיאון עקר למאמרו ולא בעיא גיטא: ואין ממאנת לזיקתו. לעקור נשואים ראשונים ולהפקיע זיקת ייבום ולצאת בלא חליצה ה''נ גבי ערוה לא עקר ליה מיאון דהשתא לנשואין קמאי למישרי צרתה: צרת ערוה שאני. רבנן גזרו שלא תמאן ליבומי צרתה דלא לזלזולי בצרת ערוה דלמא אתי למישרי: מיאנה. כלתו בבעלה מותרת לחמיה דעקרתה לנישואיה והויא כמפותת בנו ומותרת לו אבל מת בנו בעלה הראשון ומיאנה בזיקת יבם אע''ג דנשואין קמאי עקרה אסורה לאביו אלמא משעת נפילה כלתו היא משעה שנפלה להתייבם ונזקקה ליבם מחמת נישואין הראשונים נראים אותם נישואין גמורים למיהוי אשת המת וכלתו של זה: ה''נ. בצרת ערוה משעת נפילה שנזקקה הבת ליבם למאן בו מחמת קידושי ראשון נראים נישואים גמורים למיהוי אשת המת וצרתה צרת הבת ואי שרית ליה אתי למישרי צרת הבת בעלמא: מתני' שש עריות. יש שחמורות מאלו ומהו חומר שלהן שנשואות לאחרים ואינן יכולין להנשא לאחיו מאביו ואם מתו בעליהן שהן נכריות אצל זה צרותיהן מותרות להנשא לזה: אמו. אינה יכולה להנשא לאחיו של זה מאביו שהרי היא לו אשת האב וכן אשת האב ואחות אביו ואשת אחיו מאביו שהיו לו בנים ואשת אחי אביו כולן אסורות לאחיו מאביו כשם שאסורות עליו ואין בהן צד ייבום על זה לעולם ואם נישאו לאחרים ולהם נשים אחרות ומתו מותרות לינשא לזה שאין צרת ערוה אסורה אלא כשנפלה לייבום עם הערוה פעם אחת שכיון שפטרה לצרת ערוה עמדה עולמית באיסור אשת אח שיש לה בנים: ב''ש מתירים. צרת ערוה להתייבם לאחיו דלית להו הך דרשה דלצרור:

דף יג - ב

חלצו. הצרות מן האחין: ב''ש פוסלין מן הכהונה. שחליצתה חליצה: וב''ה מכשירין. לפי שחליצתן שלא לצורך והרי כחולצת מן הנכרי: נתייבמו. לאחים: בית שמאי מכשירין. אותן לכהנים אם נתאלמנו מיבמיהן: ובית הלל פוסלין. שנבעלו לאסור להן והנבעלה לפסול לה עשאה זונה והזונה אסורה לכהונה: לא נמנעו כו'. אע''פ שבני הצרה שנתייבמו כב''ש ממזרים [הם לב''ה] שהרי באיסור אשת אח היא עליהם ואשת אח בכרת ובני עריות שהן חייבי כריתות ממזרים הם כדאמרינן בפירקין אפ''ה לא נמנעו ב''ה מלישא נשים מב''ש לפי שהיו מודיעים להם אותן הבאות מן הצרות ופורשים: אלו על גבי אלו. אלו משאילים כליהם לאלו: גמ' לא תהיה אשת המת החוצה. החיצונה שהיא נכרית ליבם לא תהיה לזר: מכלל דאיכא פנימית. בהדה קרובה ליבם: שאין קידושין תופסין ביבמה. יבמה שלא חלצה מנין אם נתקדשה לשוק שאין קדושין תופסין אע''ג דחייבי לאוין בעלמא תפסי בהו קידושין: ת''ל כו' לא תהא בה הויה. אינן תופסין: חוצה כתיב. דמשמע חיצונה: לרבות ארוסה. שאם נתארמלה מן האירוסין צריכה ליבם כנשואה וחוצה משמע חיצונה שלא נתקרבה עדיין לביאה: אין איסור. אשת אח חל על בתו של זה אצל אביה הלכך לא רמיא קמיה לייבומי והוה כמאן דליתא וכן באחות אשה ובכולן והכי מפרשא מילתיה דרבא במסקנא דמילתא ומיהו הא דפריך תינח היכא דנשא כו' לא ידע מילתיה דרבא וסבר דרבא אאחות אשה וכיוצא בה לחודייהו קאי שקורבתו ע''י קדושין: דלא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח. והויא כנכרית: פשיטא. כיון דלב''ש זקוקות ליבם פשיטא אם חלצו פסולות ולב''ה כיון דפטרי להו מזיקת יבום אם חלצו כשרות לכהונה דלאו חליצה היא: דר' יוחנן. לקמן (דף יד:) בברייתא: בואו ונתקן לצרות. העריות שיהו חולצות וכיון דבעו חליצה חליצתה פוסלת אפי' לב''ה קמ''ל דב''ה אפי' תקנתא דרבנן לית להו בצרות דליחלצו: וב''ה פוסלין. דזונה היא ופסולה לכהונה אבל מתרומה דבי נשא לא מיפסלה בבעילת כרת אלא בבעילת חלל ונתין וממזר ועובד כוכבים ועבד בפרק אלמנה לכ''ג (לקמן סח:): לא תעשו אגודות אגודות. דנראה כנוהגין ב' תורות כשקורין כפרים את המגילה ביום כניסה ועיירות גדולות בי''ד ומוקפין חומה בט''ו: א''כ לכתוב קרא לא תגודדו. דמשמע לשון גדידה וחבורה: ואימא כוליה להכי הוא דאתא. שלא תעשו אגודות: א''כ לכתוב לא תגודו. מדלא כתיב תגודו לשון אגודה: לא שנית ע''כ מקום שנהגו כו'. היה לך להשיב תשובה זו: אמינא לך אנא איסורא. דאסרי להו רבנן לבני ארביסר דאי בעו למיקרא בחמיסר לא מצו וכן בני ט''ו בי''ד ודמיא לשתי תורות: ואת אמרת לי מנהגא. דהתם לכ''ע שרי ומיהו באתרא דאחמור לא ישנה את דרכו מפני המחלוקת: ופרכינן והתם איסורא ליכא. בתמיה: והא קתני התם בלילה. בליל בדיקת חמץ ב''ש אוסרים וב''ה מתירים לעשות מלאכה ואיכא דעבדי כב''ה ואיכא דעבדי כבית שמאי והרי כאן אגודות: א''ל התם. לא דמי לשתי תורות דהרואה את זה שאין עושה מלאכה אומר דאין לו מה לעשות:

דף יד - א

בת קול. בעירובין בפ''ק (דף יג.) יצאה בת קול ואמרה הלכה כב''ה: דכי הדדי נינהו. בחכמה: ר' יהושע היא. בפ' הזהב: היו כורתים עצים בשבת לעשות פחמים. לבו ביום כדי לעשות ברזל איזמל של מילה דקסבר ר''א מכשירי מצוה דוחין שבת כמצוה עצמה: בשר עוף בחלב. שהיה דורש בחלב אמו מי שיש לו חלב אמו יצא בשר עוף שאין לו חלב אם והכי אמרי' בפ' כל הבשר: כלל אמר ר''ע. לגבי מילה באיסור שבת: מאי קארי לה. הא כבר שנו לעיל כי אמרינן לא תתגודדו כו': מטלטל שרגא. נר שהדליקו בו בשבת וכבה דסבר לה רבי יהושע כר''ש דלית ליה מוקצה ור' יוחנן סבר לה כר' יהודה דאית ליה מוקצה אפי' שלא מחמת איסור: והא איכא שמעא. דרבי אבהו דלא מסיק אדעתיה ומטלטל באתריה דר' יוחנן הואיל וחזי לר' אבהו בעלמא דמטלטל: בני חייבי לאוין נינהו. הנך דב''ה שהצרות נישאות לשוק בלא חליצה אפי' לב''ש דאמרי חליצה בעי בלאו בעלמא נינהו לא תהיה אשת המת ואין ממזר אלא מחייבי כריתות כדאמרי' לקמן בהחולץ (דף מט.): חייבי כריתות נינהו. כיון דצרת הבת פטורה המייבמה עומד באיסור אשת אח בכרת: אין ממזר מחייבי כריתות. אלא מחייבי מיתות ב''ד כגון אמו וחמותו וכלתו וכיוצא בהן וכל הנך דאיסור אחוה לית בהו מיתה: דמודעי להו. ב''ש לב''ה דעו שהמשפחה זו מצרת ערוה שנתייבמה באה ופרשו: ע''ג אלו. משאילין כלים אלו לאלו וב''ה מחמירין בטהרות טפי:

דף יד - ב

ומאי אולמיה דהאי מהאי. דקאמר ה''נ מסתברא דמודעי להו מהאי היכי מסתברא טפי: קלא אית לה. ולא צריך לאודועי ומהתם לא תילף דמודעי: ה''ג פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו: מדר''ע. לקמן בפרק החולץ (דף מט.): בצרות. במתני': ובאחיות. בפרק ד' אחין (לקמן כו.): ובספק אשת איש. בפרק ב''ש (לקמן קז.) דתנן בש''א אין ממאנים אלא ארוסות וכו' והקטנה בת מיאון קרי ספק אשת איש דלמא ממאנת ונפקא לישנא אחרינא נראה שכיב מרע שכתב לאשה זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה כל אותם הימים נקראת ספק אשת איש כדתנן (גיטין דף עד.) מה היא כל אותן הימים ר' יוסי אומר בעילתו ספק ר''מ אומר בעילתו תלויה ותנן לא תתייחד עמו אלא ע''פ עדים אע''פ שלא שנינו בה מחלוקת ב''ש וב''ה על כרחך נחלקו בה אותו מחלוקת שנחלקו במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק (שם דף פא.) לב''ש דאמרי לא אמרי' הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אינה צריכה הימנו גט שני ולב''ה דאמרי הן הן עידי ייחוד הן הן עדי ביאה צריכה הימנו גט שני ובפ' מי שאחזו קורדייקוס (שם עג:) איפליגו בה ר' יוסי בר' יהודה ורבנן דקתני ראוה שנתייחדה עמו באפלה כו' ומוקמינן התם דאליבא דב''ה דמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי הוא דאיפליגו בה דאמר כמאן אזלא הא דא''ר יוחנן מחלוקת כשראוה כשנבעלה כו' וההיא דר' יוחנן גבי פלוגתא דב''ש וב''ה איתמר: גט ישן. המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי במס' גיטין בהזורק (ד' פא.): בכסף ושוה כסף בפרוטה ושוה פרוטה. לענין קידושי אשה ב''ש אומרים בדינר ושוה דינר ובה''א בפרוטה ושוה פרוטה ודינר הוא כסף צורי ופרוטה היא של נחושת וה''ק הכא בכסף ובשוה כסף לב''ש בפרוטה ובשוה פרוטה לב''ה ובפ''ק דקדושין (דף יא.) קרי לדינר דב''ש כסף דאמר רב אסי כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי ואותבינן והרי קידושי אשה כו' לימא רב אסי דאמר כב''ש: מן הספק. קא ס''ד השתא באיסור ספק כגון מגרש ולנה עמו בפונדקי דליכא אלא ספק דשמא בא עליה לשם קידושין: לצרה עצמה. הא דקתני נמנעים מצרה עצמה ולעולם ב''ש נמי נמנעים מב''ה מלישא צרת הבת בלא חליצה: מן הסתם. כל כמה דלאו מודעי להו לא היו פרשי מסתמא דודאי אי הוי מהנך דלא סבירא להו הוו מודעי להו: הולד פגום לדברי ב''ש. דאם היה כהן פסול לכהונה ואע''ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לענין כהונה דאתא בק''ו מאלמנה לכ''ג לקמן בשמעתין:

דף טו - א

שיהו חולצות. וינשאו לשוק בהכשר לדברי הכל: מה נעשה לצרות הראשונות. שנתייבמו ובניהם ממזרים אם נגמור הלכה שלא יתייבמו: לצרה עצמה. ואצרות דב''ה שנישאו לשוק קאי והאי ומאי נעשה לאו אבנים קאי דהא אפי' לב''ש כשרים לקהל אלא אצרה עצמה: רבי טרפון. מתלמידי ב''ש היה: מתי תבא צרת הבת. מאחי לידי: ואשאנה. אייבם אותה כדברי ב''ש: ואשיאנה. לשוק כדברי ב''ה: והא תאבני קאמר. ואם כב''ה מה חידוש כ''ע הכי נהגו: לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי. דאמר תקנתא דחולצות: מתלמידי ב''ש הוא. בתמיה והלא מבני בניו של הלל הוא: אילונית היתה. ותנן או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות: ה''ג הכיר בה ולא הכיר בה איכא בינייהו. ול''ג אלא לת''ק דוקא דלא הכיר בה הוא דהוי מקח טעות אבל הכיר בה צרתה אסור' ולאחרים אפי' הכיר בה מותר' דקתני היתה ולא קתני נמצאת: כנס ולבסוף גירש איכא בינייהו. לת''ק על ידי שגירש אחיו את בתו קודם מיתה אע''פ שכבר כנס הנכרית והיו צרות זו על זו מותרת הואיל וגירש את הערוה לבסוף ולאחרים הואיל וכנס את הנכרית קודם גירושין דערוה אסורה אלא בתו של ר''ג אילונית היתה: יש תנאי בביאה. הכונס אשה על תנאי שאין עליה מומין או נדרים ונמצא שיש עליה לת''ק מהני תנאי והוי מקח טעות ותנאי היה לו לאחיו של ר''ג בבתו ולא נתקיים הילכך לאו אשתו היא וצרתה מותרת ואחרים סברי דאין תנאי מועיל בביאה דכיון דבעיל אחולי אחיל כדאמרינן בכתובות בהמדיר (ד' עג.) אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא משום דאילונית היתה: באחד בשבט. ושנה שניה הנכנסת לשלישית היתה ונהג בה שני עישורין מעשר שני כב''ה דאמרי ט''ו בשבט ר''ה לאילנות ואכתי שניה היא ומעשר עני כב''ש דאמרי בא' בשבט ר''ה לאילנות ושלישית היא: מעזיבה. טיח טיט שעל התקרה: בשביל קטן. דסבירא לי' לשמאי קטן הצריך לאמו חייב בסוכה: שוקת. אבן חלולה שתחת צנור המקלח מים מן ההר והיתה נקראת שוקת יהוא: נעשים על גבה. מטבילים בתוכה ואין בה מ' סאה אבל מקוה שלם הוה במים שבצדה ומתערבין ממעיין השוקת דרך נקב כשפופרת הנוד: הרחיב לו את הנקב. הרחיבו ופיחתו רובה לערב המקוה יפה: עירוב מקואות. מקוה חסר שבצד מקוה שלם ומתערבים המים דרך חריץ ונקב ושיעור הנקב לצרף המקואות ולהכשיר החסר: כשפופרת הנוד. קנה שנותנים בפי הנוד שיהא שיעור חלל החריץ כעוביה וחללה של שפופרת דהיינו כשתי אצבעות: החוזרות למקומן. מתהפכות בחלל הנקב בריוח והיינו כבית הלל אבל לבית שמאי עד שתפחת רובה:

דף טו - ב

הרואה אומר כו'. ולא דמי לשתי תורות אבל היכא דדמי לאגודות אגודות לא עשו בית שמאי כדבריהם: שהן לחין. והוכשרו לקבל טומאה וכלי חרס טמא על גבי עם הארץ ושמא נגע בגב החבית וטמאה מדרבנן וטימאתם: חבית היתה נקובה. משוליה היתה נקובה כדי שיצא משקה הזב מן הזיתים לחוץ וכיון דגלי דעתיה דלא ניחא ליה ביה לא מכשר: אלא שסתמוה שמרים. ולא יצאו מן המשקין לפיכך הן לחים: מגולגלים. כמו ביצה מגולגלת (עוקצין פ''ב מ''ו) דחוקין ועומדים בחבית: אין צריכה לנקב. דמוהל היוצא מן הזיתים מי פירות הן ואין מכשירין: צריכה לנקב. שמוהל מכשיר כשמן [וצריכה לנקוב] שיצא המשקה לחוץ לגלויי דעתיה דלא ניחא ליה ביה: ירוצו. כמו ותרץ גלגלתו דאבימלך (שופטים ט) ל' ריצוץ: שהן בני צרות. שנשאו לשוק כב''ה: ומהן כהנים גדולים וכו'. לקמן פריך קא בעו מיניה צרות וקפשיט להו בני צרות דאפילו לב''ש פשיטא דכשרים דבני חייבי לאוין בעלמא נינהו: היינו דקאמר מתיירא אני. דמשוי להו ממזרים ולקטליה ליה: הא א''ר יהושע. לקמן בפ' החולץ (דף מט.) אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב''ד ואפי' פשיטא ליה דהלכה כב''ה לא משוי להו ממזרים: מאלמנה מה אלמנה לכה''ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום. לכהונה דכתיב לא יחלל זרעו (ויקרא כא): זו שאיסורה שוה. בישראלים כבכהנים אינו דין שבנה פגום: בני צרות דב''ה. דחייבי לאוין נינהו מי הוו פגומין אליבא דב''ש: למאי נפקא מינה. מאחר שהלכה כב''ה: למיפשט ולד מחזיר גרושתו. משנשאת לאחר והחזירה וילדה לו בת אותה הבת מה היא לכהנים לב''ה ומבית שמאי בבני צרות נשמע לב''ה בבת מחזיר גרושתו דהוי נמי חייבי לאוין: היא עצמה מתחללת. שאם מת כהן גדול פסולה זו להדיוט או אם היתה בת כהן נפסלת מן התרומה דשוייה חללה בביאתו דכתי' (שם) לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו ומשמע דשניהם מתחללים האשה והזרע תאמר במחזיר גרושתו שאין מתחללת בביאה זו דאי לינשא לכהן כבר מיפסלה משעת גרושין ואי בתרומה דבי נשא לא מיפסלה כדאמרי' בפ' אלמנה לכה''ג (לקמן סט.) דאין נפסלת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקרא לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר מעיקרא הוא ולעיל גבי חייבי כריתות בני צרות דבית שמאי דלא פרכינן מה לאלמנה לכהן גדול שכן היא עצמה מתחללת התם נמי כיון דנבעלה לחייבי כריתות עשאה זונה ומתרומה דבי נשא מיפסלא כדאמרינן בפ' אלמנה לכה''ג ולהנשא לכהן נמי מיפסלה כדתנן במתניתין (דף יג:) נתייבמו ב''ה פוסלים: צרות מתיירא אני. לומר הלכה כדברי מי דמשוי להו לצרות דבית שמאי בני חייבי כריתות:

דף טז - א

בני צרות. דב''ה דקא בעיתו אי הם פגומים: מעיד אני לכם. שהם כהנים גדולים: בימי ר' דוסא הותרה. אחיו של ר' דוסא שהי' מתלמידי ב''ש התירה כדתני לקמן ועשו על פיו ונהגו כן: שחכם גדול היה. וסבורים חכמים שהוא התירה: קמו. עמדו מלראות: אמר לו. רבי יהושע לר' דוסא אמור לתלמידך אחר וישב: דוסא. התירו שמעתם אומרים: או בן הרכינס. בלא דוסא: סתם שמענו. בן הרכינס סתם ושמו לא הוזכר: בכור שטן הוא. חריף ועומד על שמועה ועושה מעשה ואינו שב משמועתו לעשות כרבים: עמון ומואב. ישראלים הדרים בארץ עמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת א''י ועכשיו בבית שני בטלה קדושתה וזורעין בשביעית ותקנו להן מעשר ראשון ומעשר עני בשביעית כדמפרש לקמן מפני פרנסת עניים שבא''י שאין להם מה לאכול בשביעית לפי שבטל לקט שכחה ופיאה והולכים שם ונוטלים לקט שכחה ופיאה ומעשר עני: ומקבלים גרים מן הקרדויין כו'. ולא אמרינן ממזרים הן מבנות ישראל שבאו עליהן עובדי כוכבים דאיכא רבנן דפסלי: פגע בו. יונתן בר''ע: וקדושה ראשונה. דבימי יהושע קדשה לשעתה ולא לעתיד הלכך זורעים בהן בשביעית שיסמכו עליהן עניים לשכור עצמן לחרוש ולקצור ועוד ליטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני: אין מקבלין גרים. מפרש לקמן שממזרים הן מישראל שנטמעו שם: הכתמים. שנמצאו בבגדים הבאים מרקם: טהורים. לפי שלא גזרו על כתמי עובדי כוכבים: שהם גרים. ודמם מטמא: וטועים. שהמירו דתם וגזרו על כתמיהם שאף על פי שחטאו שהמירו ישראלים הם: מבין העובדי כוכבים. שאין ישראל דרים שם:

דף טז - ב

ואפי' מתרמוד. אלמא לאו בספק ישראל קיימי: מקבלים גרים. ולא אמרי' ישראלים ממזרים הם: מתרמוד מ''ט לא. מקבלים: עבדי שלמה. שנשאו בנות ישראל מחמת עושרן ודרין שם בחזקת עובדי כוכבים וקסבר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר: משום בנות ירושלים. לקמיה מפרש לה בנות ירושלים בחורבנה כשבאו עובדי כוכבים ונשאום: ה''ג אלא למ''ד משום בנות ירושלים מאי היא: קשתויי. מושכי קשת: נער הייתי. איידי דאזכריה הא דלעיל נקט ליה הכא: שר העולם. מלאך: הומניא לפום נהרא. בהומניא יונים הם ומצירין לבני פום נהרא שהם ישראל עניים: מעשרת שבטים הוא. שנשאו עובדות כוכבים וקסבר דעובדת כוכבים שילדה מישראל הולד ממזר וחוששין לקידושי ממזר: בדוכתא דקביעי. בני עשרת השבטים וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והיכא קביעי כדכתיב וינחם בחלח ובחבור:

דף יז - א

זו חדייב נהר גוזן וכו' מושכי חידקי ודומקיא: לפסול. רובן ממזרים שנטמעו עשרת השבטים בעובדות כוכבים ובניהן הרי הן כישראלים ונוהג בהן איסור ממזרות והן לא נזהרו ונשאו זה אחותו או בתו והרי הן ממזרים: כי אמריתה קמיה דשמואל. עד השתא מילתיה דרב יהודה (משמיה דרב אסי קאמר ואחר פטירתו של רב אסי בא לפני שמואל) וקאמר כי הדר אמריתה להא דרב אסי קמיה דשמואל דחוששין לקדושין: אמר בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה. דנפקא לן מכי יסיר את בנך מאחרי (דברים ז) ולא כתיב כי תסיר את בנך אלמא לאו אבתו לא תקח לבנך מהדר דא''כ היה לו לומר כי העובדת כוכבים תסיר ש''מ דאי נמי יולדת בן לעבודת כוכבים לא בנך מיקרי ולא קרינן ביה כי תסיר את בנך הילכך עובדי כוכבים גמורים הם: והאיכא בנות. שנשבו ונשאום עובדי כוכבים והולידו מהם: ואמר רבינא. לקמן בפ''ב (דף כג.) בן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך דכתיב בתך לא תתן לבנו כי יסיר את בנך מאחרי מדלא כתב כי תסיר ש''מ דאבתך לא תתן לבנו קאי וה''ק שמא תלד לו בן ויסירנו האב מאחרי וקא קרי ליה בנך וליחוש לקידושין: דההוא דרא דעשרת השבטים: איצטרויי איצטרו נבקע רחמן מלקלוט זרע ונעשו עקרות: איצטרו. לשון ביקוע כמו טיליא חריפי דמצרי זיקי (ע''ז ד' ל.) וכמו ציריא דחיטי (פסחים דף מ:): יומא טבא. משום דממזרים הם ומטמעים בישראל ופוסלים אותן: היינו תרמוד היינו תמוד. ודקאמר הא חרוב לא חריב כולה: דאיכפולי איכפול. כשחרבה מכאן נכפלה וניבנית מכאן: וקא הוי. מקשה: אמר. עולא עליה דרב המנונא מה גברא ומה גברא כמה הוא גדול: אי לאו דהרפניא מאתיה. שאינם מיוחסים: שהכל פונים שם. כל פסולין שאין מוצאין אשה פונין והולכין שם: והיא עמוקה. ורעה לדבר זה יותר מגיהנם דאילו ליורדי גיהנם איכא תקנתא דכתיב מיד שאול אפדם ממות אגאלם ואילו פסולי דידהו לית להו תקנתא: משום פסולי דמישון. שקרובה לה ומתערבין בהן ואמר בפרק עשרה יוחסין (קידושין עא:) מישון מתה והתם מפרש פסולייהו: קבא רבא וקבא זוטא. איפה גדולה ואיפה קטנה שניהם מעוותים כלומר כל הפסולין מתגלגלים ויורדים לשאול ומשאול לתרמוד כלומר ששאול גבוה מתרמוד ומתגלגל משאול לתרמוד וטעמא כדלעיל דאילו ליורדי גיהנם איכא תקנתא ולפסול דידהו אין טהרה: מגנדר. מתגלגל:

פרק שני - כיצד

מתני' כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו. פוטרת צרתה: ונולד להם אח. ומצאה זקוקה ליבם ועליו אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו: ואח''כ ייבם השני את אשת אחיו. ולו אשה אחרת ומת: הראשונה. זו היא אשת ראובן שנפלה לפניו כבר פעם אחת: יוצאה. ונפטרת מזה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו כו': עשה בה. זה שמת מאמר ולא הספיק לכונסה עד שמת: שניה חולצת. ולא מיפטרא משום צרת ערוה דלאו צרתה ממש היא: ולא מתייבמת. דמאמר קונה מקצת והויא צרת ערוה במקצת מדרבנן: גמ' מאן דתני ראשונה. מאן דקרי לה ראשונה להך שנפלה לפני לוי שני פעמים לא משתבש ומאן דקרי לה שניה לא משתבש:

דף יז - ב

ראשונה לנפילה. שנפלה ראשונה לייבום קודמת לזו בפעם ראשונה: שניה לנישואין. לנישואין של שני שהוא היה נשוי כבר האחרת כשנפלה זאת לפניו: ופרכינן מי לא עסקינן. כלומר מי לא מיתוקמא נמי מתני' בייבם אשת אחיו תחילה ואח''כ כנס את האחרת דלא הויא הך יבמה שניה לנישואין: אלא שניה בנישואין. שניסת שני פעמים אחת לבעל ואחת ליבם: היכא כתיבא. לאיסורא: המיוחדים בנחלה. הראויין לירש זה את זה: אחוה אחוה. כי ישבו אחים שנים עשר אחים בני אבינו (בראשית מב): מעריות. ערות אשת אחיך וקי''ל לקמן בפרק הבא על יבמתו (דף נה.) דאפילו אחיך מן האם ולא מן האב: זו היא שיבה כו'. דאע''ג דלא דמו קראי להדדי כיון דתרוייהו בביאת כהן משתעי דיינינן בהו ג''ש מה להלן חולץ וקוצה וטח כו': מלוט כי אנשים אחים אנחנו. ותתייבם אשת אחי אביו שהרי בן אחיו היה: המיוחדים בנחלה. שחולקין נחלה אחת לאפוקי לוט שאין חולקין נחלה אחת: והא מהיכא תיתי. דלימא עד דמייחדי באבא ובאמא והא ייבום בנחלה תליא דכתיב (דברים כה) יקום על שם אחיו המת ואוקמינן לקמן (דף כד.) על שם אחיו לנחלה שיירש המייבם כל נכסי המת ואין אחין חולקין עמו: אין זיקה. זיקת יבמתו שמתה לא אלימא למיהוי כארוסה להאסר אמו עליו משום חמותו: ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה. דתנן בפ' החולץ (לקמן מא.) שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה של יבמה ותלה היבום באחיו משום רבי יהודה בן בתירא אמרו אומרים לזה שקדש אחות יבמתו המתן מלכנוס לפי שאחות זקוקתו היא הואיל ולאחר שנזקקה אחותה לו קדש את זו צריך להמתין עד שתתייבם היבמה לאחיו דפקעה זיקה ואמר שמואל הלכה כרבי יהודה ומדקאמר הלכה מכלל דפליגי עליה ואמרי אין זיקה לאחין חשיבא לאסור עליהן קרובותיה: ה''מ. דלא חשיבא זיקה להיות אסורות קרובות בתרי אחין כשנפלה לפני שני יבמין כגון ההיא פלוגתא דר''י ורבנן דכיון דלא ידיע קמי מאן מינייהו רמיא לא חשיבא למיסר קרובות: אבל בחד. שאין שם אלא יבם אחד דודאי עליה רמיא אימא דמיא ככנוסה ויאסר באמה: ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה אפילו בחד. ר''ע קא''ל בפ' ד' אחין (לקמן כט:) שומרת יבם אין יבמה מיפר נדריה לא לאחד ולא לשנים כלומר בין שנפלה לפני יבם אחד בין שנפלה לפני שנים דלא קרינן ביה אישה: ה''א אפי' מחיים. יבמה מותר באמה קודם חליצה ותצא היבמה לשוק משום בת אשתו: דאסור לבטל כו'. ואי נסיב אמה מחיים מבטל למצוה לגמרי מיבום ומחליצה: יבמתו שמתה מותר באחותה. דאפי' אשתו מתה מותר באחותה אבל אמו דלגבי אשתו אסורה אף לאחר מיתת אשתו ביבמתו נמי אסורה: איסורא דאורייתא. חמות' אסר רחמנא ולא פליג בין מחיים בין לאחר מיתה כדפליג באחות אשה כדכתיב עליה בחייה: יש זיקה. זיקת ייבום הויא ככנוסה ואוסרת אמה על היבם משום חמותו: והא כי פליגי. ר''י ורבנן בתרי [הוא] דפליגי כדקתני (לקמן דף מא.) המתן עד שיעשה אחיך מעשה:

דף יח - א

באחותה אין. דאפי' כנוסה שמתה מותר באחותה: עשה בה מאמר. מתני' היא: מחלץ חלצה. נכרית: יבומי לא מייבמה. דהויא צרת ערוה בזיקה שכשנפלה לפני אחיו קודם מותו ונזקקה לו נעשית צרה לאשתו בזיקה והויא השתא הך נכרית לגביה צרת ערוה בשביל זיקה שהיתה לאחין בה: מדב''ש. בפ' ד' אחין (לקמן ד' כט.) ב''ש אומרים אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה כו': קנין גמור. ותיהוי צרת ערוה ותיפטר אף מן החליצה קמ''ל: עד שנולד לו אח ומת אותו שני. ולו אשה אחרת ונפלו שתיהן לפני הנולד: בזיקה. שנזקקה לשני לפני מותו ונעשית צרה לאשתו: ר''מ היא. ר''מ קאמר לה להך ברייתא בפירקין דאמר תניא כוותיה דרב אדא ומייתי לה להך מתניתא וקתני סיפא דברי ר''מ: ומתו הנשואין שתי האחיות. ונפלו שתיהן יחד לפני האחין: ולא מתייבמות. משום דתרווייהו זקיקי ליה להאי ותרוייהו זקיקי ליה להאי ואי נסיב חד חדא פגע באחות זקוקתו: מתרי בתי. משני אחין נפלו: לעולם אין זיקה. והא דקאמר לא מתייבמות משום דאסור לבטל מצות יבמין ואי אמרת לייבם האי חדא דלמא מיית אידך אח ולא מייבם לאידך ונפקא מהאי משום אחות אשה מחליצה ומייבום הלכך אמרינן ליה לקמא חלוץ דאי נמי מיית אידך הדר האי חולץ וחליץ לה ומדינא לבתר חליצה דקמא מצי אידך לייבומי דהשתא מיקיימא מצות יבמין בתרווייהו אלא גזירה דלמא אתי לייבומי ברישא: ואי אין זיקה. דלית ליה איסור זיקה תיבטל מצות יבמין ולא איכפת לן דמאן דלית ליה איסור זיקה לא חייש נמי לבטול מצות יבמין: דהא לר''ג דשמעינן ליה אין זיקה. בפ' ר''ג (לקמן דף נא.) שמעינן ליה נמי דאמר מותר לבטל מצות יבמין בפרק ב''ש (לקמן קט.): דתנן ר''ג אומר כו'. שני אחין נשואין שתי אחיות אחת גדולה ואחת קטנה ומת בעלה של גדולה ונפלה לפני בעל הקטנה מלמדים את הקטנה למאן בבעלה ולעקור נשואיה כדי לייבם את זו שזיקתה של זו חמורה לאסור הקטנה עליו שלא היו נישואיה גמורים שמא תמאן ולכך לא תוציא את זו משום אחות אשה: ר''ג אומר אם מיאנה מיאנה. ותתייבם הגדולה ואם לאו תמתין גדולה עד שתגדיל קטנה ויבעול ויהיו קידושין גמורין ותצא גדולה משום אחות אשה אלמא אין זיקה מדשרי קטנה עליה ומותר לבטל מצות יבמין ולר''מ נמי אי סבר אין זיקה לימא נמי מותר לבטל מצות יבמין: רבן גמליאל אדר''מ קרמית. נהי נמי דבזיקה סבירא להו כי הדדי בביטול יבמין פליגי: אפילו לספיקא. כי ההיא דלעיל אדמייבם חד מיית אידך ורבן גמליאל אפי' היכא דודאי בטלה כגון הכא דתמתין עד שתגדיל לא חייש: הא דרב יהודה. דאמר לעיל אסור באמה דיש זיקה: דשמואל היא. משמיה דשמואל רביה שמיע ליה ולא מרב דהוה נמי רביה:

דף יח - ב

שומרת יבם. ממתנת לייבום יבמה: שקדש אחיו. של יבם את אחותה אחר שנפלה זו לפניו: אומרים לו. למארס המתן מלכנוס לפי שאחות זקוקתך היא: עד שיעשה אחיך מעשה. עד שייבם אחיך את היבמה ותפקע זיקתה ממך אלמא זיקה אסרה לאחותה: א''ל. רב יוסף לאביי ואי משמיה דרב אמרה מאי קשיא לך: דרב אדרב. דא''ר הונא אמר רב לעיל מותר באמה: אמוראי נינהו. רב הונא ורב יהודה תלמידי דרב הוו ופליגי אליביה: כיון דאיתמר משמיה דשמואל בהדיא. דיש זיקה דשמואל עצמו אמרה ולא תלמידו משמו ומצינו למימר דרב יהודה תלמידו מכלל אותה שמועה אמר לההיא דידיה: ומשמיה דרב איתמר כאמוראי. בפלוגתא דהא פליג רב הונא לא שבקינן כו': הכי קמתניתו לה. לרב יהודה דלעיל בסתמא שלא הזכיר שם רבו וצריכיתו למידק הא דרב יהודה דשמואל היא: ה''ג אנן בהדיא מתנינן לה: ואזדא שמואל לטעמיה. כולה רב כהנא אמרה: ה''מ מחיים. כל זמן שיבמתו קיימת: מתני' ומת. המייבם: מייבם לאיזו שירצה. ופטורה חברתה ולאו אעשה בה מאמר קאי אלא ארישא דקתני הראשונה יוצאה כו' דקאמר ר''ש דכיון דכשנולד כבר נתייבמה ולא היתה על זה בזיקת נישואי אחיו הראשון מעולם מותרת לו: גמ' אף בראשונה. וקא שרי נולד ואח''כ ייבם: מדקתני משנה יתירה. לכולה ההיא בבא דרישא דלמאן קתני לה אי לאו דפלוגתא דר''ש עלה קיימא ולהכי תנייה לאשמועינן דאפי' בההיא שרי: למאן קתני לה. לאשמועינן מילתיה דמאן איצטריכא: אילימא לרבנן. לאשמועינן איסורא לרבנן דהא לא איסור ולא היתר לר''ש שמעת מינה ברישא דהא לא איירי בה: ונטר להו. המתין להם: והדר פליג עלייהו. בכולה מילתא: בחד אחא. דודאי מכח זיקת זה שלא היה בעולמו אסורה לזה להתייבם: אי נמי בתרי. אחים ומת האחד ונולד להם אח השלישי: ולא ייבם. זה השני את יבמתו: ולא מת. אסורה לזה שנולד לאחר מיתה ליבמה מזיקת אח שלא היה בעולמו אבל היכא דייבמה השני פקעה זיקת אח הראשון ונעשית אשתו של זה השני אי נמי לא יבמה האי שני הואיל והוזקקה לו הרי היא ככנוסה כדלקמן וכשמת מותרת לשלישי: בהתירא אשכחה. שלא נאסרה עליו שעה אחת שלא נזקקה לו מכח הראשון כלום: יש זיקה. כשנפלה לפני השני קודם לידתו של זה ונזקקה לו לשני אלימא ההיא זיקה לשוויא ככנוסה והוי ליה כייבם ולבסוף נולד: זיקת יבם אחד. כגון שלא נפלה אלא פעם אחת או שכנסה שני ופקעה זיקה ראשונה וכשמת אין כאן אלא זיקת ייבום של שני או לא עשה בה מאמר ומת אין כאן אלא זיקת ייבום ראשון ועכשיו יש כאן זיקת ייבום של שני יבמין שיש עליה קצת זיקה מן הראשון דכל זמן שלא נתייבמה לא פקע זיקתה מן השני וצרתה אשת השני אסורה משום דידה: מייבם לאיזו שירצה. דלית ליה הך דרשה דזיקת שני יבמים דאי מאמר קונה הרי היא אשת שני ואין כאן אלא זיקתו ואם אין קונה הרי הוא כמו שאינו ואין כאן אלא זיקת ראשון: וחולץ לשניה. משום ספיקא כדמפרש ואזיל:

דף יט - א

מבית אחד. ורחמנא אמר את בית אחיו (דברים כה) בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים: ולמיפטרה אידך. דזיקה ככנוסה דמיא וכ''ש זיקה ומאמר: גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים. ונפלו בבת אחת בצמצום דליכא למימר שהראשונה הוזקקה לבעל השניה ואתי למימר נמי תתייבם חדא ותיפטר אידך: משום מאמר ולא מאמר. ספק מאמר קונה ספק אינו קונה: ביבם אחד. כגון מתני' דהוו שני אחין וכי מיית חד זקוקה להאי לחודיה ורמיא עליה הלכך אע''פ שלא כנסה עד שנולד השלישי הוה ליה כייבם ולבסוף נולד: אבל בשני יבמים. כגון הך דשלשה אחין דפשו להו תרי לא: ומי שני ליה. ושרי ליה בנולד ולבסוף ייבם: והתניא. כל שהלידה של שלישי קודמת לנישואין של שני לא חולצת אלמא מודה ר''ש בהא: מאי לאו ביבם אחד. שכשמת ראשון לא נשאר אלא אח אחד ואח''כ נולד זה: לא בשני יבמין. שהיו שלשה אחים ומת אחד מהן ונפלה לפני השנים ונולד להם אח ההיא ודאי אסירא עליו דהאי בתרא אפילו לאחר שייבמוה שנים הראשונים ומתו דהא ודאי נולד ולבסוף ייבם הוא דההיא זיקה דהויא לה גבי הני קודם לידתו של זה לא אלימא לשוויה ככנוסה למהוי כייבם ולבסוף נולד: כולה בשני יבמין קמיירי. בשני יבמין בעי לאשמועינן איסורא והיתרא: אלא מאי כללא. הואיל וביבם אחד אפילו לידה קודמת לנישואין שרי היכי מצי למיתני כל שהלידה קודמת לנשואין לא חולצת ולא מתייבמת וקתני כלל א''ר שמעון הא זמנין דלא הוי הכי: חולצות. אם מתו הנשואין את הקרובות ונפלו לפני השלישי הרי אלו חולצות: ולא מתייבמות. הואיל ותרווייהו זקיקן ליה קא פגע בקרובת זקוקתו: רבי שמעון פוטר. אף מן החליצה כדקתני לקמן בשמעתין מלצרור: לייבמה לקמייתא. ההיא דנפלה ברישא ואפי' לא הספיק לכונסה עד שנפלה אחותה מאי איכפת לן דהוי זיקה קמייתא ככנוסה ותיפטר בתרייתא משום אחות אשה וקמייתא תתייבם דכיבם אחד דומה (דהא כי נפלה מעיקרא לא נפלה אלא קמי חד דלגבי אידך ערוה היא משום אחות אשה ולא רמיא קמיה כלל): בשניה. שנפלה אחרונה: שניה שבזוג זה. אם היו שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואשה ובתה ומתו שניהם ונפלו לפני השלישי אחת מן הראשונות מתייבמת ושתים האחרונות פטורות דחדא מן הראשונות חשובה ככנוסה ומתייבמת והשניות פטורות אחת משום ערוה דהי מינייהו מן הראשונות דחשבת ככנוסה אית לה חדא קרובה בשתים השניות נמצאת האחת יוצאת משום ערוה ושניה משום צרתה: וקטעי רבא בהנך ארבעה זוגי. דמתני' דס''ד דרבא דמיירי כשנפלו כולן לפני יבם אחד מדמתרץ שניה שבזוג זה ושניה שבזוג זה וטעות הוא בידיה חדא דאו או קתני או אשה ובתה כו' אלמא לאו כולהו בחד ביתא עסקינן: ועוד. א''כ דכולהו בחד ביתא עסקינן שהיו ג' אחים שנים מהם נשואין שתי אחיות ואשה ובתה ואשה ובת בתה ואשה ובת בנה כל אחד נשוי ארבע נשים ומתו ונפלו לפני השלישי וקא''ר שמעון דאחת מן הראשונות מתייבמת והשניות פטורות ארבעתן מיבעי ליה דהא ד' שניות איכא: בשעה שנעשו אחיות צרות זו לזו. כגון הכא שנפלו לפני יבם אחד: אפי' באחת מהן. אלמא תרווייהו פטורי: אי דנפול בזו אחר זו ה''נ. דזיקה ככנוסה דמיא וקמייתא דנפלה מתייבמת אפילו לאחר נפילת שניה: כרבי יוסי הגלילי. בבכורות (יז.) רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשים כאחד ר' יוסי אומר שניהן לכהן וחכ''א אחד לו ואחד לכהן דאי אפשר לצמצם ולצאת שניהם כאחד אלא אחד יוצא ראשון ופוטר את הרחם והשני חולין ומשום דלא ידיע הי מינייהו הוו תרווייהו ספק בכורות ונותן אחד לכהן והשני ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעל הבית והכא נמי סבר ר''ש אפשר לצמצם מיתת שני אחים כאחד וליכא חדא דתיהוי ראשונה ושתיהן פטורות כדיליף טעם מלצרור דאי לאו כר' יוסי הגלילי הויא לה חדא ראשונה ולא ידיע הי מינייהו ותרווייהו ליבעו חליצה: רב פפא. לעיל מהדר ופליג אדרבי אושעיא ותרווייהו בבי דמתני' לרבנן איצטריכו לאשמועי' דרבנן בתרווייהו פטרי ודקא קשיא לך בבא דרישא למה לי פשיטא דבנולד ולבסוף ייבם פטרי: לא זו אף זו קתני. כלומר אשמועינן ברישא נולד ולבסוף ייבם והדר תנא ייבם ולבסוף נולד לומר לך דלא זו בלבד דנולד ולבסוף ייבם פטורה אלא אף דייבם ולבסוף נולד נמי פטורה: כוותיה דרב פפא. דמודי ר''ש בנולד ולבסוף ייבם: ועמד השני כו'. לקמן פריך למה לי למיתני עמד ולא הספיק: ושניה. אשתו של שני: עשה בה מאמר כו'. חולצת דלא אלים מאמר לשווייה צרת ערוה למיפק בולא כלום:

דף יט - ב

ר''ש אומר ביאתה כו'. מפרש לקמיה דאעשה בה מאמר ואח''כ נולד לו אח קאי ומשום דקסבר מאמר ספק קונה ספק אינו קונה כדאמר לעיל ומפרש ר''ש ואזיל: חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה. כלומר הא דקאמינא ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה כגון שיהא חולץ או מייבם לשניה והראשונה פטורה ממ''נ אי מאמר קני הוי ליה ייבם ולבסוף נולד ואפי' ראשונה מותרת לר' שמעון ובחליצה דאידך מיפטרה דהא מאמר ככנוסה והוו להו מבית אחד ואי מאמר לא קני הרי שפיר ייבם לשניה דאשת אחיו שהיה בעולמו היא ואינ' צרת ערוה וראשונה תצא משום אשת אחיו שלא הי' בעולמו אבל חלץ לבעלת מאמר שהיא ראשונה לא נפטרה צרה דדלמא מאמר לא קני וממילא פטורה משום אשת אחיו שלא היה בעולם וחליצתה אינה חליצה והכי מפרש לקמן: או שנולד לו אח. דה''ל נולד ולבסוף ייבם: שתיהן פטורות. בהא לא פליג ר''ש וכרב פפא: הך בבא דסיפא. ייבם ולבסוף נולד: למאן קתני לה. כלומר להודיע כחו של מי קתני לה בפני עצמה ולא עירבה עם נולד ולבסוף ייבם: אילימא לר''מ. לאשמועינן דבהא נמי אסר ולאו למימר דר''ש אהך לחודה הוא דפליג: לערבינהו. לבבי וליתני ברישא הכי כנסה ומת ואח''כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח''כ כנסה ומת או שכנסה ונולד לו אח ואח''כ מת שתיהן פטורות אלא מדפלגינהו ש''מ משום דאיירי בה ר''ש היא דאשמועינן דבהא לחודה פליג משום דבא ומצאה בהיתר אבל ברישא מודה: אלא בעל כרחה. וקמ''ל דמאמר בע''כ ואפילו למקצת לא קני ושניה יבומי נמי מייבמה: ביאה דיבמה. אמרי' בפ''ק (דף ח:) ויבמה בעל כרחה דאם בא עליה אפי' באונס קנאה: קדושין דעלמא. והלכה והיתה לאיש אחר (דברים כד) מדעתה משמע: אי נימא אנולד לו אח. קודם מאמר בהא לימא ר''ש ביאת השניה כשרה והא דייקת מסיפא דבנולד ולבסוף ייבם לא פליג והוה ליה אשת אחיו שלא היה בעולמו ודלמא מאמר קני וה''ל שניה צרת ערוה ועוד מאי פוטרת צרתה איכא הא מיפטרה וקיימא דאשת אחיו שלא היה בעולמו היא: אלא אעשה בה מאמר ואח''כ נולד אח. ואשמועינן ברישא דמאמר ספק קונה לגמרי ספק לא קונה אפי' מקצת לא מהני הלכך מייבם או חולץ לשניה ממ''נ אי מאמר המת קנין גמור הוא הוה ליה ייבם ולבסוף נולד ואפילו קמייתא חזיא לייבומי ואי לאו קנין גמור הוא בתרייתא שריא דלאו צרת ערוה היא דקנין מקצת במאמר לית ליה לר''ש ובסיפא אשמועינן דייבם ולבסוף נולד הוא דשריא אבל נולד ולבסוף ייבם אסורה דלא תימא ביאתה או חליצתה דקאמר ר''ש ברישא אנולד ואח''כ עשה בה מאמר נמי קאי: הויא צרה ודאי. זקוקה לייבם דאי מאמר קני תרווייהו חזו דהוי ליה ייבם ולבסוף נולד ואי מאמר לא קני שניה חזיא דלאו צרת ערוה היא ובעלת מאמר ספק זקוקה ספק אין זקוקה דדלמא לא קני והוי אשת אחיו שלא היה בעולמו וחליצתה לאו חליצה לפטור את הודאית: מ''ט דרבנן. דאסרי בייבם ולבסוף נולד הרי לא עמדה על זה בזיקת אחיו שלא היה בעולמו מימיו: ולקחה לו לאשה ויבמה. אע''ג שכנסה עדיין קרויה יבמה אית דגרס אי הכי תיבעי חליצה אלמה תנן כנסה הרי היא כאשתו כו' כלומר אי הכי דאשה שנתייבמה עדיין זיקה ראשונה עליה תיבעי חליצה כל אשה שנתייבמה ובא שני זה לגרשה לא תסגי לה בגט:

דף כ - א

שמגרשה בגט. ואינה צריכה חליצה ואם רצה להחזיר מחזירה ולא אמרינן מצוה רמיא רחמנא עליה ועבדה ומהשתא תיקו עליה באיסור אשת אח: לימא. עדיין יבומין הראשונים עליה ותיבעי חליצה: שדי היתרא. למדרש ולקחה דלא תיבעי חליצה: אהיתרא. היכא דכולה מילתא היתר כגון במייבם אשת אח: ושדי איסורא. למדרש ויבמה עדיין יבומין עליה: אאיסורא. היכא דאיכא צד איסור כמו באשת אחיו שלא היה בעולמו: אחותו מאמו שנשאה אחיו מאביו. קודם לידתו של זה וכשנולד זה מצאה נשואה לאחיו תתייבם לו כשימות זה דהא מצאה בהיתר ייבום: איסור אחותו לית ליה היתר. אבל איסור אשת אח אית ליה היתר כשאין לו בנים הילכך כשמת ראשון בלא בנים פקע איסורו לגבי שני ונשאה והשלישי מכח שני בא: מתני' לא חולצת ולא מתייבמת. צרתה וכ''ש היא: איסור מצוה. מפרש להו ואזיל: אחותה. של ערוה כשהיא יבמתה כגון שנפלו שתי אחיות משני אחין האחת אסורה משום ערוה כגון שהיא כלתו או חמותו: או חולצת או מתייבמת. אחות הערוה דלא פגע באחות זקוקתו משום דערוה לאו זקוקתו היא: שניות. שניות לעריות שגזרו סופרים עליהם ובגמ' מפרש לה: לשון מצוה וקדושה מפרש בגמרא: אלמנה לכ''ג. שמת אחיו ההדיוט ונפלה אלמנתו לפניו: גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. שעבר אחיו המת ונשא חלוצה וגרושה וכשמת צריכה חליצה שהרי תופסים לו בה קידושין דקידושין תופסים בחייבי לאוין אבל יבומי לא שהרי אסורה לו לזה שהוא כהן ואפטורי בולא כלום לא דלא אלים לאו למיפטרה דילפי' מאחות אשה בפ''ק (דף ג:): גמ' לאיתויי צרת אילונית כרב אסי. בפ''ק (דף יב.) דלא חולצת ולא מתייבמת דערוה קרינן בה באילונית דמיעטה קרא מאשר תלד וקיימא עליה באיסור אשת אח הילכך צרתה צרת ערוה: אלה המצות. בסוף ספר תורת כהנים ומשמע דאכול' ספרא קאי וכל אזהרת כהנים התם כתיבא: קדש עצמך. לעמוד ולהזהר: אף במותר לך. להוסיף עליהם שניות המותר לך על העריות כדי שלא תבא לידי עריות האסורות מן התורה: קפסיק ותני. אלמנה לכ''ג לא שנא נפלה לפניו מן הנשואין דהיינו תרתי לגריעותא חדא דאלמנה היא ואיכא לאו דאלמנה לא יקח ועוד דבעולה היא ואיכא איסור עשה לגביה דכתיב אשה בבתוליה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה: ולא שנא. נפלה לפניו מן האירוסין ועודה בתולה דליכא אלא לאו דאלמנה: יבא עשה. דיבמה יבא עליה: ועלתה השערה מצי למכתב. דהא כתיב ברישא דקרא לקחת את יבמתו מה ת''ל יבמתו: יש לך יבמה כו'. דאם כתב ולא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה השערה הוה משמע דההיא דקרינא ביה לקחת הוא דקא מצרכה רחמנא ועלתה השערה לחלוץ אבל חייבי לאוין דלא קרינן בהו לקחת לא קרינן בה ועלתה להכי הדר כתב יבמתו למימר דיש לך יבמה אחרת שעולה השערה לחלוץ ואע''ג דלא כתיב בה לקחת שאין עולה לייבום: אימא חייבי כריתות. נמי לילף מהכא דליבעי חליצה ואמאי פטרינן לגמרי: תפסי בה קידושין. הילכך קרינן ביה לקחת בדיעבד אבל חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין ואפי' עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא:

דף כ - ב

לצדדין קתני. בא עליה קאי אאיסור מצוה דהיינו שניות מדברי סופרים דמדאורייתא חזיא ליה וקמיה רמיא לפיכך נפטרה צרתה בביאתה חלץ קאי אאיסור קדושה דרמיא לחליצה הילכך חליצתה פוטרת צרתה: פצוע דכא וכרות שפכה. לקמן מפרש להו בפרק הערל: סריס אדם. שסירסו אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאליו והוי בלאו דבכלל פצוע דכא וכרות שפכה הוא ואסור לישא ישראלית דכתיב לא יבא פצוע דכא: או מייבמין. לאו לכתחלה קאמר אלא ייבומן יבום שאם בעלו קנו כדקתני ואזיל: והזקן. שפסק מלידה והאי לאו מחייבי לאוין הוא אלא קמ''ל דאע''ג דלאו בר אולודי הוא ביאתו ביאה לקנות יבמתו ויוצאה ממנו בגט: ונתנו גט. כלומר או נתנו גט או חלצו וגט ביבמה מהני למיפסל עליו ועל כל האחין דאי בעי לייבומי תו לא מצי דקם ליה בשוב לא יבנה: ואם בעלו קנו. ויוצאות בגט בלא חליצה: ואסור לקיימן. אסיפא קאי מתו אחין ובעלו הן את יבמתן ואפצוע דכא וכיוצא בו ולאו אזקן: אלא אמר רבא. חייבי לאוין נמי לייבום רמיא הלכך אם בעלו קנו ודקשיא לך באלמנה ארוסה שנפלה לכהן גדול תתייבם ויבא עשה וידחה את ל''ת אלמנה מן האירוסין נמי כו': גזירה ביאה ראשונה. דמקיים בה עשה ומצי למידחי: אטו ביאה שניה. דלא מצי למידחי דהא איקיים בה עשה: לאו מילתא היא דאמרי. דבביאה ראשונה הויא שרי לכתחילה אי לאו משום גזירת ביאה שניה דודאי אפילו ביאה ראשונה אסורה ולא אמרי' תדחה עשה את לא תעשה דהא אפשר להתקיים בחליצה בלא עקירת לא תעשה: אם בעלו קנו. אלמא מדאורייתא רמיא קמיה למידחי לא תעשה: תיובתא. דרבא ותיובתא דריש לקיש דאמרי לעיל אם אתה יכול לקיים את שניהם לא עקרנא ליה ללאו: באלמנה. יבמתו: פוטרת. אותה ואת צרתה מן החליצה וסגי לה בגט:

דף כא - א

כי את כל התועבות האל. גבי עריות כתיב ומשמע התועבות הקשות: מכלל דיש רכות. וקלות מהן ואסורות: אלה. במדות כתיב כי תועבת ה' כל עושה אלה כל עושה עול ומדקאמר יותר משל עריות מכלל דהא לאו קשה הוא: הכתיב אלה. מכל התועבות האלה ונכרתו: עריות אפשר בתקנה. כל זמן שלא הוליד ממזר יפרוש הימנה ויתחרט אבל מדות גזל את הרבים הוא ואינו יודע למי יחזיר ואע''ג דקיימא לן יתקן בהם צרכי רבים לאו תשובה מעלייתא הוא: ואזן. לשון אזנים בית אחיזה כדאמר בעירובין לימד דעת את העם דאגמרה בסימני טעמא ואסברה בדדמי גמר מילתא ממילתא והזהיר על דברי סופרים כדכתיב ויותר מהמה בני הזהר הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה וגזר על השניות: אזנים. של קופה לאחוז בהן הקופה ומשתמרת שלא תפול ה''נ ע''י שניות מתרחקין מן העריות: פרעהו. הגילהו לאיסור והוסיף עליו כדי שלא תעבור בו כמו גדל פרע: ושמרתם את משמרתי. גבי עריות כתיב: אם אמו. אמו כתיבה וגזרו רבנן על אם אמו כדי שלא יפגע באמו וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו ואע''ג דגזירה לגזירה הוא כדאמר לקמן משום דתרוייהו אימא רבתא קרו להו: ואשת אבי אביו. משום אשת אביו הכתובה: ואשת אבי אמו. ואע''ג דאשת אבי (אם) אמו גזירה משום אשת אבי אביו דתרוייהו אבא רבא קרו להו והילכך חדא הוא: ואשת אחי האב מן האם. דמן התורה ערות אחי אביך כתיב ואמרינן לקמן בהבא על יבמתו דבאחי אביו מן האב קמשתעי אבל אם היה אחיו של אביו מן האם שריא וגזרו רבנן עלה משום אשת אחי אביו מן האב: ואשת אחי האם מן האב. כגון נפתלי אחי יוכבד מאביה ונשא אשה אסורה לאהרן משום שניה דאע''ג דאשת אחי אמו לא כתיבא גזרו בה רבנן היכא דהוא אחי אמו מן האב גזירה משום אחי אביו מן האם דהויא נמי שנייה ואיכא צד אב אבל אם היה נפתלי אחי יוכבד מן האם ולא מן האב מיבעי לקמן בגמרא אי גזור רבנן עלה אי לאו: וכלת בנו. גזור משום כלתו: וכלת בתו. מפרש טעמא לקמן גזירה משום כלת בנו: חורגו. בן אשתו: ואסור בבת חורגו. לקמן פריך הא דאורייתא היא את בת בנה ואמאי תני לה בהדי שניות: הא פסיקא ליה. בת חורגו לעולם אסורה לו. הא לא פסיקא ליה. בת אשת חמיו האסורה לו משום אחות אשה הואיל ולאחר מיתת אשתו מותרת לו לא פסיקא ליה: ד' נשים שניות יש להן הפסק. שלמעלה מהן ולמטה מהן מותר אבל האחרות כגון אם אמו אין להם הפסק שלמעלה הימנה עד סוף כל הדורות הויא נמי שנייה וכן אשת אבי אביו ואם אבי אביו למעלה מהן עד לעולם אסור כגון אשת אבי אבי אביו ואם אבי אבי אביו: ונקיט רב בידיה תלת. לפרושי תלת מהנך ארבעה אבל רביעית לא הוה ידע מה היא אבל גמרא הוה גמיר דארבע נינהו: אשת אחי האם מן האב. היא לבדה שנייה אבל אשת אחי אם אמו מותרת: ואשת אחי האב מן האם. לבדה שנייה אבל אשת אחי אבי אביו מן האם מותרת וטעמא משום דלא שייכא בהו ערוה דאורייתא אבל אם אמו דשייכא בדורותיה ערוה דאורייתא כגון אמו ואשת אבי אביו יש בדורותיה אשת אב דאורייתא ואם אביו נמי אע''ג דלא שייכא בדורה ערוה דאורייתא אין לה הפסק ואסורה אף אם אבי אביו דמיחלפא באם אם אמו: וכלתו. יש לה הפסק ולקמן פריך היכי חשיב כלתו בהדי שניות הא דאורייתא היא ומתרץ אימא כלת בתו דחשבינן לה לעיל בשניות וקאמר רב דיש לה הפסק הואיל ולא שייכא בה איסור כלה דאורייתא הילכך כלת בת בתו שריא אבל כלת בנו אין לה הפסק וכלת בן בנו נמי אסירא הואיל ושייכא בדורות הללו איסור כלה דאורייתא: אשת אבי אמו. יש לה הפסק ושרינן אשת אבי אבי אמו הואיל ולא שייכא בדורות הללו אישות אב דאורייתא: וסימן. הא דאוסיף זעירי דעילאי דרב הוא דור אחד למעלה משניות דרב דחשיב אשת אחי האם וזו של זעירי דור אחד למעלה: אשת אבי אמו מחלפא באשת אבי אביו. דאי אמרת יש לה הפסק אתי למימר באשת אבי אביו יש לה הפסק והתם איכא באותם דורות אישות דאורייתא: התם שכיח דאזיל. למשפחת אביו אדם רגיל לילך ויודע שיש שם קורבה יותר מאמו הילכך לא מיחלפי:

דף כא - ב

דאורייתא היא. והיכי חשיב לה רב בהדי שניות: אלא אימא כלת בתו. וטעמא פרישנא לעיל לפי שאין בצדה צד כלות דאורייתא: לא אסרו כלה. סתם משמע: אמרו לי כלדאי. החוזים בכוכבים: מלפנא הוית. חכם תהיה: ואמינא. אי האי מלפנא דאמרו לי גברא רבא בתלמוד משמע אסברא להא דר' אמי דלא אסרו כלה מדעתי ולא אשאלנה בבית המדרש: ואי האי מלפנא מקרי דרדקי הוא ולאו תלמיד אשיילה מרבנן כלומר אהיה צריך לשאול דלא אבינה מדעתי: לא אסרו כלת בתו. דהא ליתא בבת צד כלה דאורייתא אלא משום כלת בנו דיש בבן צד כלה דאורייתא כגון אשת בנו: כגון כלתה דבר ציתאי. שהיתה לו כלת הבן וכלת הבת ואתו לאיחלופי וכן כולהו: דאיכא צד אב. ואיכא למיגזר משום אשת אחי האב מן האב דאורייתא: או דלמא לא שנא. אשת אחי האם מן האם מאשת אחי האם מן האב: היא גופה. אשת אחי האם מן האב: אטו כולהו כו'. הא כולהו לאו דוקא: אם אמו שניה. שסמוכה לערוה: וגזרו רבנן על אם אביו. שאין בה צד ערוה משום אם אמו: וטעמא מאי וכו'. אשת אבי אביו שנייה שסמוכה לאשת אב: וגזרו רבנן על אשת אבי אמו. אע''ג דלא שייך צד אישות אב דאורייתא לא למעלה ולא למטה משום אשת אבי אביו: ה''ג כולהו דבי דודי קרו לה ול''ג רבתי: כל שבנקבה ערוה. שאם היתה נקבה היתה ערוה לזה גזרו בזכר על אשתו וכולהו מפרש ואזיל להו: ה''ג ואמר רבא וכללא הוא. בתמיה: בת חמותו ערוה. שהיא אחות אשתו: לאו לאיתויי אשת אחי האם מן האם. דבנקבה ערוה דאחות האם מן האם ערוה דכתיב ערות אחות אמך ודרשינן בהבא על יבמתו בין מן האב בין מן האם הילכך בזכר גזרו על אשתו: מאי שנא האי ומאי שנא הנך. דלעיל אשת חמיו ואשת בן חמיו ובן חמותו ואשת חורגו ובן חורגו ואע''ג דנקבה ערוה בזכר מותר באשתו: הא אשת אחי האם בחד קידושין מיקרבא. לגבי דהאי בקדושין שקדשה אחי אמו אבל כל הנך דלעיל לא איקרבו לגביה עד דאיכא תרתי קידושין כגון אשת חמיו בקידושין שקדש את אשתו נתקרב חמיו אצלו ועדיין אשת חמיו רחוקה לזה כל זמן שלא קדשה חמיו וכן אשת בן חמיו בקדושין שלו באשתו נתקרב בן חמיו וקדושין בן חמיו באשתו וכן כולם: אשת אחי אבי האב מן האב. דאמרן לעיל אשת אחי האב מן האם יש לה הפסק דהיינו היתירא לאשת אחי אבי האב מן האם דלמטה דידה לאו ערוה היא אלא שנייה וכי קמיבעיא ליה באשת אחי אבי האב מן האב דלמטה דידה ערוה אשת אחי האב מן האב וכן אחות אבי האב בין מן האב בין מן האם דלמטה דידה ערוה כגון אחות האב: איתפלג. נתרחקה קורבה: מה הן שניות. ברייתא דלעיל: שניות דרבי חייא. לקמן בשמעתין:

דף כב - א

הנך תרתי דדמיין להדדי. אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב שהן צד אחוה דאב ולמטה דידהו ערוה: שלישי שבבנו. בת בן בנו דהא בת בנו ערוה: ושבבתו. בת בן בתו שהרי בת בתו ערוה הלכך בת בן בתו שניה וכן בת בן בנה של אשתו או בת בן בתה: רביעי שבחמיו. דור רביעי שבחמיו היינו אם אם חמיו והוא דור רביעי לאשתו ואשתו בכלל: ושבחמותו. אם אם חמותו: שניה. דאם חמיו ואם חמותו ערוה שהן בכלל אשה ובת בנה אשה ובת בתה הלכך אמו שניה: מאי שנא למעלה. דקרי לאם אם חמיו ואם אם חמותו רביעי וקא חשיב לאשתו בחושבנא דדרי: ומאי שנא למטה. דקרי לבת בן בנו דור שלישי ולא חשיב אשתו דתהוי רביעי: לאו מכח אשתו קאתי. אלא מכח דידיה דבבנו מאנוסה עסקינן: לההיא מתניתא. הא דקתני לעיל מה הן שניות בההיא איירי רב ואמר ארבע יש להן הפסק ותו לא אבל בהנך דר' חייא איכא: ת''ש. דתני בשניות דר' חייא שלישי שבבנו ורביעי שבחמיו ותו לא אלמא יש להם הפסק: בגרים. גזרו שניות שאם היה גר נשוי אם אמו יוציא: מקדושה חמורה. שהעובדי כוכבים מוזהרין על העריות: לא גזרו בהו רבנן. דכקטן שנולד דמי ואין לו קורבה: לא יעידו. לכתחלה דקורבת אם בגרים קורבה היא דהא ודאי אמו היא: ואם העידו עדותן עדות. דכקטן שנולד דמי: מעידין לכתחלה. דרחמנא אפקריה לזרע מצרי דכתיב זרמת סוסים זרמתם (יחזקאל כג) הלכך קורבת אב אינה קורבה: מאי שנא. עדות מעריות דאמר לקמן בפרק נושאין (דף צח.) גר שהיה נשוי אחותו מן האם יוציא: לכל מסורה. הכל נושאין נשים הלכך אי שרית לקיומה אתי נמי למישרי ערוה בישראל דכולי עלמא לא ידעי דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי: לבית דין מסורה. ואי נמי מכשרת עדות אחים גרים לא אתיא לאכשורי אחין ישראל דבית דין ידעי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: מתני' אח מכל מקום. בגמרא מפרש: ואחיו לכל דבר. מפרש בגמ': שפחה ועובדת כוכבים ולדה כמוה. ובתרה אזיל כדיליף בגמ': על מכתו ועל קללתו. אם הכה או קלל את אביו חייב מיתה: גמ' מדלענין יבום מיפטר. את אשת אביו מיבום פוטר כגון אם היה לו בן ממזר ונשא אשה ומת ולא ילדה לו פטורה מן היבום בשביל הממזר בן בעלה כדיליף לקמן בן אין לו עיין עליו:

דף כב - ב

מיזקק נמי זקיק. לאשת אחיו ליבום שאפילו אין כאן אח אלא ממזר זה זקוקה לחליצה: וליטמא לו. אם כהן הוא ולו אח ממזר מיטמא לו: כי אם לשארו. זו אשתו: לאפוקי קיימא. הלכך לאו אשתו היא: האשה וילדיה. בשפחה כתיב: עובדת כוכבים. לקמן מפרש בשמעתין מכי יסיר את בנך מאחרי: ובן אין לו. מצי למכתב ובן או לו כדאמרינן בקדושין (דף ד.) אן כסף וכמו מאן יבמי (דברים כה) מאן בלעם (במדבר כב) ולהכי כתב אין למידרש עיין עליו דאם יש לו בן בעולם פוטר: בעושה מעשה עמך. והאי אביו לאו עושה מעשה עמך הוא שהרי בא על הערוה והוליד ממנה ממזר: כדאמר רב פנחס. בפ' חומר בקדש: השתא מיהת. הואיל ושב עושה מעשה עמך הוא ונהי נמי דעונו גלוי ונזכר כל זמן שממזר קיים מיהו מתשובה ואילך בכלל עושה מעשה עמך הוא: והיא בת אשת אביו. דעל ידי נשואין נולדה לאביו ולא באנוסין: מכדי כתיב ערות אחותך בת אביך. ובין מן האונסין ובין מן הנשואין משמע ערות בת אשת אביך מולדת אביך למה לי הא נמי אחותו בת אביו היא שמעת מינה לחייבו משום שני לאוין הללו ואם שוגג חייב שתי חטאות: אחותך היא. בהאי קרא דבת אשת אביך כתיב: לחייבו על אחותו. מן האונסין בת אביו ובת אמו כגון נולדו הוא והיא מן אנוסה דמההוא קרא דאונסין לא שמעי' אלא בת אביו שלא בת אמו דכתי' בת אביך או בת אמך והא דכתיב נמי בת אשת אביך דמשמע בין אמו בין שאין אמו באישות הוא דכתיב אבל באונסין לא שמעינן להכי כתיב אחותו לרבות בת אביו ובת אמו: מן הדין. מק''ו אם על בת אביו שלא בת אמו הזהיר על בת אביו ואמו לכ''ש: שלא תאמר בעלמא מזהירין מן הדין. והוי לאו גמור ומהכא לא ילפינן למימר מדאיצטריך אחותך אלמא אין מזהירין מן הדין דאיכא לשנויי מילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא להכי כתב היא כלומר הכא הוא דאייתר קרא אבל אזהרת דין ק''ו לאו אזהרה היא: באידך קרא. גבי אחותך בת אביך דלא הוזכר שם אישות דנפקי אונסין מיניה דבנשואין אשמעינן אף בבת אביו ובבת אמו מדכתיבא הכא ש''מ למימרא דאע''ג דהיא בת אשת אביו לא מחייב אלא משום אחותו: שאין אישות לאביך בה. בשפחה ועובדת כוכבים לא תפסי בה קדושין במסכת קדושין נפקא לן מקראי בפ' האומר לחברו בסופו (דף סח.) שפחה עם הדומה לחמור ועובדת כוכבים כדכתיב ואחר כן תבא עליה ובעלתה (דברים כא) ומעיקרא לא: ואימא פרט לאחותו מאנוסתו. שלא היה אישות לאביך בה: כאן באונסין. ערות בת בנך מאנוסתו לא תגלה הא בת בנה מאיש אחר גלה דלאו אשתך היא ומיהו בנו מן האונסין בנו הוא וכן בתו הלכך גבי אחוה נמי אחוה הוא:

דף כג - א

פרט לחייבי לאוין. אם נשא אביו ממזרת והוליד בת לאו אחותו היא ואימא דלא תפסי בהו קדושי: יש אהובה לפני המקום. צורך היה לו להזכיר שאם זה היה אוהב את זו ושונא את זו אין הבכורה משתנה בכך פשיטא שאם זה שונאה אין המקום שונאה: שנואה בנישואיה. בעבירה: כי תהיינה. דאית בהו הויה: ואימא. דהאי בת אשת אביו פרט לאחותו מחייבי כריתות דאין אישות בה לאביך דהא לא תפסי בהו קדושין דילפינן מאחות אשה שהיא בכרת וכתיב בה לא תקח אין לך בה לקוחין בפ' האומר לחברו בקדושין (דף סז:): שפחה אין לה חייס. אין לה יחס דכתיב עם החמור (בראשית כב) ועובדת כוכבים מתייחסת על שם אביה דכתיב בלאדן בן בלאדן (מ''ב כ) הדרימן בן טברימון (מ''א טו): שפחה שייכא במצות. כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה (חגיגה דף ד.): כי יסיר את בנך. מדלא כתיב כי תסיר ש''מ הכי קאמר בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך שתלד לו בתך מאחרי אבל אבתו לא תקח לבנך לא קמהדר ולא קרינן ביה כי תסיר בת העובד כוכבים את בנך שתלד מאחרי אלמא בנך מן העובד כוכבים שילדה לו בתך קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך: ש''מ. מדכתיב כי יסיר את בנך ומוקמינן ליה בבן שתלד בתך לעובד כוכבים אלמא בן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי נמי בנך: לימא קסבר רבינא וכו' הולד כשר. ולקמן פליגי בה בהחולץ (דף מה.) (ול''נ דהולד ממזר גרסי' דלא הוי כגר שנתגייר אלא צד ישראלית יש בו ושייך ביה ממזרות): בשבעה אומות כתיב. ושאר עובדות כוכבים מנלן דולדה כמוה: לרבי שמעון דדריש טעמא דקרא. בפרק המקבל בבבא מציעא (דף קטו.) אלמנה עניה אין ממשכנין אותה אבל עשירה ממשכנין שאין אתה חייב להחזיר לה ואין אתה משיאה שם רע בשכנותיה אלמא דריש טעמא דלא תחבול בגד אלמנה משום שם רע ומוציא עשירה מן הכלל והכא נמי לדידיה ניחא דאי נמי לא מפרש קרא טעמא הוה דריש טעמא דחיתון משום כי יסיר את בנך ולא איצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר קרא כי יסיר לרבות שאר מסירין: אלא לרבנן. איצטריך קרא לפרושי טעמא בז' אומות גופייהו ולמעוטי שאר אומות דאינן אדוקין בעבודת כוכבים כמותן כדקיימא לן (חולין דף יג:) עובדי כוכבי' שבחו''ל לאו עובדי עבודת כוכבי' הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן ולא אייתר ליה רבויא ושאר אומות מנלן ודכוותיה אמרינן בסנהדרין (דף כא.) גבי לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו דלר''ש הוי לא יסור לרבויא דבלאו פירושא דקרא הוה דרשינן ביה טעמא ולרבנן דלא דרשי טעמא דקרא בעלמא הכא קרא פירש טעמא:

דף כג - ב

מתני' ואין יודע אי זה מהן קידש. אסור בשתיהן דכל חדא וחדא איכא למימר זו אחות אשה: חולץ לשתיהן. דלא ידע איזו היא יבמתו ומיחלץ חדא וייבומי חדא לא דאחות חלוצתו אסורה לו מדרבנן בחייה ויבומי ברישא נמי לא דדלמא לא זו היא יבמתו וקפגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו: היו לו שנים אחד חולץ. תחלה לאחת והשני אם רצה לייבם לשניה מייבם דאם זו יבמתו שפיר ואם אחותה היא לא קפגע באחות זקוקתו דחליצה אפקעה לזיקה: קדמו וכנסו. קודם שנמלכו בבית דין: אין מוציאין מידם. דכל חד וחד אמר אנא שפיר נסיבי ואי נמי הוה איפכא שהראשון ליבום כנס אחות זקוקתו ההיא שעתא ודאי הויא אסירא ומשבא אחיו וייבם השניה שהיא יבמתו פקע זיקה מאידך למפרע: שנים שקדשו ב' אחיות. והם נכרים: זה חולץ לשתיהן וכו'. דכל חד וחד מינייהו אסור ליבומי דדלמא באחות זקוקתו פגע: היחיד חולץ לשתיהן. כדפרישית לעיל שאי אפשר לו לייבם לא קודם חליצה משום אחות זקוקתו ולא לאחר חליצה משום אחות חלוצה לפיכך הואיל ואסור לייבם יחלוץ תחלה לשניהם כדי להוציא אותה שהיא יבמתו מאיסור יבמה לשוק: והשנים אחד חולץ. לאפקועי זיקה מאחיו אם זו היא יבמתו ותשתרי אחותה לשני ממה נפשך אם יבמתו היא שפיר ואם אחותה היא הא קפקעה זיקת היבמה מיניה בחליצת אחיו: אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה. ממה נפשך אם זו יבמתו שפיר נסיב שהרי אחיו לא חלץ לזו אלא לאחותה שלא היתה יבמתו ואינה כלום ואי לאו יבמתו שפיר נסיב נכרית דאי משום אחות זקוקתו ליכא שהרי חלץ אחיו לאחותה שהיא יבמתו ופקע זיקה ואי משום יבמה לשוק הרי חלצה זו מן היחיד שהוא אח בעלה: קדמו שנים. אחין של אחד וחלצו לשתיהן משום דלא ידעי אי זו היא יבמתו: לא ייבמו השנים. אחים האחרים זה את זו וזה את זו דקמא דנסיב איכא למימר זו היא אחות זקוקתו אלא אחד חולץ תחלה לאחת ואחד מייבם לשניה ממ''נ אם יבמתו היא שפיר ואי לאו יבמתו היא באחות זקוקתו לא פגע שהרי חלץ אחיו ליבמתו ויבמה לשוק נמי ליכא שהרי היא חלוצה מאחי בעלה: ואם קדמו. אלו שנים האחרונים וכנסו אחר חליצת השנים הראשונים ולא באו לימלך לב''ד אין מוציאין מידם כדפרישית שאין כאן אלא ספק איסור אחות זקוקה בנשואין הראשונים דאיכא למימר קמא דנסיב יבמתו היא ושפיר נסיב ובתרא נמי שפיר נסיב נכרית ואי נמי הוה איפכא דקמא פגע באחות זקוקתו כיון שבא שני ויבמה פקע זיקתה מאחיו והותרה לו אשתו ואיסורא דעבד עבד: גמ' שמעת מינה קדושין שאין מסורים לביאה. שאין סופן לבא לידי ביאה דקס''ד דמתניתין בשלא הוכרו בשעת קדושין לא הוה ידע הי מינייהו כגון דאמר הרי אחת מכם מקודשת לי ועשו שתיהן שליח לקבל קדושין וקדושין אלו אין סופן לביאה דכל חדא קיימא עליה בספק אחות אשה ומדקתני נותן גט לזו וגט לזו מכלל דחדא מיהא מקודשת ומשום ספיקא דלא ידע הי מינייהו בעי למיתב גט לתרווייהו אלמא קדושין הן ופלוגתא דאביי ורבא היא בקדושין: שהוכרו. בשעת קדושין ויודע היה את מי מקדש הלכך מסורים לביאה נינהו וחלו קדושין: ואינו יודע. משמע השתא אין יודע אין ידוע משמע לא נודע הדבר מעולם: ומאי קמ''ל. מתניתין פשיטא דתרווייהו בעי גיטא דלא ידע הי מינייהו: סיפא איצטריכא ליה. דקתני אחד חולץ ואחד מייבם וקא שמעינן דוקא מיחלץ חד והדר יבומי אידך ממה נפשך כדפרישית לעיל: אבל יבומי. חד ברישא והדר מיחלץ שני לאידך לא דקמא דייבם דלמא פגע באחות זקוקתו: היינו רישא. דהא אשמעינן ברישא היו לו שנים אחד חולץ ואחד מייבם: מהו דתימא. הכא לא לייבם כיון דחד מינייהו יש לו אח יחידי לגזור תרי אחי דלא לייבם חד מינייהו אטו ההוא אח שאין לו אח שני ואתי למפגע באחות זקוקה קמ''ל: ודוקא מיחלץ. האח היחידי לשתיהן והדר יבומי חד מהשנים אחר חליצת אחיו לשניה: אבל יבומי ברישא. קודם חליצת היחיד לשתיהן ואפילו חלץ אחיו של מייבם לאחותה דליכא השתא איסור אחות זקוקה לא [מייבם] משום שמא זו היא ארוסת הנכרי וקא פגע ביבמה לשוק בלא חליצה דהיחידי הוא הנכרי ולו היבמה זקוקה והא מילתא לא אשמעינן ברישא: אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה הא תו למה לי. היינו הך דהא אשמעינן ברישא השנים אחד חולץ ואחד מייבם וה''נ הכי הוא דהני תרי חד חליץ וחד מייבם והני תרי חד חליץ וחד מייבם: מהו דתימא. ניגזור דלמא אתי ליבומי אחד משנים אלו ואחד משנים אלו בלא חליצה וקפגע כל חד בספק יבמה לשוק ובאחות זקוקה: קמ''ל. דלא גזרינן והא מרישא לא שמעינן דהתם לזה אחד ולזה שנים דסוף סוף לא מייבם אלא חדא וכיון דעוסקין בחליצה דחדא מדכרי נמי ולא מייבמי עד שיחלוץ היחיד לשתיהן אבל הכא כיון דלבסוף תרוייהו מייבמין הך להאי ביתא והך להאי ביתא אתי למימר מה לנו ולחליצה: מאי שנא מהא וכו' ולא מתייבמות. וקתני סיפא אם קדמו וכנסו יוציאו והכא קתני אין מוציאין מידן: חולצות ולא מתייבמות. ולא אמרינן ליחלוץ חד מנייהו ודחי לזיקה דידה מאחיו והאי מייבם חדא כי מתני' דקתני מתייבמות שתיהן כל אחת לאחר חליצת אחותה כדקאמר אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה לימא כולן חולצות כי התם אמאי מהדרינן לייבם: הכי השתא. התם זקוקות שתיהן להן אי למ''ד בפרק ד' אחין טעמא דאין מתייבמת אפילו אחת מהן משום דיש זיקה דמרישא מיתסרא משום דקפגע באחות זקוקה וכי חליץ (מייבם) חד לחדא ופקע זיקה לא משתריא אחותה לאידך דכל יבמה שנאסרה שעה אחת על יבמה אפילו לאחר נפילה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה לעולם:

דף כד - א

ואי למ''ד. טעמא משום דאסור לבטל מצות יבמין ואי מייבם האי חדא דלמא מיית אידך קודם שייבם ותצא אחותה משום אחות אשה ונמצא מצות יבמין בטלה על ידינו מיבום ומחליצה הרי נאסרה משום כך וכיון שנאסרה שעה אחת א''נ חלץ חד לחדא ואזלא האי השניה עומדת היא באיסור אשת אח שלא נראית ליבום מתחלה אבל הכא זו שנאסרה משום אחות זקוקה לאו יבמה היתה וכי פקע איסור אחות זקוקה בחליצת אחותה הרי זו מותרת ועומדת דלאו אשת אח הואי הלכך מספיקא לא מפקינן לה דאימר כל חד וחד דידיה איתרמיא ליה: ואפילו שניהם כהנים. וחד מנייהו ודאי חלוצה נסיב דהא ארוסת הנכרי חלוצה היא מאחד משני אחיו כדקתני קדמו שנים וחלצו: חלוצה. דאסורה לכהן: מדרבנן הוא. והכא דלכל חד אינה אלא ספק דשמא זה ייבם את יבמתו גמורה לא גזור רבנן לאפוקה מספק: גרושה. מאישה לא יקחו: מכאן שמצוה בגדול. הכי דריש ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור המייבם יהיה הבכור: אשר תלד. ואותה יבמה תהא ראויה לילד פרט לאילונית: יקום. היבם על שם אחיו לנחול נחלתו ולא יחלקו אחיו עמו: אתה אומר לנחלה. והאי יקום ביבם משתעי: או אינו. אלא בבן שיולד לו משתעי שאם היה שם המת יוסי קורין לזה יוסי: אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ואע''ג דדרשינן ליה לדרשא מידי פשוטו מיהו לא נפיק לגמרי: ואפיקתיה לגמרי. שאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו המת והכי גמר לה מרביה: ופרכינן ואי לאו גזרה שוה הוה אמינא שם ממש בתמיה: ליבם. קאמר רחמנא בן הנולד לך יקום על שם אחיך מיבעי ליה: ואי לבית דין. מודע רחמנא מצות קריית שם הבן: יקום על שם אחי אביו מיבעי ליה. אלא ודאי ביבם גופיה משתעי קרא ולבית דין קאמר רחמנא שיקום היבם על שם אחיו המת לנחלה: אמרו לו ליבם. שיקום בנו על שם אחיו דכל מצות יבום קא מודע קרא לב''ד וקאמר להו להזהיר יבמה לבא עליה והבן אשר תלד לו יקימנו ע''ש אחיו: אימא בכור. דוקא קאמר קרא אבל פשוט לא לייבם לגמרי בין איכא בכור בין ליכא בכור: אם כן. דפשוט לאו בר יבום הוא למה לי דמיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו תיפוק לי משום דלאו בכור הוא זה שנולד לאחר מיתת אחיו: ואימא. האי דמיעט אשת אחיו שלא היה בעולמו כגון שהיה זה שנולד בכור לאמו ואחיו מאביו ולהכי אצטריך למעוטי: בנחלה תלה רחמנא. וממילא בכור הנוטל פי שנים הוא דמייבם אבל בכור לאם לא ומדמעטיה שמע מיניה בכור דקרא לאו דוקא אלא גדול האחים: ואימא כי איכא בכור כו'. כלומר דלמא לעולם בכור דוקא והכי קאמר רחמנא אי איכא בכור קמך תתקיים מצות יבום או בבכור או בפשוט דנפקא לן מדאימעיט אשת אחיו שלא היה בעולמו וכי ליכא בכור לא תתקיים ופטורה לגמרי מן הפשוט: ומת אחד מהם. משמע שלא היו שם אלא שנים ומת אחד מהן: מי לא עסקינן. כלומר מי לא משתמע נמי מקרא דמת בכור וקאמר רחמנא לייבם פשוט: ואימא. על כרחך קרא דחיק ומתוקם כגון דמית פשוט וקאמר רחמנא לייבם בכור דהא כתיב והיה הבכור: הא מיעט רחמנא וכו'. דהכא גבי תרי אחים כתיב מיעוט אשת אחיו שלא היה בעולמו אלמא דמית גדול משמע ותו ליכא בכור קטן: אימא כי ליכא בכור קדם הקטן זכה. דהא לא רבי דלייבם פשוט אלא מומת אחד מהם ומיעוט דאשת אחיו שלא היה בעולמו דמשמע דמת בכור ואמר רחמנא לייבם פשוט אבל איכא בכור לא לייבם פשוט: הוקשה כו'. שוין לייבם: ליהדר אגדול. אי לא בעו שאר אחיו נחזור עליו לכופו דמצוה עליה רמיא ולא על האחרים אבל כי ליכא בכור לא רמיא מצוה אגדול טפי משאר אחיו: הולכין אצל אחיו הקטן. משמע קטן הימנו וגדול משאר אחיו אלמא מהדרינן אגדול דגדול קודם ומדקתני חוזרין אצל גדול ליכא לאותובי דאיכא למימר מאי גדול בכור דאי לא מצי לשנויי הכי אדמותיב מדתני אביי לותיב ממתניתין דקתני בפרק החולץ נמי לא רצה חוזרין אצל גדול: לא לישקול נחלה. דהא בכור כתיב:

דף כד - ב

אלא למאי הלכתא קרייה בכור. ליכתוב גדול: בכור אינו נוטל. חלק בכורה בנחלה הראויה לבא להם אחר מיתת אביהן אלא במה שמוחזק ביד אביהן ביום מותו דכתיב בכל אשר ימצא לו (דברים כא) אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו שמת אינו נוטל בראוי כבמוחזק: מתני' הנטען. חשוד כלומר שטוענים עליו דברי לעז: לא ישאנה. משום לעז שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון: הנטען על אשת איש והוציאוה. בית דין מתחת בעלה בשביל זה שאסרה עליו והלך זה ונשאה: יוציא. דמדאורייתא אסורה נמי לבועל דדרשינן ונטמאה ונטמאה (במדבר ה) שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל במסכת סוטה (דף כז:): גמ' הא גיורא מיהא הויא. ואע''ג דלא נתגיירה לשם יהדות אלא בשביל שישאנה זה: עבדי שלמה. בעלי שררה היו: גירי אריות. כגון כותים דכתיב בספר מלכים (ב' יז) וישלח ה' בהם את האריות ונתגיירו כדכתיב התם בגלות שומרון: גירי חלומות. בעל חלומות אמר להם להתגייר: מרדכי ואסתר. ורבים מעמי הארץ מתיהדים (אסתר ח): בזמן הזה ס''ד. כל הני מקמי הכי לאו גרים נינהו כגון נבוזראדן וכיוצא בו: כבזה''ז. שלא יעשה מחמת שררה: אי הכי. דגיורת מעלייתא היא: לכתחלה נמי. יכנוס ואמאי תני לא יכנוס: דאמר רב אסי. טעמא דמתניתין משום דכתיב הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך דאתו לאחזוקי לקלא קמא: הן גור. הבא להתגייר יגור אפס מאותי בעוד שאין אני עמכם יתגייר דהיינו בזמן הזה: מי גר אתך עליך יפול. מי גר אתך בעניותך כאשר אמרת: עליך יפול. לעוה''ב יפול ינוח כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה) יפול מצדך אלף (תהלים צא): ובעדים. הא דתנן יוציא זה החשוד שכנסה כגון שבאו עדים על קול הראשון שראוה שזינתה עמו: להא שמעתתא. בעדים: כי ניים ושכיב רב אמרה דתניא. תיובתא: ונתגרשה מתחת ידי אחר. ראובן נטען על דינה אשת שמעון וגירשה שמעון ונשאה נחשון וגירשה אם כנסה ראובן מעתה לא יוציא: אי דאיכא עדים. בזנות קמא הרי נאסרה עולמית עליו: ה''ה דאפילו דלא אפסיק אחר לקלא. וכנסה ראובן מגירושי שמעון לא תצא הואיל וליכא עדים והא דנקט מתחת ידי אחר היא גופה איצטריך לאשמועינן רבותא דלכתחלה לא יכנוס כדקתני אם כנס אין לכתחלה לא: במה דברים אמורים. דאם כנס הנטען יוציא כשאין לה בנים מן הראשון: אבל יש לה בנים. מן הראשון לא תצא דכי מפקי לה קא מחזקינן לקלא קמא ועבדינן להו ממזרים: ואם באו כו'. אלמא אין לה בנים בלא עדים נמי מפקינן: רב מוקי למתניתין ביש לה בנים. ומש''ה אמר רב ובעדים: וב''ד בעדים הוא דמפקי. מבעל ראשון דאין אשה נאסרת לבעלה משום קול ואתא רב למימר דוקא מתני' משום כך יוציא הנטען הואיל ואיכא עדים אבל בלא עדים הואיל ויש לה בנים לא: ואבע''א. בלא בנים לא נפקא בלא עדים והני מתניתא דאמרי נפקא ר' אמרינהו דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו: רוכל. מוכר בשמים לנשים להתקשט בהן: רוכל יוצא. מן הבית ומצא זה את אשתו שהיא חוגרת בסינר מכוער הדבר שלא התירתו מעליה אלא לזנות: סינר. הוא כעין מכנסים שהיו הנשים חוגרות לצניעות: רוק למעלה מן הכילה. ארוכל יוצא קאי ומצא בעל רוק למעלה בגג הכילה שעל מטתו מי זרק הרוק למעלה כ''א השוכב ופניו למעלה הלכך זינתה זו ורקקה בשעת תשמיש:

דף כה - א

מנעלים הפוכים. פיהן למטה ודאי של נכרי הם והפכו כדי שלא יכיר הרואה: מקום מנעלים הפוכים. ניכר מקום הפיכתן בעפר שתחת המטה לשון מורי לשון אחר מקום מנעלים מצא הפוך שבא ומצא את מנעליה במקום שהוא רגיל לתת שלו ודאי נכרי בא לכאן ושם מנעליו במקום שלה ושלה במקום בעל וראשון עיקר דא''כ הפוך מיבעי ליה: והלכתא כוותיה דרב. דאמר אין מחזיקין קלא אלא בעדים: דפסיק. שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז: דומי מתא. חשודי העיד ל''א דומי דלא ידעי ודאי אלא אמרי בדדמי לשון מורי: משום נדר לא יחזיר. וטעמא מפרש התם בהשולח גט שאם אתה אומר יחזיר שמא תלך זו אצל חכם לאחר שניסת ויתיר לה נדרה ויאמר המגרש אילו הייתי יודע שיש היתר לנדר שנדרה אם היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה שהיתה חביבה עלי ביותר ונמצא זה מבטל גיטו למפרע ועוקרו ובניה מן השני ממזרים לפיכך אומרים לו מתחלה הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר שנדרה לא יחזיר עולמית ואם היא חביבה עליך צא ובקש היתר לנדרה ואי מגרש לה מהשתא ודאי שנואה היא עליו ותו לא מצי עקר (לה) גיטה בדברי שקר: ומשום שם רע. שיצא עליה לא יחזיר כדפרישית טעמא שמא תנשא לאחר ויצא קול על הלעז הראשון ששקר היה ויתחרט המגרש ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא כו': כנס מהו שיוציא. אם החזירה מהו שנכופנו להוציא: תנינא הנטען כו'. והתם נמי מפקיעה מבעלה דכיון דהוציאה משום שם רע גילה דעתו שהקול אמת ונאסרה לו כי היכי דאסרינן לה הכא משום שהחזיק זה הקול כשכנסה: התם הוציאוה. ב''ד שבאו עדי טומאה ואסורה לבועל מה''ת: הכא הוציאה. והאי דלא יחזיר דרבנן הוא: ורבה בר נחמן מתני' נמי הוציאה תנן. בלא עדים הלכך לא אסורה לבועל אלא משום לזות שפתים מדרבנן ואפ''ה קתני יוציא: ואכתי מי דמי הכא בעל. החזירה ואין דבר זה מגונה הוא: התם בועל. כונס ודבר מגונה הוא: א''ל שפיר דמי להדדי. דהכא והכא מדרבנן הוא: ולא היא התם. הוא כשכנס בועל אלומי אלמיה לקול הראשון שאמת היה הלעז אבל הכא כשהחזירה בעל בטולי בטליה לקלא דאמרינן מדהחזירה קים ליה בקלא חזר ובדק בקול ראשון של שם רע ומצא שאינו: מתני' המביא גט ממדינת הים. צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וטעמא מפרש בגיטין (דף ב.) לפי שאין בקיאים לשמה: לא ישא את אשתו. הואיל ואדיבוריה סמכינן: מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא אשתו. הואיל ועל עדותו היא נשאת איכא לזות שפתים שמא עיניו נתן בה והעיד שקר אבל לאחר תנשא דאשה נשאת בעד אחד: ר' יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו. אפי' לאחר על פיו לפי שהוא משים עצמו רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד: הרגנוהו תנשא אשתו. לאחר ובגמרא בעי טעמא: גמ' אבל מארץ ישראל. המביא גט מארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם: והא מת דלא עילויה סמכינן. דכי אמר מת בעל הא דשרו רבנן לאינסובי לאחר לא עליה סמכינן: דאמר מר. בפרק האשה רבה (לקמן דף צג:) היינו טעמא דעד אחד נאמן להשיא אשה משום דהיא גופה דייקא עד שיודעת שמת ודאי ואחר כך נשאת: מה בין גט למיתה. בהמביא (וכן לקמן דף קיז.) תנן אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה כגון חמותה ויבמתה וצרתה ובת בעלה נאמנות להביא גיטה ואף על פי שצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומה בין גט למיתה אלא שהכתב מוכיח ולאו עלה סמכינן כל כך: פלוני רבעני לאונסי כו' להורגו. את הרובע:

דף כה - ב

גזלן דדבריהם. כמו מפריחי יונים ומשחק בקוביא דתנן (ר''ה דף כב.) כל העדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינם כשרים ועלה אמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כו': רבא פליג עליה דרב יוסף ואמר אפי' אמר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרף להורגו לרובע דכיון שזה מתכוין לעדות נאמן הוא אצל חברו ואין נאמן על עצמו ממה שאמר לרצוני דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין לרעה הלכך אינו נעשה רשע בעדות עצמו: ואין אדם משים. את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע והא דקי''ל (ב''מ דף ג:) הודאת פיו כמאה עדים דמי הנ''מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא: ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן. הלכך אפילו רשע נאמן ואנא לית לי דרב מנשיא דאמר הא דדברי תורה פסול: אלא רב מנשיא דאמר כרבי יהודה. והכי מיתוקם סוגיא רב יוסף מוקים לרב מנשיא כרבי יהודה ורב מנשיא מוקי לרב יוסף כרבי יהודה: אני הייתי עם הורגיו. אבל לא נגעתי בו: ע''י לסטיות. לפי שהיה עמהן: מתני' בנדר. שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה ובאתה לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה: לא ישאנה. משום חשד: שהוא ב''ד. כלומר מיאון או חליצה לא עשה חכם זה ביחידי דקי''ל חליצה ומיאון בג' ותלתא לא חשידי: גמ' הא התירה. ואח''כ מת בעלה או גירשה ישאנה שאין כאן חשדא: לעולם בחד. ודקשיא לך מדקתני שאסר מכלל דבר מישרי הוא אין ביחיד מומחה וכדרב חסדא בנדרי' בפרק נערה המאורסה: ב''ד. ג': לא חשו חכמים לדבר זה. לומר לא יקחו שוב שדה זו מן הלוקח וכן העד של גט לא ישא את האשה: היא גופה. כלומר ה''ה דתרי נמי לא חשידי והא דקתני שהוא ב''ד לאו משום לאפוקי מחשדא אלא לאשמועי' דאין מיאון בפחות מג' ולאפוקי ממאן דאמר בפ' [ב''ש] (לקמן קז:) מיאון בשנים: כנס מהו שיוציא. אחכם ואמביא גט קאי: גמרא או סברא. האי דאמרת כנס אין מוציא:

דף כו - א

ברננה. מפני רינון ולעז בני אדם לא אמרינן ליה הוצא ולא דמי לנטען על אשת איש דהתם הואיל והוציאה בעלה מפני זה והלך זה ונשאה מכוער הדבר: מתני' וכולם. החכם והמביא גט והמעיד באשה להשיאה דתנן בהן לא יכנוס: שהיו להם נשים. בשעת מעשה ומתו לאחר זמן מותרות אלו לינשא להם דהשתא ליכא חשד שהרי בשעה שהעיד בה העד או שאסרה חכם היתה אשתו קיימת ולא לישא את זו נתכוין: וכולן. הנשים הללו: שנישאו. לאחרים כשאסרה חכם או כשהעיד עד במיתת בעלה ומתו הבעלים השניים: מותרות לינשא. לחכם ולעד ולמביא גט: וכולן. הנשים האלו מותרות לבניהם או לאחיהם של אלו המתירים אותן ואין אסורות אלא להן לבדן: גמ' נתגרשו לא. דע''י שנתן את עיניו בזו שהתיר גירש את אשתו: הא. דקתני אפי' נתגרשו כגון דהוי להו קטטה מקמי הכי דעדיין לא נתן דעתו על זאת: ה''ג ואיבעית אימא אידי ואידי דלא הוו להו קטטה: הא. דקתני נתגרשו לא בדארגיל הוא קטטה שהוא התחיל להקניט את אשתו: והא. דקתני אפי' נתגרשו בדארגילה היא קטטה שהיא הקניטתו תחלה: קס''ד מיתה אמיתה. הא דקתני וכולן שנישאו לאחרים ומתו קאי נמי ארישא דקתני מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו וקתני דאם נישאת לאחר על פיו ומת השני הזה מותרת לינשא לעד זה ואע''פ שמתו ב' בעליה תנשא לשלישי ולא אמרינן הוחזקה זו קטלנית שהנושאה מת וגירושין דקתני נתגרשה קאי אגירושין דלעיל המביא גט כו' ואשמעינן דאם נשאת לאחר באותו הגט וגירשה השני הזה מותרת לינשא למביא גיטה הראשון: בתרי זימני הויא חזקה. לקמן בהבא על יבמתו (דף סד:) ניסת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תינשא דברי רבי ומתני' דלא כרבי דאי רבי נהי דחשד ליכא מיהו לכל העולם אסורה שהוחזקה להתאלמן או להתגרש: מיתה. דקתני הכא שנישאו לאחרים ומתו מותרות לאו אכולהו דלעיל קאי אלא אגירושין ואמביא גט או חכם שאסר את האשה: וגירושין. דהכא אמת הרגתיו הרגנוהו ומש''ה כשנתגרשה משני זה מותרת לשלישי שעדיין לא הוחזקה בחדא ריעותא תרי זימני: אסור באמה ובתה ואחותה. כדמפרש טעמא לקמן שמא לאחר שישא את אמה או את בתה תזנה זו עמו ובזנות קמא לא הוה מיתסר באמה ובקרובותיה דקי''ל (לקמן דף צז.) נושאין על האנוסה ועל המפותה דלא נאסרו קרובות אשה על האיש אא''כ קדשה לראשונה דאישות כתיב בה וקיחה כי יקח איש את אשה ואת אמה (ויקרא כ) אבל משנשא את אמה ואת בתה עומדת הנטענת הראשונה עליו בכרת דתנן (שם) האונס והמפתה על הנשואה חייב וה''נ אמאי מותרת לבניהם ליחוש שמא עצת זמה היה ביניהם לישא את בנו של זה ויהא זה רגיל אצלה: נשי לא אסרו. שכיבת זנות הקרובה את אשתו גמורה עליו הילכך לא קפדא אשתו ושתקה וחיישינן אבל גברי דאסרי שכיבתן אהדדי דאשה המזנה אסורה לבעלה קפיד בעל ורחיק האי מיניה: א''ה. דבגברי לא חיישינן לזנות שיזנה קרובו עם אשתו לאביו של מתיר נמי תשתרי ואמאי תני לבניהן ולאחיהן ולא תני נמי לאביהן: לא מיבעיא לאביו. של מתיר דמותרות ולא חיישינן שמא יזנה מתיר זה עמה: דבזיז מיניה. בוש הוא מאביו ואימתו עליו:

פרק שלישי - ארבעה אחין

מתני' מתני' ארבעה אחין. ולא מתייבמות. מפרש טעמא בגמ' משום זיקה דכיון דתרוייהו זקיקן להאי ולהאי קמא דמייבם פגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו: איסור ערוה. כגון חמותו ואם חמותו: ומותר באחותה. דלאו אחות זקוקה היא דערוה לאו קמיה רמיא לייבומי: איסור מצוה. רמיא קמיה מדאורייתא הלכך אסור באחותה דאחות זקוקה היא: אחותה כשהיא יבמתה. אחותה של ערוה כשהיא יבמתה אשת אחי בעלה כשנופלת עמה לייבום: או חולצת או מתייבמת. דלאו אחות זקוקתו היא דערוה לא רמיא קמיה: גמ' יש זיקה. כלומר חומרת זיקה לשוויי אחות זקוקתו כאחות אשתו ובמס' נדרים (דף עד.) פליגי בה איכא למ''ד זקוקתו כאשתו להפרת נדריה ולאסור קרובות ואיכא למ''ד אין זיקה ובפרקין דלעיל (דף יז:) איפליגו בה רב הונא ורב יהודה: מתרי בתי. משני אחין נפלו: מיית אידך. ונפלה קמיה דהאי ונפקא משום אחות אשתו בלא חליצה וייבום הלכך אמרי' להו חלוצו דאי נמי מיית אידך אח לבתר חליצה דחד הדר האי חולץ וחלץ לה: תלתא נמי. מאי שנא דנקט ד' אחין אי אמרת בשלמא יש זיקה אשמעי' רבותא דאע''ג דתרי אחי נינהו ולא אלימא זיקתו דקמא דמייבם דמצינו למימר ההיא רמיא קמיה ואחותה קמי' אחיו ואפ''ה אסור וכ''ש שלשה אחין ב' מהם נשואים שתי אחיות ומתו ונפלו שתיהן לפני זה שתיהן אסורות דתרוייהו עליה רמיא וזיקתו חמורה וכי נסיב הוי פגע באחות זקוקתו אלא אי משום ביטול מצות יבמין אפי' תלתא נמי ומתו השנים הנשואים שתי אחית שתיהן חולצות דאי מייבם חדא נפקא אידך בולא כלום:

דף כו - ב

חמשה נמי. שנים נשואים שתי אחיות ומתו השנים ונשארו השלשה דלמא אדמייבם חד מייתו להו תרי ובטלה מצות יבמין: לפני שני אחין יבמין. כלומר לפני שני אחי בעליהן שהן יבמיהן: אמצעית. כלומר שלישית ולאו דוקא נקט: צריכה חליצה משניהן. כדמפרש ואזיל: לא גרסינן מדקאמרת זה חולץ כו' אלא ה''ג מדקאמרת צריכה חליצה משניהם קסברת יש זיקה והויא לה חליצה פסולה וחליצה פסולה צריכה לחזור כו'. כלומר מדקאמרת צריכה חליצה משניהם קסברת אלימא מצות זיקת יבמין למירמי אתרווייהו והך חליצה על כרחך חליצה פסולה היא כלומר גרועה שאם רצה לייבם אינו יכול דאחות חלוצתו היא הילכך לאו מעלייתא היא וצריכה לחזור על כולן דלא מיפקעא זיקה דתרווייהו בחליצה דחדא משום דאלימא זיקה ורמיא אתרווייהו: קמייתא. שתים ראשונות נמי ליבעו חליצה משניהם דחליצתן נמי לאו מעלייתא היא דאי בעי לייבומי לא מצי הואיל ויש זיקה: בבת אחת. כלומר אם באו לחלוץ כאחת שלא הספיקה הראשונה לחלוץ עד שנפלה גם השניה והשלישית הכי נמי דכולן צריכות לחזור אחר כל האחין: הכא דנפלו זו אחר זו. נפילתה של זו אחר חליצתה של זו: נפלה לה חדא חלץ לה ראובן. וחליצה כשרה היתה שאם רצה יכול לייבם: נפלה אידך חלץ לה שמעון. וגם זו כשרה שאם רצה מייבם ואין כאן אחות זקוקה שכבר חלצה אחותה קודם נפילת זו נפלה שלישית אי בעי לייבומי לא מצי דאחות חלוצת שניהם היא ובולא כלום נמי לא נפקא דאחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים לקמן בהחולץ (דף מ:) הלכך חלץ האי חליצה כל דהו ולאו מעלייתא היא שאם חפץ לא ייבם ומיהו חליצתו וזיקתו שוות שתיהן לגרוע ופקעה זיקתו בחליצתו חלץ האי מפקע זיקה: והא אמר רב אין זיקה. בפרק כיצד (לעיל דף יז:) א''ר הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה:

דף כז - א

חלץ לאחיות. שתי אחיות שנפלו לפניו משני אחים וכל אחת צרתה עמה וחלץ לאחיות לא נפטרו צרותיהן הואיל ואי בעי לייבומי לא מצי אלא יחלוץ לצרות ויפטרו אחיות ואע''ג דצרות נמי אי הוה בעי לא הוה מייבם מיהו קל איסורם משל אחיות הלכך אף חליצתם משובחות משל אחיות והכי מפרש לקמן: היכא דקיימא חליצה דשמעון חליצה כשרה. לחלוץ לשניה שהוא לא חלץ לראשונה: חלץ לה ראובן חליצה פסולה. בתמיה ראובן שחלץ לראשונה והויא הך אחות חלוצתו ולא חליצה מעליא היא כדשמעון דזיקה גרידתא היא: אאמצעית. כלומר השלישית לאחר שחלץ שמעון לשניה שהיא על שניהן אחות חלוצה ושניהן שוין בה וקסבר חליצה פסולה אין צריכה לחזור על כל האחין: כיון דרובה גביה. שהחולץ לשלישית חלץ לב': למיפטר צרה. כדקאמרי' לא נפטרו צרות: אבל מיפטרא נפשה פטרה. בחליצה דכל דהו הלכך אחד חולץ לג' היכא דליכא צרות בהדייהו: לבעלת הגט. ב' יבמות מאח אחד ונתן יבם גט לאחת מהן שוב אין חליצתה הוגנת כל כך דקלישא זיקתה ואם חלץ לה לא נפטרה צרה: חלץ לבעלת מאמר. עשה מאמר באחת מנשי אחיו המת ואח''כ חלץ לה לא נפטרה צרה שחליצה זו אינה פוטרת לגמרי שעדיין צריכה גט למאמרו כדתנן בפרק ר''ג (לקמן דף נ.) עשה מאמר וחלץ צריכה הימנו גט ואע''ג דיהיב לה גט אחר דחלץ לה הוא דמהניא אבל צרתה צריכה חליצה אבל חלץ לצרה נפטרה בעלת מאמר מחליצה ואינה צריכה אלא גט למאמרו: דהויא אחות אשה בזיקה. ואי הוה בעי לייבומי לא מצי ולהכי גריעה חליצתה: לצרות נמי. הא צרת אחות זקוקה היא ואסירא לייבומי דצרה במקום ערוה קיימא: והאמר שמואל כו'. בפ''ב: אי הכי. דאין זיקה חלץ לאחיות שחליצה הוגנת היא: בשלמא צרה דרחל. דחלצה באחרונה לא תפטר דחליצה דרחל גרועה הואי דאי בעי לייבומי לא מצי דאחות חלוצתו היא: אלא צרה דלאה תיפטר. דחליצת לאה כשרה היא דאי הוה בעי מצי לייבומי: צרות דעלמא. כלומר כל היכא דמיתרמי כה''ג לא נפטרו צרות של אחרונה: אי הכי. דצרות דקאמר שמואל בצרה דרחל שחלצה באחרונה קאמר: חלץ לצרות נפטרו אחיות. בתמיה דכי חלץ לצרת אחות החלוצה נפטרה אחות החלוצה: אצרה דרחל מי מיפטרא. אחליצה דצרה מי מיפטרה רחל: והא תנן. בהחולץ: אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו. ואפילו לא היתה צרתה מאחיו אלא מנכרי וטעמא התם מפרש והכא נמי אי הוה בעי לייבומי לא מצי: התחיל באחיות. שחלץ ללאה לא יגמור בצרות לא פטרה חליצת צרה דרחל את רחל: דתנן אסור אדם כו'. וכ''ש דלא יגמור באחיות דחליצת רחל לא מיפטרה צרה דלאו חליצה מעלייתא היא דאחות חלוצתו היא אלא שתיהן צריכות חליצה: התחיל בצרות. שחלץ לצרת לאה: יגמור אף באחיות. אם רצה לחלוץ לרחל נפטרה צרתה ואע''ג דרחל קרובת לאה שהיא צרת חלוצתו לא גריע בהכי דתנן מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו וה''נ כיון דאין זיקה אי הוה בעי לייבומי לרחל מייבם וכל שכן גמר בצרת רחל ולא ברחל דשכיחא מילתא טפי: לעולם. כדאמר שמואל ברישא חלץ לאחיות לא נפטרו צרות משום דיש זיקה וחליצת האחיות גרועה ואפילו צרת לאה לא מיפטרה חלץ לצרות נפטרו אחיות דחליצתן משובחות משל אחיות ודקשיא לך הויא צרת אחות אשה בזיקה והויא כי אחות זקוקה גופה לא היא משום דלא אלימא זיקה לשוויי לצרה כי ערוה ולא גזרו חכמים אלא באחות זקוקה: הצרות לאחין. ואפילו צרת אחות אשה שרי לייבומי וכ''ש צרת אחות זקוקה: אי הכי. אמאי תני חלץ יבומי נמי תתייבם הצרה:

דף כז - ב

בעלת הגט ובעלת מאמר. אחיו שמת ולו ב' נשים ועשה זה מאמר לזו וגט לזו ושוב אסור לייבם דקם ליה בלא יבנה כיון שהתחיל לגרש אי זו מהן הגונה לחלוץ ולפטור צרתה: ומודה ר''ג. דאמר לקמן בפ''ה אין גט אחר גט מודה הוא שיש גט אחר מאמר כגון ב' יבמות מאח א' ועשה מאמר בזו ואח''כ נתן גט לזו מהני גט לפסול הראשונה עליו משום לא יבנה ולהאסר בקרובות שנייה כבראשונה ולא אמרי' מאמר ככנוסה ואדחאי שנייה מיניה ולא מהני בה גט: ומאמר אחר גט. אם נתן גט לראשונה ואח''כ עשה מאמר בצרתה לא אמרי' גט קמא במקום חליצה קאי ותו לא קני מאמר יבמין בצרה אלא ודאי מהני וצריכה גט למאמרו ואסור גם בקרובותיה: כי הדדי נינהו. ותפשוט בעיין שהאחת פוטרת חברתה ויחלוץ לאיזו שירצה שחליצת שתיהן גרועה: לראשונה. שנפלה ראשון: הותרה. לשוק: חלץ לשנייה הותרה. לשוק וה''ה אם חלץ לשנייה ואח''כ לראשונה: מתה ראשונה. בלא חליצה מותר לייבם את השניה ואע''פ שבשעת נפילתן אחות זקוקת ראשונה היתה ואין אני קורא בה יבמה יבא עליה כי מתה קמייתא פקעה זיקה ושריא הך ולית ליה הא דשנינן בפ' כיצד (לעיל דף כג:) הך מתני' דהכא אי למ''ד יש זיקה יש זיקה כו' דאוקימנא לעיל דהואיל ונאסרה עליו בשעת נפילה תו לא משתריא ואיכא לאותובי ממתני' דקתני חולצות ולא מתייבמות אמאי ליחלוץ חדא ולישתרי אידך ולקמן מותבינן ליה מינה אסיפא דמילתיה ולא מתרץ: ואין צ''ל מתה שנייה. ולא חלצה שמותר בראשונה שהיתה ראויה לייבם בשעת נפילתה אלא שנפלה זו אחרי כן ואסרתה וכיון שמתה זו חזרה להיתירה הראשון: ורבי יוחנן אמר מתה שנייה מותר בראשונה. הואיל ובשעת נפילתה היתה ראויה לו: אחות אשה דאורייתא. כגון ג' אחים ב' מהם נשואין ב' אחיות ומת אחד מהם ואח''כ מתה אשתו של ב' דעלה איתמר הך דרב בפרקין (לקמן דף ל.) אסורה יבמתו עליו הואיל ובשעת נפילה אחות אשתו הואי: דרבנן היא. וכיון דמתה שריא: איני יודע מי שנאן. כלומר זו אינה משנה: ולימא ליה מאי חולצות חדא. שנייה: חולצות דעלמא. כל היכא דמיתרמי כה''ג חולצות השניות: הרי אלו. משמע הנך תרתי דאיירי בהו: לראשונה ברישא. דתו לא משתריא שנייה שלא נראית בשעת נפילה:

דף כח - א

חולצות לכתחלה. משמע כלומר אין כאן תקנה אחרת: ה''ג ולימא ליה גזירה דלמא קדים וחליץ לראשונה ברישא. אי אמרת להו חלוצו לשניה ויבמו ראשונה גזירה דלמא קדים חד וחליץ לראשונה ואתי לייבומי אידך שניה דסברי מה איכפת בין זו לזו אבל בדיעבד שחלץ לשנייה תחלה שריא ליה לאידך לייבומי קמייתא דמאן דחזי דחלץ לשניה ברישא וחזר וייבם קמייתא אסיק אדעתיה ולא אתי למחלץ לקמייתא ולייבומי שניה: ומשני ולא מתייבמות קתני. דאי נמי חלץ לשניה אין כאן יבום: ולימא ליה גזירה שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין. וה''פ לימא ליה רבי יוחנן תנא דמתני' טעמיה לאו משום זיקה קא אסר לייבם ב' אחיות דס''ל אין זיקה דאי טעמא משום זיקה מכי חליץ לשניה ופקע זיקתה שרי לייבומי ראשונה כדאמרי אנא אלא טעמא משום שמא ימות כדאמר בריש פירקין דלמא אדמייבם חד מיית אידך כו' ומשו''ה שקול רבנן דין יבום מאחיות לגמרי ואפילו חלץ לחדא מינייהו דלא בטלי תו מצות יבמין כי היכי דלא ירגילו יבום באחיות ואתי לייבומי לכתחלה קמי חליצה ואדמייבם חד מיית אידך אבל לגבי מיתה דלעיל דאיירי בה ר' יוחנן ליכא למיגזר הכי: ר' אלעזר היא. בפ' ב''ש (לקמן קט.) ואנא דאמרי כרבנן: מדסיפא. דמתני' ר''א דקתני ר''א אומר ב''ש אומרים יקיימו (כו') ב''ה אומרים יוציאו: ולימא ליה. דלא ידעינן הי נפול ברישא דלימא ליה חלוץ לשניה: א''ה. דמשום דלא ידעינן הוא הא אי הוה ידעינן מתייבמת ראשונה: היינו דקתני. כלומר הא דקתני יוציאו אמאי: בשלמא לראשון אמרי' ליה. אפיק דודאי באיסורא אתא לידך דא''נ ראשונה היא מאן שריא ניהלך הלא אחות זקוקה היא ומי מאחיך חלץ לאחותה לאפקועי זיקה מינה אלא שני לימא אחר שייבם ראשון שניה אירע לחלקו והויא זו ראשונה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דהכי אמר בפ' כיצד (לעיל כד.) קדמו וכנסו אין מוציאין מידם משום דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה והא נמי לשני ספק הוא: היינו דקאמר ליה אחיות איני יודע מי שנאן. דלא מצי לתרוצי כשמעתיה כלל: איסור ערוה. כגון חמותו או ערוה אחרת: דנפלה חמותו ברישא. זו שאסרה את האחרת נפלה תחלה והאי דנקט חמותו חדא מעריות נקט וניחא למינקטיה מילתא דשכיחא ושאר עריות טריחא מילתא לאשכוחי: אמאי. שני אסור בשתיהן ליקו חתן של ראשונה ולייבם לשניה דאינה חמותו ואינה אחות זקוקה ותיהוי חמותו לגבי אידך אח יבמה שהותרה בשעת נפילה כו': כגון דנפלה הך דאינה חמותו ברישא. ואי במייבם לה האיך ברישא פיישא שנייה שנאסרה משעת נפילתה (הוי) הלכך תו לא מהני לה היתר: קל היה להן לב''ה. כלומר ב''ה לקולא אמרי: ר''ש כמאן. אליבא דמאן: אי. אתא למימר בית שמאי אומרים יקיימו היינו ר''א: ואי אב''ה. קא מסהיד היינו אבא שאול והא ליכא למימר דטעמא דנפשיה קאמר דלאו בר פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל הוא: תנינא חדא זימנא. בפרק כיצד אחותה של ערוה כשהיא יבמתה או חולצת כו' והיינו נמי אסור בה ומותר באחותה: התם. הוא דליכא אלא חד אחא לקמן וליכא למיגזר מידי אבל הכא דאיכא למיגזר דלמא אתא שני לייבומי כאחיו וקא פגע באחות זקוקתו דקמי דידיה הוו רמיין תרווייהו אימא אפילו האי דלא רמיא ערוה קמיה לא לייבם קא משמע לן: דקא מוכח. דמדלא מייבם האי כאחיו איכא היכירא דאחות זקוקתו אסורה והאי דייבם האי משום טעמא דערוה לא רמיא קמיה ולא אתי למישרי אחות זקוקתו בעלמא: אבל התם. דליכא אלא חד אח אימא לא לייבם דלמא אתי למישרי אחות זקוקתו בעלמא:

דף כח - ב

איסור מצוה. אם היתה האחת אסורה על האחד איסור מצוה אינו מותר באחותה הואיל והיא מדאורייתא רמיא קמיה הואי אידך אחות זקוקתו הלכך בעו חליצה: התם. בפרק כיצד: איסור מצוה לחודה. לא אשמעינן אלא יבמה שנפלה לפניו שהיא אסורה עליו איסור מצוה חולצת: והכא אשמועינן איסור מצוה ואחותה. שנפלו לו משני אחין דאחותה לא מייבמא דלא תימא אוקי איסור מצוה במקום ערוה ותתייבם אחותה ולא תיהוי כאחות זקוקתו: משום מצוה עבוד רבנן. שתתקיים מצות יבום ולא העמידו איסור זיקה שהוא מדבריהם לאסור את אחותה היכא דהיא עליו איסור מצוה קמ''ל: הכא ליכא שני דמוכח. שהרי שתיהן מתייבמות ואתי למישרי אחות זקוקה בעלמא ואימא לא לייבמן קמ''ל: תרוייהו מוכחי אהדדי. שזה לא יכול לישא את האחרת אלא זו וכן זו מוכחא מילתא שזו אסורה על זה וזו על זה לפיכך ליכא אחות זקוקתו: היינו הך. דהא בהדיא קתני לה לעיל איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת: כי לא אמרינן אוקי איסור מצוה במקום ערוה. להתייבם אחותה היכא דאין איסור מצוה אלא באחת על האחד ולשני שתיהן זקוקות דאי שרית לייבומי להאי שהאחת אסורה עליו אתי שני נמי לייבומי וקא פגע באחות זקוקתו: בכולן אני קורא בהן. בכל חמש עשרה עריות דבפ''ק אפשר להן להיות שתי אחיות נופלות לשני אחין והאחת אסורה על זה משום אחת מכל העריות הללו ומותרת לזה והשניה אסורה על זה משום אותו שם ערוה עצמו ומותרת לזה ומתוך כך נמצאו שתי אחיות מתייבמות ולא פגעו באחות זקוקה וכולן פירשתי בפ''א (דף ט:): באונסין. בבתו מאנוסתו כגון ראובן אנס אשה והוליד בת ובא שמעון ואנס אנוסת אחיו והוליד בת ונישאו בת ראובן ובת שמעון ללוי ויהודה אחי אביהן והרי הן אחיות מן האם בת שמעון מותרת לראובן ובת ראובן מותרת לשמעון ונמצאו שתי אחיות מתייבמות וכן בת בתו וכן כולן אע''ג דכל חמשה בבי דרישא משתכחי בנשואין הואיל ובתו לא משתכחא שיהו שתי בנות של שני אחין אחיות מן האם שאי אפשר שנשא יבמתו שיש לה בת לא תני בהו האסורה לזה כו' הואיל וכולן איסור שם בת הן: דאליבא דרבי שמעון היא דמשכחת בה. האסורה לזה כדמפרש רב ספרא לקמיה: בפלוגתא לא איירי. רבי חייא: האסורה לזה. אשת לוי האסורה ליששכר שבא ומצאה אסורה עליו מזיקת ראובן שלא היה בעולמו ומותרת לזבולן שכשנולד כבר נתייבמה ללוי ובייבם ולבסוף נולד שרי ר''ש ואשת יהודה אסורה לזבולון משום שמעון שלא היה בעולמו וכשנולד מצאה באיסור ומותרת ליששכר: בלא ייבם יהודה נמי. שרי ליששכר ובחמשה אחי משכחת לה מת ראובן נולד יששכר ייבם לוי מת שמעון נולד זבולון ומת לוי בלא בנים ונפלו אשת לוי ואשת שמעון לפני יששכר וזבולון אשת לוי אסורה ליששכר מפני ראובן בעלה הראשון ומותרת לזבולון ואשת שמעון מותרת ליששכר שהרי בעולמו היה ואסורה לזבולון: ומשום צרה. האי דנקט ייבם יהודה משום צרה דבעי אשכוחי נמי בצרה האסורה לזה מותרת לזה אם באו יששכר וזבולון לייבם לנשי לוי ויהודה הראשונה אשת לוי אסורה ליששכר משום צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו וכן אשת יהודה על זבולון וכגון שהיו הצרות אחיות זו לזו ונכריות קרי להו אצל נשי ראובן ושמעון דאיכא נמי השתא בצרות האסורה לזה מותרת לזה ואחותה כשהיא יבמתה כו' ואי לא ייבם יהודה לא מיתוקם מילתא דרבי חייא באיסור צרתה דאם נפלו שתי נשים משמעון שתיהן אשת אח שלא היה בעולמו הן: צרה דצרה מאי איכא למימר. היכי קרית האסורה לזה מותרת לזה באיסור וצרות צרה דהא צרות צרותיהן נמי תנן בפ''ק: כגון דהדר יבמינהו גד ואשר. לנשי לוי ויהודה הראשונות ולהם נשים וייבם גד את אשת יהודה ואשר ייבם אשת לוי ומתו גד ואשר ונפלו לפני יששכר וזבולון ואם באים לייבם נשי גד ואשר הראשונות אשת גד צרת אשת יהודה שהיתה צרת אשת שמעון שלא היה בעולמו אסורה לזבולון ומותרת ליששכר וכן אשת אשר על יששכר ומותרת לזבולון: בשעה שנעשו צרות זו לזו. כגון השתא שנפלו לפניו ונעשו שתי אחיות צרות זו לזו בזיקה: ליגזור משום שתי אחיות דעלמא. אע''ג דהא נמי מרישא שמעינן התם הוא לרבנן לא גזרינן דאי נמי אתי למישרי אחיות דעלמא ליכא אלא איסור אחות זקוקה דרבנן אבל לר''ש דאמר איסור אחות זקוקה ערוה גמורה היא דרחמנא פטרה וקיימא עליה באיסור אשת אח ליגזור היכא דאחותה אסורה משום ערוה ולא זקוקה ליה ונימא לא לייבם לאחותה דלא ליתי לייבומי אחות זקוקה דעלמא קמ''ל:

דף כט - א

והאמר ר' שמעון שתי אחיות לא חולצות ולא מתייבמות. והכא אמאי בעי חליצה הא כיון דמדאורייתא חזיא ליבומי זקוקה היא והוו להו כשאר ב' אחיות שנעשו צרות זו לזו ור''ש פוטר אחות זקוקה מחליצה: גזירה משום איסור מצוה דעלמא. אי פטרת להו לגמרי מאן דחזי סבר טעמא לאו משום אחות זקוקה אלא משום דאיסור מצוה הויא כערוה ופטורה מחליצה ואתי למיפטר איסור מצוה דעלמא דלאו אחיות מחליצה: תינח איהי. איסור מצוה: אחותה. אמאי חלצה תיפטר משום אחות זקוקה דהכא מאי אמרת: משום לתא דידה. משום מזל דידה דאיסור מצוה האי לתא יתור לשון הוא: והא גבי ערוה לא גזרינן. דאם היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה הערוה יוצאה בלא חליצה ולא אמרינן תחלוץ ערוה גזירה משום אחותה שאין ערוה וראויה לייבום והא נמי לרבי שמעון ערוה היא משנעשו צרות ואמאי מצרכת לה חליצה משום גזרת אחותה: דמגמר גמירי לה אינשי. והכל יודעין שאין צריכה חליצה ואחותה לאו אחות זקוקה היא ולא אתי למשרי אחותה בלא חליצה אבל ערוה דנעשו צרות דר''ש לא כ''ע גמירי הלכתא דאיסור שתיהן שוות ואי מפקת לה בלא חליצה אתי נמי למיפק אחותה שהיא איסור מצוה בלא חליצה ונפקא מינה חורבה לאיסור מצוה בעלמא: מגמר גמירי אינשי. וידעי דלא רמיא קמיה ואחותה לאו אחות זקוקה היא ולא אתי למישרי אחות זקוקה דעלמא: מתני' אשתו עמו. דמאמר ככנוסה דמיא וכי נפלה אחותה לא מיתסרא הך עליה משום אחות זקוקה: והלזו תצא. אף מן החליצה משום אחות אשה: גמ' הך דרבי יהושע. בפרק ב''ש דקאמר נמי אי לו על אשתו אי לו על אשת אחיו ופליגי עלה רבן גמליאל ורבי אלעזר: לא תימא מאמר לב''ש קונה קנין גמור. ותהוי כאשתו ואי בעי לאפוקי תיסגי לה בגיטא: אלא מאמר לב''ש אין קונה אלא לדחות בצרה. כלומר לדחות אחותה שלא תאסרנה לזו משום אחות זקוקה: יקיימו. אם קדמו וכנסו בריש פירקין: לכתחילה לא. מייבמו משום אחות זקוקתו:

דף כט - ב

ואי מאמר לב''ש קונה קנין גמור. זה יעשה מאמר בזו ויקנה אותה קנין גמור להיות אשתו דהא אין איסור במאמר ותצא אחותה מעליו ולא הויא הך אחות זקוקתו ויכנוס את אשתו: אלא מאי כו'. נהי נמי דלא קני קנין גמור הא אמרת דוחה בצרה ותקשה לך נמי יעשה מאמר בזו ותדחה אחותה ויכנוס את אשתו: דהיתירא דחי. מאמר שנעשה בהיתר דאי הוה בעי לייבומי בשעת מאמר הוה מצי לייבומי כגון במתני' דעדיין לא נפלה אחותה: דאיסורא. כגון דנפלו שתי האחיות קודם מאמר: הכא נמי. לענין קניה: וצרתה. אחותה שנעשית לה צרה בזיקה חליצה נמי לא תיבעי דתצא משום אחות אשה: אלא דוחה. אותה מלאסור אשת בעל המאמר עליו: ומשייר. דבעיא חליצה אם באת לינשא עד שלא כנס היבם את בעלת המאמר ולקמיה פריך ליה הא קתני הלזו תצא משום אחות אשה דמשמע אף מחליצה: זה יעשה מאמר וידחה. את אחותה מעליו ואח''כ ישא את זו אלא לאו משום דלא דחי דחייה גמורה וכל כמה דרמיא עליה לחליצה זקוקתו היא ואוסרת את זו עליו: ה''ג אלא יבמה דחזיא כו'. כלומר אלא לעולם דוחה דחייה גמורה ודקשיא לך התם נמי לידחי לא דמיא למתניתין דהכא דכי נפלה ועבד מאמר הוה חזיא לכולהו מילי דיבמה להתייבם ולחלוץ הלכך חזיא למקצתייהו למאמר דמאמר דחיא אחותה לכשתפול אבל התם דתרוייהו נפלו קודם מאמר ולא חזיא לכולהו מילי דיבמה לא חזיא למקצתה לפיכך אין מאמר דוחה אחותה: השתא ארוסה. דקידושין דידה דאוריית' תני רבי חייא אינו יורשה ואינו מטמא לה מאמר יבמין מדרבנן הוא דהא מדאורייתא יבמה יבא עליה כתב רחמנא מיבעיא: לא אונן. ליאסר בקדשים: ולא מיטמא. אם כהן הוא דהא לאו שארו הקרוב אליו היא: וכן היא לא אוננת. להיות אסורה בקדשים: ולא מיטמאת. אינה צריכה להתעסק בו ולאו דוקא נקט ולא מיטמאת דהא בנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה אלא איידי דנקט לא אוננת דאיצטריך ליה נקט ולא מיטמאת דבעי למתני תרתי בדידה ובדידיה כך שמעתי ולי נראה ולא מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מונבלתם לא תגעו במס' ר''ה (דף טז:): גובה כתובתה. ובדכתב לה מן האירוסין מיתוקמא בכתובות בפרק הכותב (דף פט:): ולא בעיא מסירה לחופה. דאם בא עליה בעל כרחה בלא חופה קני ואי בעי תו לאפוקי בגיטא סגיא לה: בעל כרחה. דקני לה ונעשית כאשתו לכל דבר בביאה בע''כ שאין בה חופה: וחלה עליו זיקת אירוסין. ונשואין של שאר נשים ואם בא עליה לאחר מאמר בלא חופה לא קנה: יפר. אחד מהן את נדרה: לאחד ולא לשנים. שומרת יבם א' יפר אבל שומרת לשני יבמין לא יפר לא זה ולא זה: אין זיקה. דתיהוי ככנוסה: ואפילו בחד. היכא דליכא אלא חד דודאי עליה רמיא אפ''ה אין זיקה: לתרי אין זיקה. דלא ידעינן להי מינייהו רמיא ואפילו שניהם כאחד אין הפרתן הפרה דקלישא זיקתן: אלא לתרי אמאי. נהי נמי דיש זיקה אפי' לתרי מיהו יפרו שניהם מיבעי ליה: ואמר רמי בר אבא גרסינן: בשותפות. הוא ואביה כארוסה: לדחות בצרה. באחותה שנפלה לפניו אחר מאמר זו: דלא סגי לה בגט. העושה מאמר ביבמה ובא להוציאה בעיא חליצה וגט ולא אמרינן ככנוסה היא וסגי לה בגט: אמר לך רבי אלעזר ולרב נחמן מי ניחא. כלומר נהי נמי דקונה בשלמא אי נישואין עושה שפיר אלא לרב נחמן דאמר לא עביד אלא אירוסין מי ניחא הא בשותפות ליכא למימר דיפר קתני יפרו מיבעי ליה: אלא הכא במאי עסקינן שעמדה בדין. לדידי [אפילו] בלא מאמר ולרב [אמי] אחר מאמר ולא רצה לכנוס ולא לפטור: ופסקו לה מזונות משלו. כדתניא לקמן בהחולץ (דף מא:) עמד בדין וברח נזונית משל יבם דמהשתא בעלה הוא ועל דעתו נודרת על מנת שירצה:

דף ל - א

מתני' הראשונה. לנפילה: גמ' נכרית יבומי נמי מייבמה. ולא אמרינן משמת בעל האחיות ונפלה לייבם הוזקקה לנשוי נכרית לבדו דהא על בעל אחיות לא רמיא ונעשית זו צרתה בזיקה וכשמת תאסר הנכרית על הנשאר משום צרת אחות אשה: ואפילו בחד אחא. כדפרישית דאע''ג דתרי אחין נינהו אין זו זקוקה אלא לנשוי נכרית לבדו: מתני' הראשונה. לנישואין: גמ' היינו הך. וכ''ש הוא דהשתא ומה התם דנכרית עיקר נשואה היא דאחות אשה נפלה עליה ונעשית צרתה במאמר אסרתה: הכא. דאחות אשה עיקר נשואה היא לא כ''ש דאוסרת נכרית שהיא טפלה: הא תנא ברישא. משנה אחרונה זו שנה תחלה וההיא דלעיל לא הוי בדעתיה למיתני משום דחזיה להתירא הואיל ונכרית עיקר והדר חזיה לאיסורא משום דמ''מ צרתה היא ותנייה: ואיידי דקא חביבה ליה. דחידוש הוא: אקדמה. ותו לא הוה צריך למיתני סיפא אלא הואיל ונשנית לא זזה ממקומה: [מתני'] שעה אחת. בנפילה ראשונה כשנפלה מאחיו הראשון: גמ' הרי היא כאשת אח כו'. ואע''ג דהדר איחזיא: בנפילה ראשונה. כל זמן נפילה ראשונה היתה אשתו קיימת שהיא אחותה: אבל היכא דאיתחזיא בנפילה ראשונה. כגון שמתה אשתו אחר מיתת אחיו ולא כנסה נשוי נכרית: דאידחיא לה מהאי ביתא לגמרי. שנפלה ואין כאן אחר אלא זה בעל אחותה נדחית ונפטרת לשוק ואין עליה צד זיקה עוד: אבל היכא דלא אידחיא מהאי ביתא לגמרי. בשעת נפילה שהיה שם נשוי נכרית וזקוקה לייבם אימא מיגו דחזיא לנשוי נכרית עדיין זיקתה עליה וכי מתה אחותה ועודה בנפילה תתייבם לזה בנפילה: קמ''ל. רב יהודה דלא: מתני' וכנסה המגרש ומת. מותרת זו להתייבם שהרי עד שלא כנסה גירש את הראשונה שהיא ערוה ולא היתה צרתה מעולם: וזהו שאמרו. בפרק ראשון נתגרשו העריות צרותיהן מותרות: גמ' טעמא דגירש. בעל האחיות תחלה ואח''כ מת נשוי נכרית דאפילו בזיקה לא נעשית צרתה מעולם הא מת נשוי נכרית והוזקקה נכרית לבעלי אחיות ואח''כ גירש ונשאה לזו הואיל וקודם שגירש נעשית צרתה בזיקה אסורה על אחיו כשימות המגרש משום צרת אחות אשה בשלמא אי לא כנסה הויא מותרת לזה מחמת זיקת אחיו הראשון אבל משכנסה ועכשיו זקוקה לזה מכח בעל הערוה אסורה ואע''ג דלא היתה צרתה אלא בזיקה: בתרי אחי. כגון הכא דכי מת נשוי נכרית קודם גירושין של זה היתה זו זקוקה לשני בעלי האחיות ומהניא בה זיקה זו לאוסרה על השני: קשיא דרב נחמן. דדייק לעיל מסתם מתני' זאת אומרת אין זיקה אפי' בחד אחא: אמר לך רב אשי. ההיא דיוקא דלעיל לאו דוקא דה''ה אע''ג דלא עבד מאמר בעל הנכרית באחות (אשה) אשת אחיו כשימות נכרית אשתו מיחלץ חלצה ולא מתייבמת הואיל וערוה על בעלה לבדו הוית רמיא נעשה צרתה בזיקה:

דף ל - ב

קנין גמור. ואפי' חליצה לא תיבעי נכרית אלא תצא משום צרת אחות אשה קמ''ל חולצת: ה''ה דאפי' מת. נשוי נכרית ואח''כ גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו וכנסה מותרת לשלישי כשימות זה ולא אמרי' צרת אחות אשתו של זה בזיקה הואי מעיקרא קודם גירושין: כנס. הנכרית ואח''כ גירש את אשתו ומת דאסורה נכרית משום צרת אחות אשה ואע''ג דהשתא בשעת נפילה לאו צרות נינהו: הניחא אי סבר לה. רב נחמן כר' ירמיה דאמר בפ''ק כי רמינן הא מתני' דזו היא דממעט כנס ולבסוף גירש אההיא דקתני וכולן אם נתגרשו צרותיהן מותרות ואע''ג דכנס ולבסוף גירש ואמר רבי ירמיה תברא כו': אלא אי סבר לה כרבא. דזו ואין צריך לומר זו קתני אלמא כנס ולבסוף גירש שריא אפי' לתנא דהכא וזו היא לאו למעוטי אתא: זו היא למעוטי מאי. אי למעוטי מת אחיו ואח''כ גירש אשתו וכנס יבמתה השתא כנס ואח''כ גירש שריא גירש ואח''כ כנס מיבעיא ואי למעוטי מת נשוי נכרית ולא גירש בעל אחות אשה אשתו ומת דאסורה נכרית לייבומי משום דהואי צרה בזיקה לזו שנפלה עכשיו בעוד בעלה חי והרי לא נתגרשה ובשעת מיתה צרות הן ובהא מודי רבא הא לר''נ ליכא למימר הכי דהא אין זיקה סבירא ליה והלכך על כרחך כרבי ירמיה סבירא ליה ולמעוטי כנס ואח''כ גירש דאמר נישואין מפילין והאי שעתא צרת ערוה הויא: ולרבא. דאמר מיתה מפלת וכנס ואח''כ גירש שריא: הניחא אי סבר כרב אשי. דיש זיקה: זו היא למעוטי מת בלא גירש. ולא דייק למתניתין כרב אשי דאמר הא מת ואח''כ גירש אסורה דהא רבא מיתה מפלת סבירא ליה וכיון דגירש שריא אלא הכי דייק טעמא דגירש דבשעת מיתה לאו צרות הוו זו היא דנכרית מותרת אבל מת שני זה אחר ראשון ולא גירש את אשתו ואפי' לא כנס את הנכרית אסורה דהואי צרת אחות אשה בזיקה ואפילו בשעת מיתה דכיון דיש זיקה הוי כאילו באה אף מכח השני וא''ת הואיל וזיקה חשיבא להיות עליה כח השני הויא אשת ב' מתים דבלאו איסור דאחיות נמי אסירא לא היא דזיקת שני יבמין דאסירא ליתא מדאורייתא ולא גזור רבנן אלא היכא דעבד בה מאמר גזירה שמא יאמרו שני יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות: אלא אי סבר לה כרב נחמן. דאין זיקה והא שריא זו היא למעוטי מאי הא כולהו שריין בר מכנס ולא גירש וההיא פשיטא דהא בהדיא תנינא לה ולא אתא זו היא למעוטה: מתני' וכולן. ט''ו עריות: שהיו בהן. לאחיו המת: קידושי ספק או גירושי ספק. הויא צרתה ספק צרת ערוה דלמא איגרשה ערוה ולגבי קידושין דלמא לא מיקדשה: הרי אלו הצרות חולצות. ולא מפטרן בולא כלום דלמא לאו צרת ערוה היא: ולא מתייבמות. דלמא צרת ערוה היא: ספק קרוב לו. שהיו ח' אמות מצומצמות ביניהן בר''ה וד' אמות קונות שם וזרקו ספק בד' אמות הקרוב לה ספק בד' אמות הקרוב לו: כתב בכתב ידו. דקי''ל (ב''ב דף קעה:) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אלמא כתב ידו בלא עדים מילתא היא: יש עליו עדים ואין בו זמן. כתוב או יש בו זמן ואין בו אלא עד א' ואינו כתב ידו של בעל זהו ספק גירושין דאמרינן במס' גיטין (דף פו.) ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ואלו הן כתב בכתב ידו כו' וה''נ חולצת צרתה כיון דגיטא הוא דאם ניסת הולד כשר ולא מתייבמת כיון דלאו גיטא מעליא הוא דקרי להו פסול לכתחלה הלכך אי שרית ליה אמרי אינשי צרת ערוה מתייבמת ובגמרא בעי אמאי לא נקט נמי בגירושין ספק קרוב לו כו': גמ' ואילו בגירושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו לא קתני. דהתם אפי' חליצה נמי לא בעיא צרתה מ''ט: אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. קודם לכן אם ימות בעלה שהרי צרת ערוה היא: ומספק אתה בא לאוסרה. שמא נתגרשה הערוה: אל תאסרנה מספק. אבל בהנך ג' גיטין לאו מספק אסרינן לה דהא גיטא הוא אלא שאין מן המובחר: בקידושין נמי. אמאי אסרינן לה לייבומי לימא אשה זו קודם שקידש בעלה את בת אחיו בחזקת היתר ליבום עומדת כשימות ומספק אתה בא כו': לחומרא. שנויא הוא: ופרכינן הא חומרא דאתי לידי קולא הוא. דאזיל האי מקדש בספק וקמקדש לאחותה של זו שקדש בספק קידושין ודאי: אי נמי אתי איניש אחרינא ומקדש לה. להך מקודשת בקידושי ספק: קידושי ודאי. בחיי בעלה: וכיון דקאסר מר לצרתה לייבומי. לאביה של זו משום צרת הבת: אמרי. אינשי קידושי קמא ודאי הוו קידושין גמורין: ודבתרא לאו קידושין. שאשת איש קידש ואינה צריכה הימנו גט ולגבי קידושי אחותה נמי דאמרן דאזיל הוא ומקדש לאחותה אתו למימר לאחר מיתתו כי אסרינן לצרה לייבומי אמרי דקמייתא קידושין [דבתרייתא] לאו קידושין שאין קידושין תופסין באחות אשה וישאנה אחיו מאמו כנכרית בעלמא ופגע בערוה:

דף לא - א

כיון דקמצרכת חליצה לצרה מידע ידעי. דקידושי דבת אחיו לאו קידושין והאי דלא מתייבמת צרתה חומרא בעלמא הוא: ליתני. ספק קרוב לו: מידע ידעי דחומרא בעלמא הוא. כלומר אי חיישת דלא לימרו אינשי מדחלצה ודאי גירושין גמורין נינהו דאי קדיש לה למגורשת איניש דעלמא והדר קדיש לאחותה דקמייתא קדיש דבתרייתא לאו קידושין לא תיחוש להכי דמדלא מתייבמת צרתה מידע ידעי דחליצה חומרא בעלמא הוא: מתייבמת. וקמייבם צרת ערוה דאוקמה אחזקה ופגע בכרת: הכא נמי. גבי קידושין אמאי חולצת הא אתי לייבומי ודלמא קידושי ערוה קידושי הוו וקמייבם לצרת ערוה: אחזקה קיימא. בחזקת היתר לייבם: ועל בת אחיו. והיא אשתו צרתה חולצת לא מיפטרא בולא כלום משום צרת ערוה שמא היא מתה ראשונה ואח''כ מת הוא ותנן וכולן אם מתו העריות קודם לבעליהן צרותיהן מותרות בפ''ק: ולא מתייבמת. שמא הוא מת ראשון והויא לה הך צרת בתו: ה''ג חומרא דאתי לידי קולא הוא שאם אתה אומר חולצת מתייבמת: גזרו בהו רבנן. דספק גירושין בערוה לא תחלוץ הצרה שאם אתה אומר חולצת מתייבמת: דקיימא ערוה. קמן וקמוכחת דהכל רואין שזו צרת ערוה היתה ואתה מצרכת חליצה אתו למימר קמו ביה רבנן בגיטא וגיטא מעליא הוא ואין זו צרת ערוה ואתא לייבומי: אבל מפולת. א''נ מצרכת לה חליצה מי אתי למימר קמו בהו רבנן במפולת אלו הדיינים המצריכים אותה חליצה נביאים הם וידעו שהיא מתה ראשונה דליתי לייבם לצרה ומידע ידעי דהאי דחלצה משום ספיקא היה: קרוב לו כו'. מפרש במסכת גיטין: למאי הלכתא. קתני מגורשת: דהוי לה ספקא דאורייתא. כיון דתרי אמרי קרוב לה לא מצי לאוקמי צרה אחזקה ולמיפטרא לעלמא בלא חליצה: ומתני' דהכא בכת אחת. עד אומר קרוב לו ועד אומר קרוב לה הלכך בקידושין הוא דאיכא למיתנייה משום דבחזקת היתר לייבם קיימא ומשום עד אחד דאמר קרוב לה לא מפקינן לה מחזקה וחלצה אבל בגירושין ליכא למתנייה דבחזקת היתר לשוק קיימא ועד א' דאמר קרוב לה בעי לאפוקי מחזקה וכיון דליכא עדות שלם אזלינן לקולא וקא מוקמינן אחזקה ולא בעיא חליצה שאם אתה אומר חולצת מתייבמת: אף גירושין בכת אחת. כלומר אי הוה תני להו דע''כ הוה מיתוקמא דומיא דקידושין משום הכי לא תני לה: הכי גרסינן וקידושין גופייהו ממאי דבכת אחת דלמא בשתי כיתי עדים אי בשתי כיתי עדים תתייבם צרתה ואין בכך כלום קיימי עדים ואמרי קרוב לה ואת אמרת תתייבם ואין בכך כלום ותו בשתי כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא דאמרינן אוקי תרי כו'. והכי פירושו אי בשתי כיתי עדים לא הוה תני ולא מתייבמת אלא תתייבם ואין בכך כלום דהא אוקמת אחזקה דמותרת לייבם הואי ופרכינן קיימי עדים כו' והאמרת שתי כיתי עדים ספיקא דאורייתא היא ותו בשתי כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא ובגירושין גופייהו אע''ג דכת אחת אומרת קרוב לה לא הוה לן לאפוקי מחזקת היתר לשוק כיון דאיכא כת אחריתי דאמרה קרוב לו ואמאי קתני חולצת ואית דמפרשי הכי אי בשתי כיתי עדים מי הוה אמרינן לעיל בספק קידושין תתייבם ואין בכך כלום קיימי עדים ואמרי קרוב לה ומקודשת ונעשית הראשונה צרת ערוה ואת אמרת תתייבם אלא ודאי בכת א' ומשום דליכא אלא חד דאמר קרוב לה אמרינן אוקי צרה אחזקתה דשריא ליבם וכך שמעתי וקשה בעיני משום דמייתי סייעתא למילתיה מדנפשיה דההוא תתייבם ואין בכך כלום דלעיל הוא גופיה פירש הכי:

דף לא - ב

תנא בקידושין. ספק קרוב לו כו' וה''ה בגירושין: ותנא בגירושין. כתב בכתב ידו וכו' וה''ה לקידושין: ה''ג כל שיש בקידושין יש בגירושין ויש בגירושין מה שאין בקידושין. וזהו דגירושין לאו דוקא ומשום דתנא זהו בקידושין תנא נמי זהו בגירושין: כל שיש בקידושין. כגון ספק קרוב לו וכו' הוי נמי ספק בגירושין: ויש בגירושין. שאין ספק לענין קדושין כגון זמן כדמפרש לקמן דבשטר קידושין כגון המקדש בשטר לא תקנו זמן: וזהו דגירושין לאו דוקא. דמשמעו זהו דהוי ספק בגירושין אבל ספק קרוב לא הוי ספק לגירושין ואיידי דתנא זהו בקידושין דדוקא זהו דקמ''ל זהו ספק קרוב הוא דשייך בקידושין אבל ספק זמן לא שייך בהו: הניחא למ''ד. בגיטין בפ' כל הגט (דף כו:) מפני מה תקנו חכמים זמן בגיטין משום פירי לידע מאימתי תגבה מבעלה פירות שאכל מנכסי מלוג שלה דקסבר משעה שנתן עיניו בה לגרשה שוב אין לו לבעל פירות: ארוסה לית לה פירי. לפיכך לא תקנוהו בשטר קידושין שאין הבעל אוכל פירות עד שתכנס לחופה דכי תקון רבנן פירי לבעל משום פרקונה ופרקונה לא קא מחייב בה אלא מכתובה ואילך דתנאי כתובה הוא דאם תשתבאי אפרקינך בכתובות פ' נערה (דף נא.): משום בת אחותו. שמא יהא נשוי בת אחותו ותזנה תחתיו ויראה עדים ממשמשין ובאין ויחוס עליה ויגרשנה ויאמר קודם זנות שאתם מעידים כבר נתגרשה: ליתקין זמן. נמי בשטר קדושין שמא תזנה ויאמר קודם קידושין הוה: והא עבדא. מכירת עבד: ותקון רבנן זמן. בכל שטרי מכירה [של עבד כדי] לידע מאיזה זמן יאכל פירות שזה קנה נכסי עבדו: מחקה ליה. לזמן ותאמר קודם קידושין היה זנות זה: לינחיה גבי עדים. מאי מהני אי דכירי אימת הוה קידושין אפי' אינו כתוב בשטר מצו לאסהודי אלא להכי אמרת דמהני דזימנין דלא דכירי וחזו מכתבא ואתו ומסהדי והאי לאו עדות הוא דרחמנא אמר ע''פ שנים עדים (דברים יט) ולא שיעידו על פי כתבם: גבי גירושין נמי. אמאי תקנו זמן משום בת אחותו גבי מאן נינחיה: להצלה דידה קאתי. וליכא למיחש דלמא מחקה ליה דכי אתו סהדי דזינתה אי לא מייתא שטרא דאיגרשה מקמי הכי מוקמינן לה בחזקת אשת איש ומיהו אי לא תקון רבנן זמן הוה מצי לאחפויי עלה ומספיקא לא קטלינן לה אבל השתא דתקון רבנן אי לא מייתא ליה מוקמינן לה אחזקה וקטלינן לה: הכא לחובה דידה קאתי. זמן דקידושין ואי תקון לה רבנן זמן וזינתה כבשה ליה לשטרא או מחקה ליה וקיימא אחזקת פנויה כדמעיקרא: מתני' זיקת שני יבמין. דכל זמן שלא כנסה זה עדיין זיקת ראשון עליה ונתוספת עליה זיקת מאמרו הרי כשמת זה נותרו עלה זיקת שניהם ואילו כנסה הוה פקעה זיקה דקמא וכי מיית לא הוה עלה אלא זיקת שני א''נ לא עבד בה מאמר לא הוה עלה אלא זיקת ראשון: מייבם לאיזו שירצה. כדקתני טעמא בפרק שני בברייתא אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל ואם אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל: וחולץ לשניה. דחדא לא מיפטרא בביאה דאידך דלמא מאמר לא קני והוו להו ב' יבמות הבאות מב' בתים וייבומי תרווייהו נמי לא דלמא מאמר קני והוו להו ב' יבמות הבאות מבית אחד: גמ' אי זיקת שני יבמין דאורייתא כו'. לרבנן פריך: אלא מדרבנן. דמדאורייתא מאמר לא קני והוו להו שתי יבמות מב' בתים ותרוייהו מצי לייבומי ורבנן הוא דגזרו שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית א' מתייבמות:

דף לב - א

ומקצתו חלוץ. ואתי למימר בב' יבמות הבאות מבית אחד חדא מתייבמת ואחרת חלצה: נתן גט למאמרו. אמתניתין קאי שאם נתן זה העושה מאמר גט למאמרו ולא לזיקתו ואח''כ מת הותרה אשתו הראשונה שהיא צרתה להתייבם לשלישי דמאמר דעבד שקליה ולאו צרות נינהו והשתא לא אתי למימר בשתי יבמות מבית אחד חדא חלצה וחדא מייבמא דהכא לאו מבית אחד מיחזי: אבל היא אסורה. ולא משום דקם ליה בלא יבנה דפוסלה על אחיו הנשאר שהרי לא נתן גט לזיקה אלא משום דאתי לאיחלופי בבעלת הגט היכא דעבד גט למאמרו ולזיקתו דההיא ודאי מידחיא אבל גט למאמרו לא דחי אלא מאמר ונשארה זיקה ראשונה במקומה: הותרה אפילו היא. לשלישי כשימות שני: מאי דעבד שקליה. והויא כמו שלא עשה בה מאמר ואתיא ומתייבמת לשלישי מחמת זיקת אחיו הראשון ודוקא שפירש למאמרו ולא לזיקתו קאמר אבל סתמא קיימא בלא יבנה אכולהו אחין והכי מוכחא מילתא דרבא בפרק רבן גמליאל (לקמן ד' נב:) דלמאמרו ולא לזיקתו קאמר: פשיטא השתא ומה התם דלא אידחיא מהאי ביתא. לעיל (דף ל.) גבי שלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשא נכרית ומת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של שני ואח''כ מת נשוי נכרית הרי זו אסורה עליו עולמית משום אשת אח הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בנפילה ראשונה משום אחות אשה ואע''ג דבההיא נפילה קמייתא לא אידחיא לה לגמרי דהא קאי נשוי נכרית שזוקקה לייבום וקורא אני בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה אפי' הכי חשבינן לה לגבי בעל אחותה כאשת אח שיש לה בנים לאיתסורי עליה אפילו לאחר מיתת אחותה: הכא. דבשעת נפילה אידחיא מהאי ביתא לגמרי דאין כאן אלא בעל אחותה ומשעה שנפלה לפניו אין זיקת יבום עליה מיבעיא: תנא הא. מתני' דהכא תנא ברישא: והך. דשלשה אחים דלא אידחיא מהאי ביתא לגמרי חזיא מעיקרא להיתרא ושריא [משום הכי לא תניא]: הדר חזיא לאיסורא. דמ''מ לדידה לא קרינא ביה משעת נפילה יבמה יבא עליה: דחביבה ליה. משום דחידוש הוא: ומשנה הראשונה. שיתירה היא משנשנית זו הואיל והיתה שנויה מתחלה: לא זזה ממקומה. לעוקרה לגמרי: בא עליה. בחיי אשתו: משום אשת אח. דהא רחמנא פטרה מייבום וקמה עליה כמי שיש לו בנים: אלא משום אשת אח. כדמוקי טעמא לקמן: בנשא מת ואח''כ נשא חי. דאיסור אשת אח קדים ותו לא אתי איסור אחות אשה וחייל עלה דקסבר אין איסור חל על איסור: נשא חי ואח''כ נשא מת. איסור אחות אשה קדים דקודם שנשאה אחיו המת היתה עומדת עליו באיסור אחות אשה: מיתלא תלי. דאי הוה פקע איסור אשת אח הוה חייל איסור אחות אשה דהאי דלא חייל מעיקרא משום טעמא דאיסור אשת אח דהוה קאי קמיה הלכך הואיל ואיסור אחות אשה מוכן ועומד לחול עליה פטורה מן היבם לא פקע איסור אשת אח וחייב משום אשת אח: שתי מיתות. כגון חמותו והיא אשת איש דאחמותו שריפה ואאשת איש חנק: נידון בחמורה. בשריפה: חמותו ונעשית אשת איש. שהיתה אלמנה כשנשא בתה: נידון באשת איש. ואע''ג דקיל הוא אלמא לא אתי איסור חמותו וחייל אאשת איש דאי חיילי תרוייהו עליה הוה לן למדייניה בחמורה:

דף לב - ב

אמר רבי אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף. שהוא חל על איסור כגון איסור אשת אח דמוסיף הוא שבתחלה כשנשא זה את אחותה וזו פנויה נאסרה עליו משום אחות אשה ומותרת לכל אחיו נשאת לאחד מהן נאסרה על כולן משום אשת אח ועכשיו ניתוסף איסור עליה לגבי שאר אחיו ומגו דחייל שם אשת אח עלה לגבי שאר אחיו שהיתה מותרת להם חל נמי השם הזה לגבי דידיה ואע''ג דאסירא עליה וקיימא אבל אשת איש ונעשית חמותו מתחלה היתה אסורה לכל העולם משום אשת איש נשא זה את בתה אין איסור זה ראוי להוסיף עליה עם אחרים דנימא מגו דחייל עלייהו ליחול נמי עליה דהאי דחמותו ונעשית אשת איש ודאי איסור מוסיף הוא שמתחלה אסורה לזה ומותרת לכל העולם נעשית אשת איש איתוסף האי שם עלה לגבי כ''ע ומגו דחייל עלייהו חייל נמי לגבי דהאי והאי דקאמר רבי יוסי נידון בחמותו משום דבמיתות עסקינן ואי אתה יכול להמיתו בב' מיתות הואיל ושתיהן עליו ידון בחמורה אבל אם היה שוגג היה חייב ב' חטאות: תינח נשא חי. דאחות אשה קדים ואח''כ נשא מת אתי איסור אשת אח חייל כדפרישית מגו דאיתוסף איסורא דהאי שם לגבי אחיו כו': אלא היכא דנשא מת. דאיסור אשת אח קדים עליה דהאי ואח''כ נשא אחותה מאי תוספת איכא עלה דקמייתא לגבי אחריני דנימא מגו: וכי תימא מגו. דבהנך נישואין דבתרייתא מתסר האי גברא בכולהו אחוותא משום אחות אשה דעד השתא הוו שריין ליה איתסר נמי משום האי שמא גופיה עלה דקמייתא שהיא אשת אחיו האי לאו איסור מוסיף הוא דהא עלה דקמייתא לא איתוסף איסור לגבי אחרינא אלא איסור כולל הוא דכייל לה לקמייתא בשם אחות אשה מגו דחייל על אחותה: איסור מוסיף. כשהאיסור מוסיף על החתיכה לאוסרה על מי שמותרת עליו איסור כולל שהאיסור חל על חתיכות אחרות ואותה גוררת לזו עמהם על ידי מגו: ואית דגרסי הכא ותו חמותו ונעשית אשת איש איסור מוסיף הוא. ושיבוש הוא בידם ואע''ג דודאי איסור מוסיף הוא לאו פירכא היא דודאי אית ליה לר' יוסי איסור מוסיף כגון אשת איש חל על איסור חמותו ותרוייהו איסורי עליה והא דקאמר ונידון בחמותו משום דזו היא החמורה דאי אמרת נידון באשת איש אם כן אין זה איסור חל על איסור אלא איסור מבטל איסור: אלא אמר רבא. לעולם לית ליה לר' יוסי איסור חל על איסור והא דקאמר לעיל חייב עלה משום אשת אח ומשום אחות אשה לאו בשוגג לחייבו שתי חטאות אלא במזיד וליעשות רשע גמור ולקברו בין רשעים גמורים שהרשע נקבר אצל רשעים דתנן בסנהדרין (דף מו.) שתי קברות היו מתוקנין לב''ד א' לנהרגין ולנחנקין וא' לנסקלין ולנשרפין והכא נמי אע''ג דהאי לאו מחייבי ב''ד הוא הואיל ועבד תרתי קברינן ליה גבי נסקלין ונשרפין: חייב ב'. ב' איסורי קחשיב דהא משום זרות אין כאן חטאת דהא על זדונו מיתה בידי שמים הוא ואין חייב חטאת אלא על שגגת כרת: מרבי. רבינו הקדוש: כשהותרה במקדש הותרה. סתם הלכך אין כאן אלא משום זרות: ששימש בטומאה. בקרבן צבור קאמר שדוחה הטומאה וכן זר ששימש בשבת ויש כאן משום טומאה ואזהרתיה מוינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו (ויקרא כב): אצל תמימים הותרה. דראוים לעבוד דילפינן מבמועדו אפי' בטומאה (פסחים דף עז.): זר שאכל מליקת. הכהנים: חייב שתים. משום זרות ומשום נבילה דקרבן הנאכל לכהנים זר האוכלו עובר משום וזר לא יאכל כי קדש הם (שמות כט) ולאו היינו אזהרה דמעילה דכל שיש בו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה. לכהנים הותרה. בחטאת העוף:

דף לג - א

באיסור כולל. לקמיה מפרש מאי איסור כולל איכא: ואליבא דר' יוסי. דאמר בשאר איסורי איסור חל על איסור ע''י מגו: באיסור כולל מיחייב תרתי. דקתני חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה אפילו נשא מת ואח''כ נשא חי דליכא איסור מוסיף בהאי בתרא אלא איסור כולל מגו דמיתסר בכולהו אחוותא כולל גם את זו עמהן: לא מיחייב אלא חדא. וכי חייביה רבי יוסי תרתי בנשא חי ואח''כ נשא מת דאיסור מוסיף הוא והא דקתני ר''ש אומר אינו חייב אלא משום אשת אח דאוקימנא בנשא מת ואח''כ נשא חי רבי חייא תני לה בר קפרא לא תני לה: מעיקרא. קודם שבת זו: מגו דמתסרא במלאכה. משום שבת כולל את העבודה בכלל האיסור משום שבת והכא לא שייך מוסיף שלא ניתוסף איסור על החתיכה דהיינו עבודה והיכי דמי מוסיף כגון אי הוה מצינו למימר הכי עבודה מעיקרא אסורה לזרים ומותרת לכהנים הוה ליה שבת מגו דאיתוסף עלה איסור לגבי כהנים משום שבת איתוסף נמי לגבי דידיה משום שבת והכי ליכא למימר דהא משום שבת לא מיתסרי כהנים: שרי באכילה. בקדשים דכתיב ומן הקדשים יאכל (ויקרא כא): מגו דמיתסר באכילה. משום טומאה חייל נמי שם טומאה על העבודה: אלא מליקה. כולל לא משכחת לה דהא בשעת מליקה חיילי תרוייהו דכל זמן שלא נמלקה היה עליה איסור מעילה ולא זהו איסור זרות האמור בקרבן שניתר לאכילת כהנים וכשנמלקה ונראית לכהנים פקע מינה איסור אזהרת מעילה וחייל עליה איסור זרות דזר לא יאכל ואיסור מליקה באיסור בת אחת: מיחייב תרתי. דהא דקאמר לעיל חייב שתים כגון שבא עליו איסור דאשת אח ואחות אשה כאחד ומשכחת לה כגון דשווינהו שליח שני אחין לקדש שתי אחיות והן עשו שליח לקבל קידושיהן ופגע שליח בשליח: לא מיחייב אלא חדא. וכי חייב באיסור מוסיף בנשא חי ואח''כ נשא מת כדמפרש לעיל: כגון דאייתי שתי שערות. היום בשבת זו דהשתא ליכא למימר כדלעיל מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה דהא לא חל שום איסור עליו עד היום דאיסור זרות ואיסור שבת יחד באו אבל הביא שתי שערות בחול קדים זרות עליה: בעל מום נמי כגון דאייתי שתי שערות ואיטמי ליה. כלומר דאיטמי קודם ב' שערות ובתוך טומאתו ומומו הביא שתי שערות ובשעת הבאה חלו שניהן שהרי שניהן היו תלוין עליו: שחתך אצבעו. והוא המום ונטמאה בחתיכתו בסכין: בשלמא לר' חייא. מצי לאוקמי גמריה ודבר קפרא הכי: כי אתנייה. [רבי] לדידיה כרבי יוסי ולבר קפרא כר''ש ובר קפרא הוא דטעה וסבר דר' אליבא דר' יוסי אתנייה: אלא לבר קפרא. דאמר רבי אליבא דר' יוסי אתנייה קולא א''כ אליבא דמאן אתנייה לר' חייא חומרא וכי לבר קפרא שקורי משקר רבי חייא דלא אתנייה רבי [לר''י] מחייב שתים: ואליבא דר''ש. וה''ק רבי חייא אע''ג דפליג ר' שמעון ופטר הנ''מ בכולל אבל בבת אחת מודה הואיל ולא קדים חד לחבריה ובר קפרא אמר בבת אחת נמי פליג ר''ש: לאפוקי לר''ש מחזקיה. דהוה מחזקינן ליה לרבי שמעון לקולא ואישתבע לן ר' חייא דבבת אחת מודי: בשלמא לבר קפרא. מצי לתרוצי לגמריה וגמריה דרבי חייא ולמימר כי אתניין רבי פטור אליבא דר''ש וכי אתנייה לר' חייא חיובא אליבא דר' יוסי ורבי חייא הוא דטעה וסבר דרבי אליבא דר''ש אתנייה: אלא לר' חייא. דאמר אליבא דר''ש אתנייה רבי חיובא אלא פטורא דאתנייה לבר קפרא אליבא דמאן וכי שקורי משקר בר קפרא דלא אתנייה ר' פטורא כלל: אמר לך רבי חייא. ודאי בר קפרא לא משקר אלא טעי דרבי ודאי פטורא אתנייה ולא בכולהו אלא בתרתי בזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה דמשתכח בין ע''י כולל בין ע''י בת אחת כדאמר לעיל:

דף לג - ב

ואיסור כולל אתניין. כלומר היכי דאיתרמי על ידי כולל אתניין רבי פטורא ואליבא דר''ש והיכא דאיתרמו בבת אחת אתניין חיובא אבל מליקה לא אתניי' לפטור כלל דלא משכחת לה בכולל אלא בבת אחת והתם ר' שמעון מודי: וחזיא בר קפרא לזר שאכל מליקה. דדמיא להו דהוו נמי כקדשים חדא דמיחייב עליה תרתי וערבה בהדייהו לפטורא וכי ערבה לא אסיק אדעתיה דהא לא משתכחת בכולל: ועיין בה. לאחר זמן כשנתקיימה בידו והיה שונה שלשתן ביחד ואשכח דלא מיתוקמא אלא בבת אחת ושכח דהוא ערבה וסבר דר' אתנייה ואמר מדהא בבת אחת ופטורה הנך נמי דאתנייה רבי לפטורא אפי' היכא דמיתרמו בבת אחת אתניין: למאן שיירא. כלומר למאן מינייהו מודה בה דלא בעי לאיפלוגי: אילימא ר' יוסי. מודה בה השתא באיסור כולל דחד מינייהו קדים א''ר יוסי אחרון חל בבת אחת מיבעיא: אלא לאו לר''ש. ומדמודה במליקה ש''מ דהא דפליג בהנך היכא דאיתרמו בכולל הוא דפליג אבל באיסור בת אחת מיחייב תרתי ותיובתא דבר קפרא תיובתא: שחיטה בזר כשרה. ואין כאן זרות: טלטול בעלמא הוא. ואין כאן שבות: אי בהקטרה. רבי יוסי היכי מיחייב חטאת משום שבת דקס''ד חטאת מיחייב ליה: האמר ר' יוסי. בפ''ק הבערה ללאו יצאה: בשחיטת פרו של כ''ג. ביום הכפורים דשחיטה אב מלאכה היא ומשום זרות נמי איכא כדברי האומר ביומא בפרק טרף בקלפי (דף מב.) שחיטת פרו בזר פסולה: אפי' כהן הדיוט נמי. דהא מאן דפסיל יליף טעמא מאהרן וחוקה דכתיב והקריב אהרן (ויקרא טז) וכתיב בסוף הפרשה לחק עולם וכל היכא דכתיב חוקה עיכובא הוא אלמא אהרן דוקא: הכי גרסי' מידי חטאות קתני או לאוי קתני. איסורי הוא דקחשיב: מתני' ומפרישין אותן ג' חדשים. שלא לחזור לבעליהן שמא מעוברות הן ובניהם ממזרים ובעינן הבחנה בין זרע כשר לזרע פסול שלא יתלו העוברים בבעליהן: אם היו כהנות. בגמ' מפרש: גמ' שש עשרה חטאות. לכל אחד ארבע וכן לנשים דעל שניהם הוא אומר ונכרתו הנפשות העושות (ויקרא יח): ואונס בישראל מישרא שרי. לבעלה דילפינן (כתובות דף נא:) מוהיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת: מפרישין אותן שמא מעוברות הן. ולאחר שלשה חדשים מותרות אע''ג שגדולות הן:

דף לד - א

ומאן האי תנא. דמתני' דאית ליה איסור חל על איסור בין על ידי כולל בין באיסור מוסיף בין על ידי בת אחת כגון אלו שחייבין ארבע חטאות וכשקידש ראובן את רחל תחלה נאסרה על שמעון משום אשת אח ואשת איש והיינו בת אחת וקמחייב ליה תנא דידן אתרוייהו חזר שמעון וקידש לאה מיגו דאסרי ליה הנך קדושין בכולהו שאר אחוותא משום אחות אשה אסרי ליה נמי באשת אחיו משום אחות אשה ואע''ג דאסורה עליה וקיימא והיינו איסור כולל ועדיין רחל זו מותרת לראובן בעלה פירסה נדה מיגו דאיתוסף איסור עלה לגבי בעלה משום נדה איתוסף בה נמי איסור לגבי שמעון הרי איסור מוסיף: ארבע חטאות. משום טומאה דאוכל קדשים בטומאת הגוף בכרת ומשום חלב ומשום נותר ומשום יוה''כ ואשם מעילות דאפילו כהן לגבי אימורים זר הוא: אם היתה שבת כו'. אבל משום יוה''כ לא הוי מחייב אהוצאה דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה''כ והכי מפרש בכריתות אלמא אית ליה לרבי מאיר כולהו דהא הכא משנוצרה בהמה זו והיא חולין נאסרה חלבה באכילה ומותר בהנאה הוקדשה מיגו דאתוסף איסור הנאה על החלב משום [קדשים] איתוסף ביה נמי איסור אכילה משום זרות ואע''ג דאסור וקאי באכילה הוה ליה נותר מיגו דאיתוסף איסור למזבח משום נותר איתוסף נמי לכהן משום נותר הרי הנך תרי משום איסור מוסיף נטמא זה שעד עכשיו היה מותר בחתיכות בשר קדש ועכשיו נאסר בהן מיגו דמיתסר בשאר חתיכות משום טומאה נאסר נמי בזו משום טומאה והיינו איסור כולל ה''ל יוה''כ מיגו דמיתסר בחולין משום יוה''כ אסור נמי בקדשים משום יוה''כ והיינו נמי איסור כולל ומדמחייב ליה רבי מאיר משום הוצאת שבת אלמא אית ליה איסור בת אחת חייל דכשקידש היום חלו עליו איסור אכילת יוה''כ ואיסור שבת: ור''מ אליבא דמאן. כלומר נהי דסבר רבי מאיר איהו כה''ג איסור חל על איסור מיהו היכא דקא מתכוין לדבר מצוה לישא אשה כמאן מרבותיו סבירא ליה לרבי מאיר בטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אי אליבא דר' יהושע האמר פטור במס' שבת בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קלז.) דתניא התם בגמ' מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בא' בשבת ושכח ומל את של אחד בשבת בשבת דהיינו נמי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה שעדיין לא הגיע זמנו פוטר ר' יהושע: דזמנו בהול. שהיה טרוד למול את של שבת כדי שלא יעבור זמנו: אבל הכא. גבי נשואין אין זמנו בהול דאין זמן קבוע למצוה וה''ל למידק: תרומה בערב הפסח זמנו בהול. שלא תשרף: ואיבעית אימא. כולה מתני' לאו ר' מאיר היא אלא אפילו לר''ש דמיקל הכא מודי וכגון דחלו כולהו בבת אחת: דשוו אינהו. שני האחין שליח אחד להוליך את הקדושין לשתי אחיות והן עשו שליח אחד לקבל קדושין: ופגע שליח בשליח. וחלו יחד זה על זה וזה על זה איסור אשת איש ואיסור אשת אח ואחות אשה: אלא נדות היכי מצי משכחת לה. בב''א עם קדושין אי קדושין קדמו לנדות זה הרי אשת איש ואחות אשה ואשת אח קדמו ותו לא אתי נדות וחייל ואי נדות קדים תו לא אתי איסור אחרינא וחייל: אמר רב עמרם אמרי בי רב. משכחת לה ט''ז חטאות באיסור בת אחת בשופעות מתוך י''ג שנה ללידת הבעלים לאחר י''ג: לאיחיובי אינהו. כלומר טעם זה כדי לחייב הזכרים שחלו כולן עליהן בב''א דבהך יומא אתו לכלל עונשין: ומתוך י''ב לאחר י''ב לאיחיובי אינהי. שהאשה באה לכלל עונשין בת י''ב שנה ויום אחד והזכר לי''ג ויום אחד ומשכחת לה שנולדו הזכרים באחד בתשרי והנקבות באחד בתשרי לשנה הבאה וביום אחד מישלם י''ב לנקבות שהן י''ג לזכרים ומסרו קדושין שיחולו ליום המחרת כשהן נעשין גדולים דיום אחד בשנת י''ג בעינן לנקבות ויום אחד בשנת י''ד לזכרים והתחילו שופעות בסוף י''ב ללידה עד למחר ואע''ג שהנדות קדם לא היו הן אסורות לאלו לפי שאינן בכלל מצות ולא אלו אסורים בהן לפי שאינן בני מצות נמצאו הקדושין ואיסור עונש נדות חל עליהם כשחשכה ר''ה של י''ג לנקבות שהיא שנת י''ד לזכרים שהקדושין והנדות קדמו לגדלותן ותלוין ועומדין לחול כשיגדלו ובשעה אחת חלו כולן ולהכי נקט שופעות דאי אפשר לצמצם פריסת נדה ותפיסת קדושין בשעה אחת אא''כ קדמו שעה אחת בקטנותן: תלתין ותרתין הויין. דהא מתניתין כר' אליעזר אוקמינן לעיל ושמעינן ליה דאמר חייב על כל ביאה וביאה לקמן (דף צב.) ובמסכת כריתות (דף טו.): על כל כח וכח. של ביאה לקמן בפרק האשה (דף צב.) והתם הכי תניא בא עליה חזר ובא עליה חייב על כל אחת דברי רבי אליעזר וכיון דשמעינן ליה לרבי אליעזר דמחייב אשתי ביאות בהעלם אחת על כרחך שמעת ליה נמי בביאה אחת כמה חיובין דכל כח וכח הנאה של ביאה בפני עצמה היא ולרבנן הוא דלא מחייב אלא אחת משום דכולן בהעלם אחת הן ובשתי ביאות נמי לא הוו מיחייבי אלא חדא אבל אי הוה ידיעה בין כח לכח הוה מחייב אכל חד וחד כדתנן בשבועות (דף יד.) ובמסכת הוריות (דף ו) היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו ולר' אליעזר דאמר ביאות מחלקות אית ליה נמי כוחות מחלקין ומתני' כרבי אליעזר אוקימנא לעיל והיכי תני רבי חייא שש עשרה ותו לא:

דף לד - ב

והא תמר איעברא בביאה ראשונה. מיהודה כדאמר לקמן דער ואונן שלא כדרכן שמשו: באצבע מיעכה. קודם ביאה ופתחה פתוח והוו ליה כב' ביאות: כל מועכות של בית רבי. המשירות בתוליהן באצבעותיהן תמר שמן: כל כ''ד חדש. שתינוק יונק: דש מבפנים וזורה מבחוץ. כדי שלא תתעבר ותגמול את בנה וימות: אלא כמעשה ער ואונן. אלמא תמר פתח פתוח היה לה: אותה. ואשה (כי) [אשר] ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים אותה מיעוטא הוא: פרט לכלה. דלא בעיא טבילה משום טומאת ביאה ראשונה כדמפרש טעמא לקמן: הון. שם חכם: על תכשיטי כלה. כחל ושרק שנותנת על פניה ואם תטבול יעבירום המים: לפי שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה. ולא שכבת זרע קרינן ביה דאין ראוי להזריע ומיהו מיעוטא משכבת זרע לא נפקא הואיל והאי מקום ראוי להזריע הוא בביאה שניה ומשום נוגע בשכבת זרע נמי לא מיטמיא דטומאת בית הסתרים לא מטמאה אלא שגזרת הכתוב היא בביאה וכן הוא במסכת נדה (דף מא:): להעראה. שלא הזריע אי למ''ד נשיקה אי למ''ד הכנסת עטרה: שלא כדרכה והעראה מש''ז נפקא. שלא כדרכה אינו מקום זרע העראה לאו שכבת זרע הוא דאין כאן זרע הלכך תרוייהו משכבת זרע מימעטי: לבת רב חסדא. אשתו דרבא: אבתריך. ששהית עשר שנים אחר בעליך הראשון ורמי בר חמא הוה: אמר שמואל וכולן. הנשים שנבעלו: צריכות להמתין. מלהנשא שלשה חדשים אחר ביאתן חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה ואע''ג דסתם עובד' כוכבים ושפחה זונות הן לא גזרו רבנן בקטנה להמתין אחר טבילת גיורת ומשוחררת כלום ומדקאמר שמואל חוץ מגיורת קטנה מכלל דכולן דקאמר אקטנות נמי קאי דקטנה בת ישראל צריכה להמתין ואע''ג דלאו בת בנים היא ואין כאן הבחנה בין זרעו של ראשון לזרעו של שני גזור בה רבנן משום גדולה: ובמאי. נפקא מבעלה קמא: אי במיאון האמר שמואל דלא בעיא. אמתוני דליכא למיגזר משום גדולה דאין גדולה יוצאת במיאון:

דף לה - א

וגזרו רבנן קטנה וכו'. וגבי גיורת קטנה לא גזור משום דלא שכיחא: מכלל דהואי. בתמיה וכי מעשה כזה אירע בימי חכמים והא שנים שקידשו קתני ולא תני מעשה: אלא כהוראת שעה היתה. ולא היתה דלא גזרינן בה מ''ט חילוף לא שכיח: חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה. מדקתני בהאי חוץ גדולה מכלל דצריכות להמתין דקאמר בגדולות קמיירי: גיורת ומשוחררת גדולה דשכיחא בהו זנות לגזור. שימתינו כדי להבחין בין זרע שנזרע שלא בקדושה לזרע שנזרע בקדושה: הוא דאמר כרבי יוסי. דלא גזר דמפרש טעמא דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר ומיהו בישראלית גזר שמואל זנות אטו נשואין שמתעברת ולא סבר כר' יוסי דלא גזר בהו כדאמר לקמן באנוסה ומפותה אבל בגיורת לא גזור זנות שבנכרית משום נשואין דבנכרית דאפילו גיורת נשואה כיון דדעתה לאיגיורי מתהפכת נמי כדי להבחין בין זרע קדושה לזרע שלא בקדושה כדלקמן: מנטרא נפשה. וממטיא מוך בהדה ומזומן לה: אלא יוצאה בשן ועין. דלא הות ידעת מעיקרא דעתידה להשתחרר לא מיטרחא ומזדהרא לאתויי מוך בהדה: אנוסה ומפותה. ישראלית והרי אונס ממילא הוא ואין לה מוך: מתהפכת. ואף יוצאה בשן ועין נמי ליכא השתא למפרך דכיון דהיפוך קל הוא לה ואין בו טורח מתהפכת היא דכל אשה מזנה אינה רוצה להתעבר: כהנות. בנות כהנים: ישראלית לא. בתמיה הואיל ואשת כהן היא אפילו בת ישראל נמי אסורה לבעלה כהן: נשי כהנים. אם בעליהן כהנים נפסלו להן דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה: נשי ישראלים לא. בתמיה וכי אם בעליהם של אלו ישראלים מי לא מיפסלו נמי לכהונה שאם ימותו אלו לא ינשאו לכהנים: והאמר רב עמרם כו' ואנהרינהו לעיינין ממתניתין. כלומר הביא לנו ראיה ממשנתנו ואותה משנה לקמן בהבא על יבמתו (דף נו.): אשת ישראל שנאנסה אף על פי שמותרת לבעלה. מוהיא לא נתפשה (במדבר ה) הא נתפשה מותרת אפ''ה פסולה לכהונה אם ימות בעלה: אם היו כהנות. בנות כהנים ואפילו נשואות לישראל דלא מהני האי זנות לאסרן לבעליהן: נפסלו מתרומה דבי נשייהו. שאם ימות בעלה וזרע אין לה אינה שבה אל בית אביה כנעוריה דפסיל לה האי זנות כדתניא לקמן באלמנה לכהן גדול (דף סח.) כהנת לויה וישראלית שבא עליה גר עמוני כו' ויליף טעמא מובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ואע''ג דמותבינן ואימא נבעלה לפסול חייבי כריתות ומשנינן כי תהיה כתיב הנך דאית בהו הוייה אלמא זנות דחייבי כריתות לא פסיל מאכילת תרומה הא הדר מייתינא התם קרא אחרינא כי תהיה אלמנה וגרושה למעוטי כותי ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה ומההוא קרא נמי נפקא לן חייבי כריתות דהא אין לו אלמנות וגירושין בה ומעיקרא פרכינן הכי ואימא חייבי כריתות ולא חייבי לאוין:

פרק רביעי - החולץ

דף לה - ב

מתני' החולץ הוא מותר בקרובותיה. דלאו חליצה היא דהא לא בעיא: קרובותיה וקרוביו. מפרש לקמן במתני' הנך דנאסרות על האיש מחמת אשתו וקרוביו שנאסרים על האשה מחמת בעלה: אם אין הולד של קיימא. שהיה נפל: וחייבין בקרבן. שבעל אשת אח שלא במקום מצוה: הולד כשר. ממה נפשך: גמ ' אינה צריכה חליצה מן האחין. דהך חליצה מעלייתא היא: שמה חליצה. היכא דהפילה דאיגלאי מילתא דבת חליצה הואי: מדרבנן ולחומרא. דלמא אתי למישרי חלוצה לכהונה דלא ידעי דהואי מעוברת: היינו דקתני פסולה ולחומרא. ולא קתני בהדיא אין צריכה חליצה מן האחין: אלא לדידך. דאמרת חליצה מעלייתא היא לישמעינן הא דאינה צריכה חליצה ואנא ידענא דאסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה: ואיידי דתנא רישא לא פסלה. ולא תנא חליצה דהתם לא מצי למימר וצריכה חליצה תנא נמי סיפא פסלה ולא איירי בחליצה: אין הולד של קיימא יקיים. הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת: היינו דקתני יקיים. דלא מצריך ביאה לאחר שהפילה ואם בא לגרשה בגט מגרשה דאיפטרה לה בביאה קמייתא וביאת מעוברת שמה ביאה דקס''ד יקיים דקתני מתני' לאו חובה היא אלא התירא משום דתנא רישא אם הולד של קיימא יוציא: דלא סגי בלא''ה. דלא מיפטרה בלא ביאה לאחר שהפילה דאם לא יחזור ויבעול לא מצי למפטרה בגט דאין אדם יכול להוציא את יבמתו בגט אא''כ כנסה תחלה וביאת מעוברת לאו שמה ביאה ובחליצה נמי לא אפשר למפטרה הואיל ומ''מ בא עליה: רצה יוציא. בגט רצה יקיים מיבעי ליה: אלא שמא לא יהא ולד של קיימא. ונמצאת זקוקה ליבם וביאת מעוברת לא שמה ביאה:

דף לו - א

דכל העולה לייבום כו'. דביאתה פוטרתה: עולה לחליצה. דכתיב (דברים כה) אם לא יחפוץ האיש לקחת יבמתו וחלצה וכו': שמא יהא הולד של קיימא וביאת מעוברת. בולד של קיימא לדברי הכל לא שמה ביאה דטעמא דרבי יוחנן משום שמא יבא אליהו ויאמר נפל הואי והכא ליכא למימר הכי והולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם: הא לא יהא ולד של קיימא. דלמפרע בת יבום היא הוה מיפטרא צרתה ואין צריך לחזור ולבעול לאחר שהפילה: אמר לך ר''ל הכי קתני. כלומר לא קתני שמא יהא אלא שמא לא יהא והאי דקתני סיפא ולד אינו פוטר כו' דמשמע דבשל קיימא מיירי הכי קאמר וא''ת הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ונהי דביאתה לא פטרה מיהו פטורה משום הולד הולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם: שהלך בעלה. ואין לו בנים: לא תנשא. קס''ד אפילו ע''י חליצה קאמר דלא תנשא לשוק לעולם: היא צרתה. אותה צרתה שהלכה עמו אבל אי שמעה עליה שאינה מעוברת תתייבם ולא חיישינן שמא נשא בעלה אחרת במדינת הים ולהכי תנן היא צרתה והכי מפרש בפ' האשה: אלא לא תחלוץ. ותנשא לשוק: אמאי. אי חליצת מעוברת שמה חליצה תחלוץ ממה נפשך דבין צרתה מעוברת ובין אינה מעוברת הרי חליצה פוטרתה: בשלמא תחלוץ בתוך ג' ותנשא בתוך ג'. שמת לא: אפשר דהיינו ספק דבן ט' לראשון או בן ז' לאחרון דאפילו נשאת ב' ימים בתוך ג' חדשים וילדה בסוף ט' לבעל הראשון אכתי איכא למימר שמא בן ז' לאחרון הוא ואע''פ שאין אלא ו' חדשים וב' ימים דקי''ל (ר''ה דף יא.) יולדת לז' יולדת למקוטעין ואע''ג דהיא לאו ודאי מעוברת דהא מדקתני שמא מעוברת צרתה מכלל דאחר זמן מרובה שהלך בעלה למדינת הים קמיירי לא פלוג רבנן בנשים אלא כולן צריכות להמתין: אלא תחלוץ בתוך ג' ותנשא לאחר כו'. וקשה לי היכי מצי לאותובי הכי נהי נמי דחליצת מעוברת שמה חליצה הני מילי בנפל אבל הכא הא איכא למיחש שמא צרתה מעוברת בולד בן קיימא ואין ביאה וחליצה פוטרת בה לדברי הכל אלא ולד והולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם ונראה בעיני דה''ג בשלמא תחלוץ בתוך ט' ותנשא בתוך ט' לא דהיינו ספק שמא יהא ולד צרתה בן קיימא ואין ביאה וחליצה פוטרת אלא ולד והולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם ול''ג אי בן ט' לראשון ופירושו היה בספרים משובשים אלא תחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט' ממה נפשך אי מיעברא צרתה והפילה או לאו מעוברת הואי הרי חלצה זו ואי ולד של קיימא הוה הרי יצא לאויר העולם אלא לאו משום שמא מעוברת צרתה היתה בשעת חליצה ואין הולד של קיימא וההיא חליצה לא פטרה כר''ל הואיל ואחת מהן מעוברת לא שייכא חליצה ההיא שעתא דאמרינן עיין עליו: ולטעמיך. אי טעמא דלא תחלוץ משום ספק מעוברת צרתה בשעת חליצה היא תחלוץ לאחר ט' דהשתא ודאי לאו מעוברת היא ותנשא ומ''ט קתני עד שתדע ואפי' לסוף כמה שנים: אלא בר מינה דההיא. כלומר מההיא לא תידוק סייעתא לר''ל דהא דקתני לא תחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט' התם טעמא לאו משום ספק יבמה לשוק הוא אלא כדאביי בר אבין כו': שמא יהא ולד. צרתה: בן קיימא. ונמצא חליצתה שלא לצורך וכשרה לכהונה ומי שראה בחליצה מחזיקה כפסולה לכהונה ואתה צריך להכריז דעו שזו לא פסלתה חליצתה: [א''ל] אביי מידי לא תחלוץ ולא תתייבם קתני. דתידוק מינה סייעתא לר''ל: לא תנשא קתני. דלא תנשא לשוק בלא חליצה לסמוך ולומר צרתי ילדה לבעלי אע''פ שרוב נשים יולדות אבל אי חלצה אפי' בתוך ט' ה''נ דמשתריא לאחר ט' דביאת מעוברת וחליצתה שמה ביאה וחליצה: על פיו. אחרי דברי פיו ולא בסתם ירושה בשתיקה: ריבה לאחד ומיעט לאחד או שהשוה לו את הבכור דבריו קיימים. דלכולן נתן בחייו ואין כאן ירושה ליטול בכורה ולא הפשוטים ליטול בשוה אלא מה שריבה ריבה ומה שמיעט מיעט: ואם אמר משום ירושה. פלוני יירש שדה פלונית ופלוני שדה פלונית: לא אמר כלום. שהתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל הואיל ולא חילק לפשוטים בשוה ולבכור פי שנים: בתחלה. תנתן שדה פלונית לפלוני וירשנה: באמצע. ירשה ותנתן לו וירשה: בסוף. ירשה ותנתן לו:

דף לו - ב

לעולם לא קנה כו'. לא אמתניתין פליג אלא התם ביש נוחלין פליגי אמוראי בדיוקא דמתני' דכי אתא רבין אמר ירש פלוני שדה פלוני ותנתן שדה פלוני לפלוני רבי יוחנן אמר קנה אפילו האי דירושה דמדאדכר לשון מתנה בהאי שטר צואה לחד מינייהו כולהו נמי מתנה נינהו ור''ל אמר לעולם לא קנה ההוא דירושה דאמרינן להאי הוה מתנה ולהאי ירושה עד שיאמר כו' דתיקו לשון מתנה אתרוייהו: לאחר מותו. שכתב מהיום ולאחר מיתה ואין לאב בהן אלא אכילת פירות בחייו: מכר האב מכורין. לאכול הלוקח פירות כל ימי חיי האב שזכה בזכות שהיה לו לזה בהן: ומת הבן בחיי האב רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח. אפילו לכשימות האב דקנין פירות שהיה לו לאב בנכסים הללו כקנין הגוף דמי ואין מכירת הבן מכירה ומתניתין דקתני אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב הא כשימות האב יש לו התם דמית האב בחיי הבן ונתקיימה המתנה ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו אבל מת הבן לא בא זכות לידו: תנא משום ר''א כו'. ר' אליעזר פליג אסיפא דמתני' וקאי אאין הולד של קיימא יקיים וקאמר איהו אע''פ שאין הולד של קיימא קנסינן ליה דיוציא בגט משום דנכנס לספק איסור אשת אח ואע''ג דהשתא איגלאי מילתא דייבום מעליא הואי ומיהו בגט בלא חליצה סגי: דבר אחד. דר''מ נמי קניס את הנושא מעוברת חברו ומינקת חברו לגרשה אשה שמת בעלה והיא מעוברת או מניקה אסורה להנשא עד עשרים וארבעה חדש שכן תינוק יונק: ולכשיגיע זמנו לכנוס. לסוף כ''ד חדש יכנוס: באיסור אשת אח. כלומר שהיקל להכנס לספק אשת אח שיש לו בנים דדלמא הוי ולד של קיימא הלכך קנסינן ליה: אלא [משום] דרבנן. דמעוברת חברו מדרבנן היא וקא מזלזלי בה ומשום הכי קנסוהו דלא ליתי אחרינא למיעבד הכי: אבל הכא. יבמה מעוברת דאורייתא היא ובדילי מינה ולא בעי למיקנסיה להאי אטו אחריני: ולדברי חכמים. דאמרי לכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס מיהו עד שיגיע הזמן יוציא בגט ולא סגי ליה בהפרשה בעלמא: דקתני יוציא. וחכמים אומרים יוציא: התם תנן וכו'. משום דקבעי למבעי הכא מאי: כל ששהה שלשים יום. משנולד חי שלשים יום: באדם אין נפל. להכי נקט באדם דתני סיפא ובבהמה ח' ימים: אינו נפל. ופוטר את אמו מן החליצה: ספיקא הוא. וחולצת ולא מתייבמת ודוקא אי מספקא לן אי כלו לו חדשיו אי לא אבל אי קים לן דכלו לו חדשיו תנן במסכת נדה (דף מג:) תינוק בן יומו פוטר מן הייבום: מת בתוך שלשים. בן היבמה ונתקדשה לשוק בחזקת שפטורה משום בנה: אם אשת ישראל היא. אם זה שקדשה ישראל הוא שאם תחלוץ מן היבם לאחר קדושין לא תיאסר על בעלה חולצת: ואם זה שקדשה כהן הוא. שאם תחלוץ תיאסר עליו אינה חולצת וסמכינן אולד:

דף לז - א

באורתא אמר רבא הכי. כדקאמרת: לצפרא הדר ביה. ושמעתי מפיו שאינה חולצת: הכא מאי. לר' יהושע בריה דרב אידי קבעי לה: מי עביד רבנן תקנתא לכהן. דאע''ג דלישראל בעינן יוציא בגט עד שיגיע זמנו התם הוא דלכשיגיע זמנו מצי לאהדורה אבל הכא דאי מגרש לה לא מצי מהדר לה תסגי בהפרשה בעלמא: עבדינן כרבנן. וסמכינן אולד: קדשה בתוך שלשה. שום אלמנה או גרושה: עירוקיה מסתייה. לא בעי למיכפייה דלכתוב גט דגלי דעתיה דלא בעי לכנוס עד זמנו: ורוב נשים לט' ילדן. ולייתי חטאת דודאי בר קמא הוא ואשת אח בת בנים בעל: וזו הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה. דאי הוכר לא הוה מספקא לן: לשליש ימיה. דכתיב ויהי כמשלש חדשים (בראשית לח): איתרע לה רובא. דלא תשדייה בתר רוב נשים אלא ספק בתר מיעוט ספק בתר רוב: ראשון. דספק הוה ראוי להיות כהן גדול ממה נפשך: והשני. אם קיימה עד שילדה לו בן ודאי ממזר מספק שמא ראשון בן המת הוה וקאי עליה בכרת ואישתכח האי שני ולד חייבי כריתות וממזר: מאי קאמר. ר''א בן יעקב היכי מצי לאפוקי מספק ממזר: אמר אביי כו' ספק ממזר הוי. ואסור בממזרת ובכשרה: ר''א אומר אין ממזר מספק. אלא כודאי ממזר הוי ומותר בממזרת דקסבר ספיקן בודאן מותר: ושני ממזר ודאי הוי מספק. כלומר מתוך ספק זה נעשה כודאי ממזר ומותר בממזרת: וקמיפלגי. אביי ורבא דמר מוקי רבי אליעזר בן יעקב להיתירא ומר מוקי ליה לאיסורא פליגי בדרבי אליעזר: ודאן בספיקן אסור. שמא הספק כשר הוא ונמצא בא ממזר בקהל וכן ספק ממזר בספק ממזרת דשמא זה פסול וזה כשר: שתוקי. שקורא אביו ואמו משתקתו: אסופי. שנאסף מן השוק ובכולהו איכא למיחש שמא מפסול נתעברה: כותי. אין מקפיד על קידושי כסף ושטר דלית ליה גזירה שוה דקיחה קיחה וכי מקדש חד מנסבא לאידך לפיכך כולן ספק ממזרים הם שמא נתקדשה אמו לאחר: כי אמריתה. רב יהודה מסיים למילתיה ואזיל כי אמריתה להא שמעתא דרב אמר הלכה כר''א קמיה דשמואל אמר לי כו': וכולן מותרין לבא זה בזה. אי אמרת ספיקן בודאן מותר וכ''ש ספיקן בספיקן היינו דמשכחת ליה כולן מותרין זה בזה כהנים לוים וישראלים מותרין זה בזה לויי וישראלי חללי גירי וחרורי עבדים משוחררים מותרים זה בזה גירי חרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי מותרים זה בזה דקהל גרים לא איקרי קהל לפיכך ממזרים מותרים בהן וכסדר הזה שנויים בקדושין (דף סט.): ואת אמרת הלכה כר''א. שאין ממזר מותר בשתוקי ולא שתוקי בשתוקי ולא שתוקי באסופי (א''כ לא משכחת לה כולהו מעורבים): נתיני. גבעונים שנתגיירו בימי יהושע בערמה ויש בהן צד עבדות דכתיב (יהושע ט) ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לעדה:

דף לז - ב

הלכתא אהלכתא. דקיימא לן משנת ר''א ב''י קב ונקי במסכת גיטין (דף סז.): קבלה. נתעברה: ונתמלא כל העולם כולו ממזרים. מספק קרו להו ממזרים: זו מה היא. לשון ספק: יתר על כן. דאפי' הכא דע''י נישואין הוה והדבר מפורסם גזר ר''א בן יעקב: מאן הויא ליומי. מי חפצה לינשא לימים שאתעכב כאן: דפקיעי. כ''ע בשמייהו וקוראין לבתו על שמו ואם יבא בנו ממקום אחר ישמע שהיא בת אביו ויפרוש: שבעה נקיים. שמא מחמת חימוד פרסה נדה בשעה שנתפייסה: שלוחייהו הוו משדרי. שבעה יומי קודם ביאתן: ממון המוטל בספק. שאין זה מוחזק בזה יותר מזה דאם זה בן המת אין ליבם בהן כלום ואם בן היבם הוא אין לו בהן כלום הלכך אין כאן מוציא מחברו להטיל עליו הראיה: ספק ובני יבם. הספק מוחזק בהן ביותר דממה נפשך אית ליה זכיה בגווייהו אבל בני יבם שמא אין להם חלק בהם שזה בן ראשון הוא וכולה שלו ומשום הכי סבור רבנן למימר היינו מתניתין בפ' נושאין על האנוסה דקתני ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון הוא לא יורש אותן לא זה ולא זה דבני ראשון מדחו ליה אצל בני אחרון ובני אחרון אצל בני ראשון והם יורשים אותו בין שניהם: והכא אמרינן איפכא. דהוא מוחזק יותר דהתם להכי מדחו ליה דאמרי ליה אייתי ראיה דאחונא את ושקול והכא נמי אמר להו האי אייתו ראיה דאחוכון אנא ושקולו: מי דמי התם אינהו ודאי. שהן יודעין מכח מי הן באין לירש: אידי ואידי ספיקא נינהו. שאפילו הספק אין טוען טענת ודאי ואינו יודע מכח מי הוא בא לירש: בנכסי יבם גופיה. התם מיתוקמא מתניתין דהוא לא יורש אותן דאמרי ליה אייתי ראיה ושקול אבל בההיא דלעיל שניהם ספק ונראה בעיני דההיא מנתא דקמודו ליה שקיל ואידך הוי ממון המוטל בספק וחולקין הוא נוטל החצי ובין כולן החצי: לבתר דפלג יבם. עם ספק בנכסי מיתנא כדאמרן לעיל דחולקין: אי אחוכון אנא הבו לי מנתא גבייכו. ואי משום דשקלי אנא פלגא בנכסי מיתנא מהדרנא לכו ההוא פלגא ונחלוק הכל בשוה בין נכסי הראשון בין נכסי האחרון וכגון שהיו נכסי היבם מרובין ואביו מועטין: קם דינא. אחר שנעשה דין בנכסי המת אין זה יכול לחזור ולערער עליהם ומה שהוא שואל בנכסי היבם אמרי ליה אייתי ראיה: הדר דינא. ומהדרי ליה פלגא דנכסי מיתנא או פלג כולהו נכסי בשוה: ואבדה דרך שדהו. שהיתה שדהו מוקפת משדות אחרים והיה לו דרך על אחת מן הרוחות ואבדה ששכחו על איזה מן הרוחות היתה: ילך בקצרה. יתנו ביניהם דרך קצרה ולקמן מפרש לה: שפיר קאמר אדמון. דקסלקא דעתא שהקיפו אדם אחד מכל רוחותיו דאמר אורחיה גביה הוא: ארבעה בני אדם. דכל חד וחד מדחי ליה: דאתו מכח ארבעה. שארבעה אנשים מכרום לאלו: אי שתקת שתקת. ולא אעלה עליך בדמים יקרים:

דף לח - א

דרכי חד אית לי גבך. וטענת ברי הוא דידע מאי קתבע מניה: מי איכא למימר הכי. הא לא ידע מאי קא תבע מניה אי פלגא בנכסי מיתנא אי פלגא מנתא בנכסי יבם ומכח שתי טענות הוא בא עליהם בכל אחת ואחת אומרים לו הבא ראיה: סבא. אבי המת והיבם: הוי יבם ודאי. יורש ויודע מכח מי הוא בא ומוחזק בנכסים ולא דמי לההיא דרב משרשיא דלעיל דהתם אע''ג דספק אית ליה זכיה בנכסים ממה נפשך אפילו הכי לא חשיב ודאי דלא ידע מכח מי הוא בא לירש מכח מה הוא בא עליהן: פלגא דקא מודה להו שקלי. מששה זהובים נוטלין שלשה: תילתא דקא מודו ליה. שני זהובים תילתא דכולהו נכסי: שקיל. דהא אמרו ליה אחונא את ואינהו הוו תרי ואיהו שלישי: פש דנקא. דקמינצו עליה האי אמר כולה דידי והני אמרי כולה דידן הוא נוטל חצי ובין שניהם חצי: סבא ויבם בנכסי ספק. סבא אמר האי בר מיתנא הוא וכיון דאין לו יורש אני קודם דתנן (ב''ב דף קטו.) האב קודם לכל יוצאי ירכו ויבם אמר בני הוא ואני יורשו דהאב קודם: או סבא וספק בנכסי יבם. שאין ליבם בן אחר סבא אמר את בר מיתנא ואני יורש את בני מקום שאין לו בן וספק אמר בנו אני ואני יורשו: חולקין. דדלמא כולהו דהאי ודלמא כולהו דהאי ואין לומר האב ודאי מוחזק דאם זה בנו אין כאן לאב כלום: מתני' שומרת יבם. ממתנת ומצפה ליבם כמו עניה זו לשוא שמרה באף על פי בכתובות (דף סב:): שנפלו לה נכסים. מאביה וסלקא דעתן שנפלו לה כשהיא שומרת יבם: ובנכסים הנכנסים ויוצאים עמה. היינו נכסי מלוג שהקרן שלה קיים וכשהיא נכנסת נכנסין עמה וכשהיא יוצאת יוצאין עמה: ה''ג ב''ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. דספק נשואה היא וזכה היבם בחצי ירושתו מספק שהבעל יורש את אשתו וזו שספק נשואה היא אצלו זכי בפלגא אבל בכתובתה מודים ב''ש דבחזקת הבעל היא ולא פלגי בה יורשי האב וטעמא דכולה מתניתין מפרש בגמ': גמ' מאי שנא רישא דל''פ ומ''ש סיפא דפליגי ב''ש. מאי שנא רישא כשהיא קיימת דלא פליגי ב''ש אלא בכח דילה מחזקינן לנכסי דקאמרי מוכרת ונותנת לכתחלה ומאי שנא סיפא דפליגי כשמתה לא מוקמי נכסי מלוג בחזקת יורשיה: ה''ג אמר עולא רישא דנפלה כשהיא ארוסה. שנפלה לייבום מאירוסין ונפלו הנכסים לה כשהיא שומרת יבם: סיפא דנפלה. לפניו לייבום: כשהיא נשואה. הלכך רישא דלגבי ארוסה ממש קי''ל לב''ש תמכור כדתנן לקמן כ''ש זו שאינה אלא זקוקה בעלמא וב''ה דאמרי בארוסה ודאי לא תמכור לכתחלה אבל אם מכרה ונתנה קיים הכא משום דספק ארוסה היא דאגידא ביה ולאו אשתו ממש היא מודו ב''ה דמוכרת ונותנת לכתחלה:

דף לח - ב

סיפא. דגבי נשואה בעלמא אמרי' לקמן דברי הכל מכרה ונתנה אפי' בדיעבד הבעל מוציא מיד הלקוחות הכא לגבי זיקת נשואה דספק היא ולא כנשואה ממש קיימי נכסי בספק הלכך לב''ש חלוקה עדיפא [ולב''ה חזקה עדיפא]: זיקת ארוסה. זיקת יבמה שנפלה מן האירוסין ספק ארוסה ולא ודאי ארוסה ואע''ג דלגבי נכסים אין לו שום כח בהן ונמצא שזיקת ארוסה אינה כלום קרי לה ספק ארוסה דלא מצי למימר קסבר עולא זיקת ארוסה אינה כלום דהא בעיא חליצה: מודים ב''ה כו'. בתמיה אלא ש''מ כספק ארוסה היא הלכך תמכור לכתחלה: עושה ספק נשואה. כדפרישית לעיל דכיון דודאי נשואה הבעל מוציא מיד הלקוחות הכא דספק נשואה היא הוו נכסים בספק ולב''ש חלוקה עדיפא דאין לה בהם חזקה יותר ממנו דידו כידה ולב''ה חזקה עדיפא דאין ידו כידה הואיל ולא נפלו לה כשהיא תחת הבעל: אמר ליה רבה. לעולא אי טעמא משום חלוקה עדיפא הוא אדמיפלגי בגופה של קרקע ולאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירות דלב''ש פליג יבם פירי בהדה דספק נשואה היא דאילו ודאי נשואה הואי הוה שקיל להו בעל כרחה ולב''ה נכסים בחזקתה ולא שקיל מידי ומדנקט מתני' מיתה בסיפא ש''מ טעמייהו דב''ש ברישא דאלמוה לחזקה דילה משום דהיא קיימא: אלא אמר רבה אידי ואידי דנפלה. ליבום כשהיא נשואה כו': איהי ודאי. שהקרן שלה ממה נפשך הלכך אלימא חזקה דילה: סיפא. הואיל ומתה הללו באים וטוענים מכח ירושה והיבם טוען מכח ירושה הלכך שניהם ספק לב''ש דאי זיקה ככנוסה אין כאן ליורשי האב כלום שהבעל יורש שלה ואי לאו ככנוסה אין כאן ליבם כלום לפיכך ספק וספק הוא ויחלוקו ולב''ה הואיל ואלו קרובין ודאין הם והוחזקה נחלה זו כבר בחזקת משפחתן אמרינן אוקי אחזקתה אבל בחייה ולפירות אפי' ב''ש מודו דנכסים בחזקתייהו ולא שקיל בעל מידי: עליו ועל יורשיו ל''ג: נפל הבית כו'. לו אין נכסים ולמורישים יש נכסים: הבן מת ראשון. ולא זכה בנכסי האב ואין לב''ח מה לגבות: יורשי האב ודאי. מוחזקים שבאין מכח ירושה ודאית שאפי' האב מת ראשון נכסי הבן מסתמא נופלים לפני יורשין דאילו ב''ח מיחסר גוביינא עד שיחזיקוהו ב''ד בהם: ובעל חוב ספק. דלא הוחזק שטרו עליהן וקאתי ספק ומוציא את החצי מידי ודאי: כגבוי דמי. כלומר גדול כח השטר וכמו שמוחזק בנכסים והרי הן קמו במקום הבן ומוחזקים בנכסים דמי הלכך ספק וספק הוא ואין כאן חזקה לזה יותר מזה אם האב מת ראשון הוחזק ב''ח מיד ולא אמרינן הא מחוסר גוביינא ואם בן מת ראשון הוחזקו יורשים: מתו בעליהן. כל אשה שקנא לה בעלה ונסתרה ומת עד שלא שתתה נוטלת כתובתה ואע''פ ששמא זינתה ואין לה כתובה. לא שותות דבעינן והביא האיש את אשתו וליכא: מידי ודאי. מידי יורשי הבעל שהן מוחזקין ודאי מוציאה זו כתובה מספק: אלא. לאו ש''מ קסברי ב''ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכיון שמת עמדו הנכסים מיד בחזקת האשה ויורשים קאתו לאפוקי מינה משום ספק זנאי ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי דאי לא כגבוי דמי וטעמא משום דאתי ספק ומוציא מידי ודאי הוא הוה להו למימר יחלוקו ונשווי ספק כודאי אבל לעלויי מינה ליכא למ''ד וגבי נפל הבית קאמר יחלוקו דכי נמי אמרי' כגבוי דמי לא מצינו לב''ח לשוויי ודאי טפי מיורשין שהרי לא הוחזק בו זה בנכסים והשטר זה יוצא עליו ולא על האב הלכך ספק וספק הוא אם האב מת ראשון נמצא ב''ח ודאי דהאי שטר כגבוי דמי ויורשים אינם כלום ואם הבן מת ראשון נמצאו יורשין ודאין וב''ח אין כלום: ואביי. דלא אסיק אדעתיה מעיקרא משום טעמא דשטר העומד לגבות כי אותביה לרבה מנפל הבית דתנן במי שמת בבבא בתרא בסדר ישועות: לותביה מהא. דמתני' היא בסדר נשים דהכא נמי ספק מוציא מידי ודאי: ואביי. להכי לא אותביה מכתובה דקסבר שאני כתובה משום חינא שיהיו נושאין חן בעיני הנשים ויתרצו להנשא לפיכך החזיקוה מספק: ולותביה מכתובה דמתני'. דאמרי ב''ש יחלוקו דקס''ד השתא דב''ש נמי אכתובה אמרי יחלוקו וקאתו יורשין דידה מספק וגבו פלגא דכתובה מיבם דהוי ודאי והתם ליכא למימר משום חינא דהתם מתה וגבי יורשין לא חיישינן לחינא כדאמר באלמנה ניזונת (כתובות צז:) אא''כ היו יורשיה נקבות: לא פליגי. דמודו ב''ש שהיא בחזקת יורשי הבעל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכל שהיא מתה בחייו של יבם לא גבו יורשים דילה כתובה דיבם במקום בעל קאי ואע''ג דשמעינן ליה לאביי בכתובות פרק האשה (דף פא.) ניתנה כתובה לגבות מחיים לב''ש הני מילי להתחייב יבם בקבורתה דאמר מינה קא ירית כתובה ולא מאחיו אבל דלישקלו יורשין דילה כתובתה לא שמעינן ליה: דיקא נמי כו'. וטעמא לא משום דשטר העומד לגבות הוא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים: יורשי הבעל עם יורשי האב. נכסי מלוג: אביי. מהדר ארישא דשמעתין לתרוצי מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי ותרציה לאו משום דברישא היא קיימת וסיפא משום דליתא דודאי סיפא נמי אי כשהיא שומרת יבם נפלו לה מודו ב''ש דיורשי האב ודאין ונכסים בחזקתן אלא רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם לפיכך מוכרת לכתחלה וה''ה אם מתה יורשיה יורשין אותה דלא מהניא זיקה למיקני נכסי דהשתא: סיפא. דנפלו לה כשהיא תחת בעלה הראשון:

דף לט - א

וקסבר אביי ידו כידה. מדאוקי פלוגתייהו בנפלו לה תחתיו ואפי' הכי לבית הלל נכסים בחזקתן קסבר אביי נשואה ידו כידה ולא יותר הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה ידו גריעא מידה ונכסים בחזקתה ובית שמאי פליגי ואמרי נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת יד היבם כידה ויחלוקו ובכתובות בהכותב (דף פג.) נמי פליגי אביי ורבא דקאמר אביי ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפא מידה ואמרינן התם נפקא מינה לשומרת יבם: דידו עדיפא מידה. ואפילו בית הלל מודו דשקלי יורשי הבעל בנכסים: הכי גרסינן אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר. קודם שנפלו לה הנכסים הלכך זיקה לא מהניא ולא מידי בנכסים: וסיפא דעבד בה מאמר. ובית שמאי לטעמייהו דאמרי מאמר קני בפרק ארבעה אחין (לעיל כט.) בית שמאי אומרים אשתו עמו כו' וב''ה לטעמיהו דאמרי לא קני: וקסבר רבא. קנין מאמר לב''ש קני כודאי ארוסה וכספק נשואה. כלומר אע''ג דב''ש ודאי ארוסה משוי לה לדחות בצר' אחותה משום אחות אשה כדקתני אשתו עמו מיהו לא כודאי נשואה משוי לה למיקני יבם כולה ירושה דילה אלא כספק נשואה ויחלוקו: כוותיה דאביי. דסיפא בדנפלו לה כשהיא תחת הבעל: דקשיא מתה. לקמן מפרש: ויוצאין מרשות הבעל כשמתה. אלמא דנפלו לה תחת בעלה: אדמיפלגי בגופה. של קרקע ולאחר מיתה: ליפלגו בחייה ולפירות. הואיל וטעמא משום דידו כידה: ותו לא מידי. אין להשיב על כך דודאי דיקא כוותיה וקשיא ליה מתה: שמגרשה בגט. ולא בעי חליצה: ומחזירה. אם רצה ולא מיתסרא עליה: ויבמה. אע''פ שלקחה קרי ליה ויבמה: ואימא הכי נמי. אכולה מילתא קאי: ולקחה לו. ויבמה מצי למכתב למה לי דכתיב לאשה ש''מ הרי היא כאשתו ויבמה אי לכדרבי בפ''ק (לעיל דף ח.) לאסור צרות ועריות אי לכדרבנן ויבמה בעל כרחה: אשה הקנו לו. לייבם: מן השמים. ולא שיעבד נכסיו לכתובתה ויכול למוכרן בכל עת שירצה: ואי לית לה מראשון. דלית ליה נכסים: מתני' מצוה בגדול. מוהיה הבכור (דברים כה): לא רצה כו'. מפרש בגמ': תלה בקטן. קטן ממש: ובגדול. שהיה גדול האחים במדינת הים ויש לו אח כאן הגדול מן האחין שלפנינו ותלה גדול האחין שלפנינו בו לומר המתינו לו שהוא גדול ממני שמא ייבם אותך והכי מוכח בגמ' דאמרי' ת''ש ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו ואי ס''ד חליצת גדול עדיפא אמאי אין שומעין לו נינטר דלמא אתי וחליץ אלמא אותו שבמדינת הים גדול שבכל האחין הוא: עליך מצוה. שאע''פ שאחיך שבמדינת הים גדול ממך כיון דאתה גדול האחין שלפנינו עליך מצוה דשהויי מצוה לא משהינן והכי מפרש בגמרא: גמ' ביאת קטן וחליצת גדול. גדול רוצה לחלוץ וקטן [ממנו] רוצה לייבם והאי קטן לאו קטן ממש הוא דקטן לאו בר חליצה וייבום הוא שמא ימצא סריס ואפי' מאן דלא חייש למיעוט וקטן מותר לייבם הכא ודאי סוגיא דשמעתין מוכחא דלאו קטן ממש הוא מדקפריך לקמן תלה בקטן עד שיגדיל ושני ליה שהויי מצוה לא משהינן אלמא בקטן ממש כולהו מודו: במקום גדול ביאת קטן לאו כלום הוא. דהא מצוה אגדול רמיא: אלא לחלוץ וקתני מהלכין על כל האחין. אולי ייבמה: ואמאי חוזרין אצל גדול. אי אמרת בשלמא דכל לא רצה ורצו דמתניתין אייבום קאי להכי חוזרין אצל גדול דכיון דכולהו בעו למיחלץ ואיהו נמי בעי למיחלץ איהו קדים אלא אי אמרת אפילו מיחלץ לא בעי אמאי חוזרין אצל גדול פשיטא דלמכפייה למיחלץ ונכפינן לדידהו ולא נטרח ב''ד כולי האי:

דף לט - ב

התם תנן. במסכת בכורות: אמר רב אין כופין. ואי ניחא לתרוייהו לייבומי אין כופין אותו לחלוץ דנימא לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח אלא אי בעי מייבם ומיהו היכא דהוא צבי לייבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרים אי מצינו לאטעוייה ולומר לו חלוץ לה ע''מ שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כפינן ליה וחליץ דאמר רב ששת (לעיל ד.) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ולא תימא מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דאמר בהמדיר (כתובות עז.) מעשה בציידן בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן הלכתא באע''פ (שם סד.) כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ומכל הלין טעמי כפינן ליה דחליץ ושקלה כתובה וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרוייהו ניחא להו: איקרבת. הקריבה: אטלע. צדד לה רגל ימין: דאיתחזי לנא. דבעינן רוק הנראה לעיני דיינין בפרק מצות חליצה (לקמן דף קו:): ואקרינהו. לא חפצתי לקחתה: בעדים. שצריך להביא שני עדים שהוא אחי המת מאביו: אכשור דרי. בתמיה וכי נתכשרו הדורות: יבמה יבא עליה מצוה. גרסינן ולא גרס הכא למצוה אלא לקמן בתירוצא דרב יצחק בר אבדימי: שבתחלה. עד שלא קדשה אחיו: נאסרה. כשקדשה אחיו: וחזרה והותרה. כשמת בלא בנים: יכול תחזור להיתירה הראשון. מפרש לקמן: מאן תנא. ומאי קאמר: אבא שאול היא. וה''ק יבמה יבא עליה למצוה משמע לשם מצות יבום דכתב ויבמה: רבא אמר אפי' תימא רבנן. ולא תיתני למצוה אלא מצוה: יבמה יבא עליה מצוה. מצוה עליו ליבמה יותר מן החליצה: יכול תחזור להיתירה הראשון. ותו לא דאי בעי לא כניס לה ת''ל יבמה יבא עליה מצוה: בכדי תיפוק. בתמיה: מצות תאכל. קרא יתירא הוא דכתיב ברישא דקרא והנותרת מן המנחה יאכלו:

דף מ - א

שבתחלה. קודם שהוקדשה מנחה זו היתה עליו בכלל היתר: ונאסרה. כשהוקדשה וחזרה והותרה בהקטרת הקומץ: יכול תחזור וכו'. כדמפרש: בשלמא לרבא דאמר רבנן היא. ומצוה קתני ולא קתני למצוה: ה''ק כו' ואכלו אותם. את הקדשים אשר כופר בהם כי היכי דתהוי כפרה שלימה: רצה הוא. כהן שעבד עבודתה: אלא לרב יצחק. דתני למצוה ואבא שאול היא: הכא מאי תרי גווני איכא. דקא ממעט תנא יכול תחזור להיתירה הראשון ת''ל דלא והא ליכא למימר תחזור להיתירה הראשון רצה לשם מצוה אוכלה רצה שלא לשם מצוה אוכלה ת''ל דלא דהא כל כמה דבעי ליכלה דהתם הוא כי בעיל שלא לשם מצוה פגע בערוה אבל הכא מאי קעביד וע''כ בתרי גווני בעיא לאוקמי דומיא דרישא: אכילה גסה מי מקריא אכילה והאמר ר''ל כו'. וכיון דלאו אכילה היא מואכלו אהרן ובניו דרישא נפקא: פטור. דלא עבר על אשר לא תעונה שאף זה עינוי הוא שמזיק את עצמו: אלא. תרי גווני הכי תיבעי למימר רצה מצה אוכלה רצה חמץ אוכלה ת''ל מצות תאכל ולא חמץ: לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה. להכי סמיך חלקם ללא תאפה חמץ לומר אפי' שירי מנחה שהם חלקם של כהנים לא תאפה חמץ ומהתם נפקא: חלוט. ברותחים: רצה חלוט אוכלה. ת''ל מצות ולא חלוט: אי מצה היא מצה היא. והיכי מימעיט ממשמעות דמצות תאכל: ואי לאו מצה היא מצות אמר רחמנא. בשירי מנחת חובה דכתיב בצו את אהרן ואכלוה מצות וה''ה לשאר מנחות ולמה לי מצות תאכל: מתני' הרי הוא כאחד כו'. ולא הפסיד חלקו בנכסי אחיו: זכה בנכסי האח. ואפילו גירשה למחר: גמ' פשיטא. דלא איבד זכותו: מהו דתימא. כלומר לאו לאשמועינן דלא איבד זכותו תניא לה אלא לאשמועינן דלא שקיל כולהו נכסי: אי הכי. דלגרועי אתא הוה ליה למיתני אינו אלא כאחד כו': ה''ג אלא סלקא דעתך אמינא ליקנסיה הואיל ואפסדה מייבום. שפסלה על האחין: אף האי נמי. לאחר מיתת האב אם מת האב לאחר יבומו של זה מודה ר''י דנוטל זה חלקו וחלק אחיו: על שם אחיו כתיב. ולא על שם אביו כתיב וכיון דבשעה שקם על שם אחיו לא שקל תו לא שקיל [דאי שקיל השתא לא מנכסי אחיו שקיל אלא מנכסי אביו דהא ירתינהו]: היכא דאיכא אב דלא שקיל. יבם נחלה לא תתקיים מצות יבום: איסמייה. לכולה מתני' דמשנה שאינה צריכה היא: אמר ליה לא. תסמייה דאת הלכה כרבי יהודה אתנייך ומשנה צריכה הואי: ומיקשה הוא דקשיא לך. היכי שביק רבנן ועביד כרבי יהודה ואפכת לה ושפיר עבדת דאפכת לה: מתני' אסור בקרובותיה. כאילו היא אשתו וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחלוצה:

דף מ - ב

הוא אסור כו'. כל הנך עריות דאורייתא נינהו באשתו וגזרינהו רבנן בחלוצתו: בזמן שהיא קיימת. אאחותה קאי ולא אשאר עריות: באביו. משום כלתו: ובאבי אביו. משום כלת בנו אע''ג דבאשתו גמורה אין אסורה לאבי אביו אלא מדברי סופרים דהא כלת בנו משניות דרבנן היא ואפילו הכי גזרוה רבנן נמי בחלוצה: בבנו. משום אשת אב: בבן בנו. משום אשת אבי אביו שהיא מן השניות: באחיו. משום אשת אח: בבן אחיו. משום אשת אחי אביו: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. ולא אמרינן צרה כחלוצה ואסור בקרובותיה: ואסור בצרת קרובת חלוצתו. ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה הצרה לראובן וטעמא מפרש בגמרא: גמ' גזרו שניות בחלוצה או לא. כגון אם אם אמה ואם אם אביה דגבי אשתו מיתסרו עליה משום שניות כדתני רבי חייא בפרק כיצד (לעיל דף כב.) רביעי שבחמיו ושבחמותו שניה הכא מאי: בערוה דאורייתא. כלומר באשתו דאמה ואם אמה הוה ערוה דאורייתא גזרו רבנן שניות אבל בחלוצה דאפילו עריות דידה דרבנן לא גזרו שניות בהן: או דלמא לא שנא. וממתני' לא דייק דקתני היא אסורה באבי אביו משום כלת בנו דהוי שניה הא קמייתינן לה לקמן עלה דהא מילתא ומדחי ליה למימר לאו משום חולץ אלא בשביל המת שהיתה זו אשתו גמורה לפיכך אבי אביו אסור בה משום כלת בנו: ה''א האחין מותרין. לא קאי אלא אאם אם אמה דלא גזרו שניות בזיקה אבל אמה ואם אמה דהוו להו עריות דאורייתא לגבי אשה גמורה לא משתרו אחין דגזרו עריות בזיקה ואפי' לאחר חליצה נימא דאיהו שליחותייהו עבד משום הכי לא תנייה: ת''ש מבן בנו מאי לאו משום חולץ דהוי ליה אשת אבי אביו. והיא מן השניות: לא משום מיתנא. שהיתה זו אשתו גמורה ואסורה על בן בנו של חולץ דהויא לה אשת אחי אבי אביו וקס''ד דהא נמי משניות היא: והא אמימר מכשר כו'. בפרק כיצד (לעיל דף כא:): אמימר מוקי לה. להאי בן בנו דמתני' אסבא אביהן של מת וחולץ דתנא ברישא דקתני היא אסורה באביו והדר תני ובבנו של אביו שהוא אחי המת והחולץ וקמה עליה בלא יבמה משחלץ לה האחד ולבן בנו של אביהם דהויא ליה אשת אחי אביו: וקתני אחין מן האם. שהיה זה אחיו מן האם או בן אחיו מן האם ולאו משום חולץ דא''כ הויא לה שניות בחלוצה דהא ליתא אלא אשת אחי האב מן האם והא בשניות תנינן לה אלא משום מיתנא דהוי שניה משום ערוה דאורייתא דאשתו מעלייתא הוה וכגון שהיו היבם והחולץ אחין מן האב ומן האם ולשניהם אח מן האם שלא מן האב: דתני רבי חייא. בחלוצה: ארבע מדברי תורה. כלומר דלגבי אשתו הויין דאורייתא: אב. של חולץ אסור בה מן התורה מפני המת דהויא ליה כלתו של אב: ובנו. של חולץ שהיה המת אחי אביו וערוה היא לגביה: ואחיו. של חולץ דהוה נמי אחי המת וקם ליה בלא יבנה: ובן אחיו. של חולץ שהיה המת אחי אביו: אבי אביו. משום כלת בנו: ואבי אמו. משום כלת בתו: ובן בנו. קס''ד משום חולץ דהויא ליה אשת אבי אביו: ובן בתו. דהויא ליה אשת אבי אמו וכל הנך שניות נינהו: הכי גרסינן ת''ש ובאבי אמו מאי לאו משום חולץ דהויא ליה כלת בתו לא משום מיתנא דהויא ליה כלת בתו וכגון שהיו אחין אף מן האם: אמימר מוקי לה. ודאי כדקאמרת משום חולץ וקסבר גזרו שניות בחלוצה אבל מאן דאסר באשת אחי אבי האב מצי לאוקמי משום מיתנא ותיבעי לך אי גזרו שניות בחלוצה או לא: באיסורה קיימא. חלוצה היא דקיימא בלא יבנה ותו לא אבל צרתה קיימא עליה באיסור אשת אח בכרת והולד ממזר: אי אמרת בשלמא צרה אבראי קיימא. באיסורא קמא ולא אמרינן חלוצה שליחותא דידה עבדא: משום הכי שרי באחותה. דלאו אחות חלוצה היא ולגבי דידה נמי כיון דחלוצה לאו שליחות דידה עבדא לא משויא ליה בלא יבנה אלא באיסורא קמא קיימא: אלא אי אמרת צרה כחלוצה דמיא. דחלוצה שליחותא דידה עבדא ומשוי לה בלא יבנה א''כ הויא לה צרה כחלוצה ואמאי שרי באחותה: דר' יוחנן. בפרק קמא (לעיל י:): ולא על צרתה כרת. החולץ ליבמתו וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה: ותסברא. דהא ראיה דרב יוסף דאייתי ממתניתין ראיה היא וכי חלוצה גופא דאורייתא (דרבנן היא) דכי אמרינן צרה כחלוצה יאסר באחות הצרה: והאמר ר''ל. לקמן אמתניתין דלקמן: כאן שנה רבי. במשנה זו למדנו רבי אחות גרושה מדברי תורה וכו' ולקמן מפרש לה וכיון דאחות חלוצה גופה דרבנן בחלוצה גזור באחותה בצרה לא גזור: מאי שנא. רישא קרובת צרת חלוצה דשריא ומאי שנא סיפא צרת קרובת חלוצתו ששתיהן נכריות היא וצרתה נשואות לנכרי וקתני אסור:

דף מא - א

הך דאזלא בהדה לבי דינא. כשלאה חולצת מוליכה אחותה עמה לב''ד וכ''ע לא ידעי הי מנייהו יבמתו ואיכא דסבר דלרחל חלץ וכי נסיב צרת רחל דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו הוו שהרי חלץ לרחל: האי דלא אזלא בהדה לבי דינא. כשהיבמה חולצת אין צרתה הולכת עמה הלכך כי נסיב אחות צרה לא אמרינן אחות חלוצתו נסיב: מתני' ולא מתייבמת. דהויא לה אחות חלוצתו ומיהו מחליצה לא מפטרא דמדאוריית' רמיא קמיה ואע''ג דאחותה קיימת דאחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים: וכן המגרש. בגמרא בעי מאי וכן: פטורה. אף מן החליצה דיוצאה משום אחות אשה הואיל ואשתו קיימא ואחות גרושה מדברי תורה דכתיב (ויקרא יח) עליה בחייה כל שבחייה: שומרת יבם שקדש. אחד מן האחין את אחותה לאחר שנפלה זו לפניהם והוזקקה לכולן: המתן. מלכנוס דקא פגעת באחות זקוקה: עד שיעשה מעשה. שיכנסו האחין את היבמה או יחלצו ותעקר זיקתה ממך: מתה היבמה יכנוס את אשתו. דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה: מת היבם. ולא נותר לו אח אלא זה: ואת אשת אחיו בחליצה. אבל יבומי לא דאחות גרושתו היא: גמ' הלכה כרבי יהודה. דיש זיקה ואלימא למיסרא עליו: מהו ביבמתו. מי אמרינן כיון דמתה פקע איסור אחות אשה ושריא או דלמא אע''ג דפקע איסור אחות אשה קם עליה באיסור אשת אח הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בשעה שהיתה זקוקה ליבם ואין אני קורא בה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עולמית עליו: מ''ט דרב. דשרי הרי נאסרה עליו שעה אחת: שהותרה. בשעת נפילתה: נאסרה. כשקידש זה אחותה: ואח''כ מת אחיו. הב' ונפלה אחותה ואסרתה לראשונה עליו משום אחות זקוקה ואע''ג דעבד בה מאמר כדתנן בפ' ארבעה אחין ב''ה אומרים אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו: ואח''כ מתה אשתו של שני אחריו. ונשארה בעלת מאמר זו: ר' אלעזר היא. בפרק ב''ש המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם רבי אלעזר אוסר הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור גרושת אח: דבשעת נפילה לא איתחזאי. דמקמי נפילה איתסרא עליה: מתה יבמתו. אמקדש אחות יבמתו קאי: חולצת. כשמואל ורב אסי: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר. בפרק בית שמאי אלא גבי מגרש אשה והחזירה משום דמנפילה ואילך לא איתסרא עליה ואיסור שבחיי אחיו לא מהני השתא דליכא למימר אין אני קורא בה בשעת נפילה דלאו בשעת נפילה הואי אבל בברייתא דמקדש אחות יבמתו דמנפילה ואילך איתסרא עליה והרי אין אני קורא בה בשעת זיקת יבום יבמה יבא עליה לא פליגי: מתני' לא תחלוץ. מפרש טעמא בגמרא: בתולות ובעולות ארוסות ונשואות. בגמרא בעי מאי הפרש איכא בין בתולות לארוסות בין נשואות לבעולות: הנשואות יתארסו. דטעמא משום להבחין בין זרע ראשון לזרע שני הוא שלא תלד ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון ובאירוסין ליכא למימר הכי: והארוסות ינשאו. מיד דהא לא איעברא מן הראשון: חוץ מארוסה שביהודה. דתנן פרק קמא דכתובות (דף יב.) ביהודה היו מייחדים החתן והכלה קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה כלומר רגיל ומצחק עמה שלא יהיו בושין זה מזה בבעילת מצוה הלכך חיישינן דלמא בעיל: כל הנשים יתארסו. רבי יוסי אנשואות קאי והכי (קא''ל ר' יהודה) כל הנשים נשואות יתארסו כדקאמרת ולא גזרינן אירוסין אטו נשואין ומיהו בהא פליגנא עלך שלא חלקת בין אלמנה לגרושה והתרת אלמנה ליארס בתוך ימי אבלה ואנא סבירא לי אלמנה מן הנשואין לא תארס כל שלשים ימי אבלה:

דף מא - ב

מפני האיבול. אבילות והאי כל הנשים יתארסו לאו למעוטי ארוסה לינשא דהתם כר' יהודה סבירא ליה דגבי הבחנה רבי יוסי מקיל טפי מרבי יהודה כדאמר בשלהי גמ' דארבעה אחים (לעיל דף לה.) אלא באבילות אתי לפלוגי עליה: גמ' אלא לא תחלוץ אמאי. ולאחר ג' אם אינה מעוברת תנשא או אם הפילה תנשא דהא חלצה: לימא תיהוי תיובתיה דר' יוחנן. ומשום הכי לא תחלוץ שמא תפיל ותנשא בחליצה זו וחליצת מעוברת לא שמה חליצה: ולאו מי אותביניה. בריש פירקין (דף לה:): לימא מהא נמי תיהוי תיובתא. ונפקא מינה דאי מיתרצא קמייתא תיקום הך: גרושה מאי איכא למימר. אמאי לא תחלוץ אם היתה גרושה מאחר קודם שנשאה אחיו של זה דהא פסולה היא לכהונה וקיימא מאי איכא למימר אמאי לא תחלוץ: משום מזוני. דאית לה כל שלשה מנכסי בעלה כדתניא בברייתא בשמעתין ואי חלצה לית לה מזוני ואיהי לא מצי מינסבא עד לאחר שלשה ומפסיד לה: ארוסה וגרושה. גרושה שנתארסה ומת בעלה ונפלה ליבום מן האירוסין תחלוץ בתוך שלשה דהכא לאו משום מזוני איכא דארוסה לית לה מזוני מבעל ולא משום כרוז לכהונה דהא פסולה היא משום גרושין קמאי: אלא משום דרבי יוסי. כל העולה ליבום כו' וזו הואיל ואינה עולה ליבום בתוך ג' כדאמרן לעיל שמא יפגע באשת אח אינה עולה השערה לפני הזקנים לחליצה ולרבי יוחנן לא תיקשי דאי חלצה ודאי חליצה דהאי אינה עולה לחליצה לאו חליצה פסולה משמע שהרי כמה נשים שנינו חולצות ולא מתייבמות היכא דלא אפשר אלמא חליצה היא ומיהו היכא דאפשר לאמתוני עד שתראה ליבום משהינן: אילימא ספק קידושין. כגון זרק לה אחיו קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה: אמאי לא מתייבמת. תתייבם ממ''נ אי היא יבמתו שפיר מייבם ואי לאו קידושין הוו נכרית בעלמא נסיב: שקידש אחת משתי אחיות ואין יודע איזה מהן קידש. ומת שתיהן חולצות ולא מתייבמות דלא מצי לייבומי דלמא פגע באחות זקוקה והא הכא דאינה עולה לייבום ועולה לחליצה ולא אמרי' תמתין עד שיבואו עדים ויבררו את יבמתו: הכי השתא. התם עולה לייבום היא אי הוה ידעינן לה אבל הכא אם יבא אליהו ויאמר לא מיעברא מי משגיחינן ביה ותתיבם: הרי קטנה דלאו בת איעבורי היא כו'. הלכך לא חלצה וכל הנך דאמרו רבנן חולצות ולא מתייבמות כגון אחות חלוצתו ואחות זקוקתו וספק צרת ערוה התם משום דלא אפשר הוא דאם כן לעולם תאסר הלכך כיון דמדאורייתא בת ייבום היא חלצה אבל הכא דאפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר בהיתר: שלשה חדשים הראשונים. שאינה יכולה להנשא מחמת בעלה: נזונת משל בעלה. שכן כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל יומי מיגר ארמלותיך: מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם. ואינה דומה לשאר אלמנה דהתם כל זמן שלא נשאת לאחר ואומרת מחמת פלוני בעלי שכבודו גדול עלי יש לה מזונות אבל הך אגידא ביבם לפיכך אין לה על נכסי בעל מזונות ולא משל יבם עד שתכנס לחופה: עמד בדין. שתבעתו בדין או כנוס או פטור וברח: נזונת משל יבם. דקנסינן ליה: צריכה להמתין. עד שיהיו לה ג' חדשים מיום מיתה:

דף מב - א

הוי. כלומר הוי לומד מכאן שלשה חדשים שאמרו כו': ומ''ש מגט דרב אמר משעת נתינה. ואף על גב דמשעת כתיבה לא נתייחד עמה דאם כן הוה ליה גט ישן ואפילו הכי משעת נתינה מנינן ה''נ נמני משעת חליצה: לאיסור כרת. ליבם התרת לאחר ג' חדשים מיד: לאיסור לאו. לשוק לא כ''ש דמותרת לאחר חליצה מיד הואיל ועברו שלשה חדשים מיום מיתה: ולזרעך אחריך. שאין השכינה שורה אלא על הוודאים שזרעו מיוחס אחריו והכי נמי קיימא לן בנדרים (דף כ:) וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני ערבוביא: גר וגיורת. גר שנתגייר ואשתו עמו צריכים להמתין ג' חדשים לפרוש זה מזה והכא מאי להבחין איכא הרי אין כאן ראשון ושני: רבא אמר שמא ישא אחותו מאביו. אם נשאת תוך שלשה וילדה והוא בן ט' לראשון ונולד בביתו של שני וסבור שהוא בנו וישא את בת בעלה הראשון שיש לו מאשה אחרת והיא אחותו מן האב: ומייבם אשת אחיו מאמו. שאם תלד לאחרון בן אחר וישא אשה וימות בלא בנים וייבמנה זה כסבור שהוא אחיו מאביו ונמצא מייבם אשת אחיו מאמו שלא מאביו וחייב כרת: ויוציא את אמו לשוק. אם לא תלד אמו לשני וימות וכסבורים שזה בנו ותנשא אמו לשוק בלא חליצה: ויפטור את יבמתו לשוק. אם יש לו אח מאביו הראשון ולא היו לו בנים ומת ואין שם אח אלא הוא והוא סבור שהוא בן האחרון ונמצאת אשת בנו של ראשון הזקוקה לו נשאת לשוק בלא חליצה וגבי גר וגיורת לחדא מהני הוא דאיכא למיחש כגון לשמא ייבם אשת אחיו מאמו שמא מעוברת היתה וכשתלד סבורה היא שבן ז' הוא ובקדושה נזרע ותחזור ותלד בן אחריו וישא אשה וימות בלא בנים וייבם זה את אשתו דסבור שגם הוא נזרע בקדושה וכיון שזה נזרע שלא בקדושה וסתם עובדת כוכבים זונה היא איכא למימר שמא אינו בנו של זה ונמצא נושא אשת אחיו מאמו: בכולן אני קורא בהן. כל נשים שאסרו חכמים להנשא או להתייבם קורא אני בהן תקנת ערוה כדי שלא יבאו לידי ערוה: וכאן. בהמתנה של ג' חדשים שאסרו חכמים לשאר נשים אין כאן תקנת ערוה אלא תקנת הולד להבחין בן מי הוא: ואם איתא. דחשו חכמים לשמא ישא אחותו מן אביו הא נמי תקנת ערוה היא: דלא לפגע ולד. בערוה אבל כל שאר הנאסרות איכא תקנתא היא ובעל עצמו דלא לפגעו בערוה: הא בר ז' לבתרא הוא. דאי מקמא איעברא כשמת אישתכח דבר תמניא הוא ובר תמניא לא חיי: א''נ לתמניא ילדה כו'. תירוצא הוא: אישתהי. לאחר שנשאה וה''ה נמי דמצי לתרוצי אי נמי לשבעה ילדה איכא למימר בר תשעה לקמא הוא מעיקרא חדש אחד איעברא קודם מיתתו אלא הואיל ותירץ למילתיה בחדא ואוקי דאכתי איכא ספק סגי ליה בהכי: אפילו למ''ד. במסכת נדה בפרק בנות כותים: ויהי לתקופות הימים. הרי ששה חדשים וב' ימים: ותמתין משהו. שבוע או שבועים: וכי מלו ג' חדשים. ליום מיתת בעלה שדרך עובר להיות ניכר ליבדקה בדדיה כדרך נשים ואי מיעברא ודאי בר קמא הוא דאי בר בתרא הוא אכתי לא הוה מינכר דלא מלו שלשה חדשים לנישואיה דחסר ליה ההוא משהו שהמתינה ואי לא מינכר ולבתר הכי מינכר ודאי בר בתרא הוא: בהילוכה. מוליכין אותה בעפר תיחוח אי מעוברת היא פסיעותיה ניכרות ומעמיקות יותר משאר נשים שהולד מכבידה כך מצאתי בתשובת הגאונים: מחפה עצמה. שלא תראה מעוברת כדי שלא יבינו שבן הראשון הוא ויירש בנכסי בעלה שני: היכא דקים לן כו'. הואיל וטעם המתנה משום ולד הוא שלא יהא ספק כשאנו יודעים ודאי שהיא מעוברת מראשון תנשא ומשני גזרה שמא תעשה כו': דידיה נמי. לא ישמש עם אשתו מעוברת שמא תחזור ותתעבר וידחוק אחיו וימעך צורת פניו כסנדל הזה שאין לו צורה: אי למ''ד במוך במוך. פלוגתא היא בפ''ק (לעיל דף יב:): דחסה. שממעכו בשעת תשמיש דחסה לשון לחץ שלוחצו כדאמר לקמן (דף קג.) גבי חליצה צריך למידחסיה לכרעיה: ה''נ חייס עילויה. שאין אדם מתכוין להרוג הנפש: למניקה קיימא. כשתלד מניקתו:

דף מב - ב

ואי מינסבא דלמא מיעברא. לאחר לידתה ומיעכר עליה חלבה וקטלה לברה ברעב: ממסמסא ליה. מאכילתו: לא יהב לה בעל. משום דלאו בריה הוא: וליתבעיניה ליורשים. של בעל ראשון: אשה בושה לבא לב''ד. ולתבוע יורשים בשביל בנה: והורגת את בנה. על כרחה מת בנה ברעב: הי נינהו בתולות הי נינהו ארוסות. הא חדא היא דהיכי משכחת לה בתולה יבמה אם לא ארוסה: הכי קאמר. כלומר לא תתני אחת ואחת דמשמע תרי מילי אלא כולה חדא קתני ופרושי קמפרש אחת בתולות ואחת בעולות וכגון שנתארמלו או נתגרשו בין מן האירוסין דהיינו בתולות בין מן הנשואין דהיינו בעולות: הלכה כר' יוסי. דשרי ארוסות לינשא הואיל וליכא למיחש לזרע ראשון ונשואה ליארס והאי דנקט ר' יוסי ולא רבי יהודה דהא רבי יהודה נמי שרי ארוסה לינשא בהדיא אלא משום דר' יוסי נימוקו עמו: מכלל דיחידאה פליג עליה. תנא קמא דאמר לא ינשאו ולא יתארסו אחת ארוסות ואחת בתולות דאסר אפי' ארוסות ליארס כ''ש לינשא יחידאה היא ולאו סתמא דרבים היא: ה''ג אין והתניא. בניחותא: רדופה. רגילה וגם סמוך למיתתו עמדה בבית אביה זמן מרובה דליכא למימר מעוברת היא: או שהיה לה כעס. ולא שימשה: עקרה. שנעקר רחמה ונטלה האם שלה: אילונית. ממעי אמה לקויה היא ואין לה סימני שער ודדים: או שאינה ראויה לילד. לאיתויי [מחמת] סמא או חולי: כולן צריכות להמתין. דגזרו שאינה ראויה אטו ראויה: ממתני' דכרמא. שנשנית בכרם ביבנה מחמת אותה משנה חזר בו: בכרם ביבנה. שהיו יושבים שורות שורות כעין הכרם: לא חש לקימחיה. למה שהוא טוחן ומוציא מפיו כלומר לדיבורו: סתם ואח''כ מחלוקת היא. דהא איפלגו עלה ר' יוסי ור' יהודה: מחלוקת ואחר כך סתם. בין שסתם אחריה מיד באחד מהם בין שסתם אחריה במסכת אחרת באותו הסדר כגון נתן צמר לצבע דמחלוקת בב''ק בהגוזל (דף ק:) וסתם בב''מ (דף עו.) כל המשנה ידו על התחתונה וסתם לן כר''י דאמר אם השבח יתר על היציאה כו' הלכה כסתם: סתם ואחר כך מחלוקת. כי מתני': מנקיט. מלקט ממנו הלכות פסוקות הלכה כפלוני ופלוני:

דף מג - א

רבי לא שנאה. רבי שסידר את המשנה לא שנאה שתהא משנה שלא רצה לסותמה: רבי חייא. תלמידו מנין לו שהלכה כמותה שסתמה בברייתא: שתים טמאות. דחזו למילתיה: אחת טהורה. דלא חזי למידי: אחת בפני עצמה. שאינה תחובה במסרק: טמאה. שראויה לנר או למיתוח לפרוש בגדים או חוט זו מזו: אחת מבינתיים. שמכל ג' הסמוכות ניטלה האמצעית תו לא חזי: היתה החיצונה. אחת מהשלימות הללו שנשתיירו ג' עם החיצונות ושן חיצונה רחבה היא כעין חיצונות שבמסרק של עץ שלנו הלכך לא מהניא בהדייהו וטהור: למלקט. מלקחים שקורין טנל''ש טינליי''ש: צבת (בכתבי היד מופיע מולי''ש, שמשמעו במילונים: 'ריחיים' וכדומה, אך נראה שעכ''פ כוונת רש''י לצבת. אני בחרתי את התעתיק הזה, הקרוב יותר לדף הגמרא שלנו. ד.ג.) : לנר. לנקר את הנר: ולמיתוח. לפרוש בגד כעין החייטים שמותחין עורות במסמרים: טמאה. לקמן פריך דהא תנא רישא כולן אחת אחת בפני עצמן טמאות ואע''ג דלא התקינה: הא. דקתני שתים טמא בגווייתא אמצעיות דחזיין טפי שהן כנגד בית יד המסרק וכשהוא אוחז בו מכוונות הן לסרוק: והא. דקתני שלש אין שתים לא בברייתא ולא בחיצונות [ממש] דהא אמרינן היתה חיצונה אחת מהן טהור אלא אותן המשוכות כלפי הראש דאינן מכוונות כנגד בית יד המסרק ולא חזו כולי האי הלכך ג' הוא דחזו במקצת אבל שתים לא חזו ולא מידי: ל''א והוא עיקר בגווייתא וברייתא שתי שורות שינים יש למסרק של צמר חיצונות ופנימיות החיצוניות עיקר המלאכה תלויה בהן ופנימיות לקלוט הצמר שלא יפול והלכך בחיצונות צריך ג' במקום אחד והפנימיות דיין בב': בקתייהו. שנטל עמה חתיכת עץ והיא נעשית לה בית יד ואינה צריכה תיקון אחר: אלימתא. עבות ואינם צריכות בית יד: זו דברי ר''ש. ולאו סתמא הוא: וכן עושין מעשה. כלומר כך ראיתי מנהג חכמים עושים: רובו. של חדש ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם: והלכתא. מניקה צריכה להמתין כ''ד חדש חוץ מיום שנולד בו ואשה שאינה מניקה צריכה להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת בעלה וחוץ מיום שנתארסה בו (כל הנשים יתארסו אנשואות קאי חוץ מן האלמנה אתא לאשמועינן ולא אארוסות ולמעוטינהו מלינשא דגבי הבחנה רבי יוסי מיקל טפי מכולהו כדאמר בארבעה אחין): ק''ו. רב חסדא מתמיה על דברי רבי יוסי שאוסר ליארס מחמת אבילות כל ל' כדקתני לקמן כמה איבול שלה שלשים יום: במקום שאסור לכבס. שבת שחל ט' באב להיות בתוכה: מותר ליארס. דאירוסין לאו שמחה נינהו: מקום שמותר לכבס. תוך ל' יום של אבל דאבל אין אסור בתכבוסת אלא שבעה ימים דכל שלשים יום לגיהוץ תנן בפ' ואלו מגלחין (מו''ק דף כג.) אבל כיבוס לא דהא תספורת גופה אי לאו דאתיא פרע פרע מנזיר לא מיתסרא: קודם הזמן הזה. קא ס''ד קודם ט' באב דהיינו כל השבת שחל להיות בתוכה ממעטין כו': ומארסין. דלאו שמחה היא ומצוה קעביד: כי תניא ההיא. דמארסין: קודם דקודם. קודם שבת שחל ט''ב בתוכה דהתם מותר לכבס אבל תוך השבת כשם שאסור לכבס אסור נמי ליארס וליכא ק''ו:

דף מג - ב

אלא אימא רבי יוסי אומר כל הנשים ינשאו. חוץ מאלמנה ורבי יוסי לא איבול אתא לאשמועינן דבנישואין אפילו רבי יהודה מודה דאסור בימי איבול דהא שמחה היא אלא ינשאו אתא לאשמועינן ופליג אדרבי יהודה דאמר כל הנשואות יתארסו ואתא ר' יוסי למימר אפילו נשואות ינשאו וג' מחלוקות בדבר דת''ק אסר אפילו ארוסות ליארס דגזרו ארוסת ראשון אטו נשואה וגזרינן ארוסין דאחרון אטו נשואין דאחרון ור' יהודה סבר הנשואות יתארסו ולא גזר אירוסין אטו נשואין והארוסות ינשאו ולא גזר ארוסה אטו נשואה אבל הבחנה מיהא אית ליה ונשואה לא תנשא ורבי יוסי אפילו הבחנה לית ליה: ואי בעית אימא אית ליה. ואפ''ה ינשאו קתני [ולא אנשואות קאי] אלא אארוסות קאי וה''ק כל הארוסות שנתגרשו ינשאו חוץ מן הארוסות אלמנות מחמת האיבול ולקמן פריך מי חייל איבול אארוסה: אי הכי היינו ר' יהודה. דרבי יהודה נמי שרי ארוסה לינשא וליכא למימר הכא כדלעיל דרבי יוסי איבול אתא לאשמועינן דנשואין אסור כל ל' יום דהא בנשואין כ''ע מודו דשמחה היא וינשאו דקאמר רבי יהודה אגרושה דליכא איבול קאמר: איכא בינייהו נשואה ליארס. דקאמר רבי יהודה הנשואות יתארסו דלא גזר אירוסין אטו נשואין ואתא רבי יוסי למימר כל ארוסות [גרושות] ינשאו הואיל וליכא איבול שרי ומשום הבחנה לא מיתסרא דהא לאו מעוברת היא וארוסה אטו נשואה לא גזרינן אבל נשואות לא יתארסו דאיכא למיחש שמא מעוברת היא ואי שרית לה להתארס אתי לאינסובי: כל הנשים יתארסו. ואפילו נשואות: וכולן. הנשואות בין גרושה בין אלמנה לא ינשאו משום הבחנה עד שלשה חדשים: הכא נמי. תני הכי כל ארוסות גרושות ינשאו חוץ מן האלמנה אפי' ארוסה מפני האיבול: וכולן. הנשואות לא ינשאו אפי' גרושה דליכא איבול דחיישינן להבחנה: אלא מסיפא דקתני וכולן לא ינשאו. דעל כרחך אנשואות לא ינשאו קאי דהא אוקמא רישא אארוסות ינשאו ולא גזרינן משום הבחנה דנשואות הלכך סיפא אנשואות קאי דקתני לא ינשאו דבעינן הבחנה אבל איתרוסי שפיר דמי ולא גזרינן אירוסין אטו נשואין: תריץ ואימא הכי כו'. דודאי סיפא אנשואין קאי כדקאמרת ומיהו לא תיתני לא ינשאו אלא לא יתארסו: ולא מיטמאה. כלומר אינה מצווה להתעסק בו: גובה כתובתה. וכגון דכתב לה מן האירוסין: ה''ג אלא תנאי היא. אלא לעולם כדקתני מתני' כל הנשים יתארסו וכדפרשינן בריש שמעתין דאנשואות קאי ואיבול איכא בינייהו ואשמעינן דאירוסין בימי אבל אסור ודקשיא לך קודם הזמן דקתני ומארסין תנאי היא דאיכא למאן דאסר וההיא דקתני מארסין לאו דברי הכל היא ולא סבירא ליה לרבי יוסי: אלא אמר רב אשי. לא תוקמא כתנאי ורבי יוסי מודה בההיא דמארסין ודקשיא לך ק''ו הוא שאני בין אבילות חדשה דתשעה באב דהוי אבילות ישנה ואבלות דרבים הלכך קילא: מתני'

דף מד - א

היתה אחת כשרה. לכהונה ואחת פסולה כגון שנתגרשה מאיש אחר: אם בא יבם לחלוץ חולץ לפסולה. ולא יפסול את הכשרה לכהונה דלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם אע''ג דהוא אין צריך להם: גמ' ארבעה אחין ס''ד. כיון דלא הוו אלא ד' וכולן מתו כדקתני מתו מאן מייבם: ושבקינן ליה. בתמיה ובמה יפרנס כולן: דאפשר ליה. שעשיר הוא ויכול לזונן: עונה בחדש. עונה של ת''ח מערב שבת לערב שבת וזהו אשר פריו יתן בעתו בכתובות (דף סב:) דמטי לכל חדא עונה בחדש: ונייבם לחדא. ברישא והדר נחלוץ לחדא: כל שאינו עולה. לבית דין לייבום שאינה זקוקה להתייבם דרחמנא פטרה דכתיב את בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שני בתים אינו עולה לחליצה: אלמה לא. בתמיה כלומר ואי שתי בתים בעלמא פטורה מי לא איצטריך למיסר צרת ערוה והא איצטריך סד''א ערוה אבראי קיימא ולא רמיא קמיה והויא לה צרת בית אחד ותתייבם קמ''ל: כאן שנה רבי. במשנה זו למדנו רבי לא ישפוך כו': מתני' המחזיר גרושתו. משנישאת: והנושא את חלוצתו. דקיימא עליו בלאו דשוב לא יבנה: והנושא את קרובת חלוצתו. לקמן בעי לן בגמרא הא קרובת חלוצתו לאו דאורייתא היא: יוציא והולד ממזר. דסבר ר''ע יש ממזר מחייבי לאוין: קרובת גרושתו. דגרושתו כאשתו ואחותה או אמה חייבי כריתות נינהו לגביה: גמ' אימא קרובת גרושתו. ורבנן אמחזיר גרושתו ונושא חלוצתו פליגי: ודלמא הא קמ''ל דיש ממזר מחייבי כריתות. וה''ק אע''ג דפליגי רבנן בחייבי לאוין מודים הם בחייבי כריתות שהולד ממזר: ודלמא לעולם לא איירי בה. ודקאמרת לאשמועינן שאר חייבי כריתות: איידי דתנא רישא מחזיר גרושתו ונושא חלוצתו וקרובת חלוצתו. ופליגי רבנן עליה תנא נמי ומודים בקרובת גרושתו אבל קרובת חלוצתו ה''נ דלר''ע הוי ממזר: הכתוב קראו ביתו. ולית ליה סתמא דמתני' בריש פרקין (מא.) דקתני החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת דלר''ע פטורה לגמרי:

דף מד - ב

שהולד פגום. ואם ילדה בת פסולה לכהונה כחללה: שכן היא עצמה מתחללת. שאם מת כהן גדול אסורה אפילו לכהן הדיוט שפסלה זה בביאתו ועשאה חללה דכתיב לא יחלל זרעו (ויקרא כא) ולא כתיב ולא יחל ומשמע ב' חילולים אחד לה ואחד לזרעו והכי מפרש בקדושין (דף עז.) או אם בת כהן היא פסלה מן התרומה כדאמר במכילתין לקמן (דף סח.) תאמר במחזיר גרושתו שאין היא עצמה מתחללת דאי למפסלה לכהן לא מפסלה בהאי חזרה דהא פסולה וקיימא משעת גירושין ואי לתרומה לא מתסרא בהכי כדאמר בפרק אלמנה לכהן גדול (לקמן דף סט.): המחזיר גרושתו. משנשאת: אין לו בה קדושין. דקסבר ר''ע אין קדושין תופסין בחייבי לאוין: והיא פסולה. לכהן דזונה היא: וולדה פסול. ממזר הוא: למאן. קתני ולדה כשר לאו לכהונה: הא כדאיתא והא כדאיתא. היא כשרה לכהונה ולדה כשר לבא בקהל אבל לכהונה פגום: ה''נ מסתברא. דהא כדאיתא והא כדאיתא: והיא תועבה. דקא פרכת היא תועבה ואין בניה תועבין לא תידוק הכי אלא היא תועבה ואין צרתה תועבה ליאסר לייבום אלא מתייבמת: ר' יהושע. דאמר במתניתין (לקמן דף מט.) אין ממזר אלא מחייבי מיתות: עשאה זונה. ופסלה לכהונה אבל לעיל גבי מחזיר גרושתו ליכא לשנויי הכי דאמר בפרק אלמנה לכ''ג לקמן (דף סט.) ואימא נבעלה לפסול לה מחזיר גרושתו ומשני זר אצלה מעיקרא בעינן:

דף מה - א

חייבי לאוין דתפסי בהו קדושין. דנפקא לן בפרק כיצד (לעיל דף כג.) מכי תהיין לאיש שתי נשים וגו' ועבד ועובד כוכבים לאו בני קדושין נינהו דכתיב (בראשית כב) שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור ועובד כוכבים נמי ליתיה בכלל קדושין דכתיב (דברים ז) בז' אומות לא תתחתן בם לא יהא לך בהן חיתון ובשאר אומות כתיב (שם כא) ואח''כ תבא מכלל דמעיקרא לית בה הויה ומהני קראי נפקא לן בקדושין (דף סח:) דלא תפסי קדושין בעובדת כוכבים ועובד כוכבים נמי מצי למילף מינייהו הלכך אין ביאתו ביאה לשם קדושין ודמיא לחייבי כריתות ובשאלתות דרב אחאי מפיק מהא והיא בעולת בעל (בראשית כ) ודרשינן בסנהדרין (דף נז:) בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם וכל שכן דארוסה לית להו וביאה לשם קדושין נמי לית להו דאיתקוש הויות להדדי: אין ממזר וכו'. והא האי תנא כשמעון התימני סבירא ליה וקתני בעובד כוכבים ועבד דאין ממזר: אף על גב דקאמר רבי. בפרק ר''ג אין ביאה אחר חליצה דאם חלץ לזו ובעל את זו אינה צריכה הימנו גט וקאמר אין הדברים הללו אמורים דביאה אחר חליצה לא תפסה אלא לדברי ר''ע כו' אבל לדידיה לא סבירא ליה אפילו הכי בעובד כוכבים ועבד מודים: דכי אתא רב דימי כו' משום רבינו. רבי: שבוייתא מן ארמון. לאנטוכי: אלא אמר רב יוסף רבי היא. לא תחשוב גברי דהאי משום רבותא דרבים לא תפסיל ליה דהא נמי רבים אכשרי אלא משום ההיא דר' איכא למיפסליה דהלכה כמותו: והאמר רבי יהושע בן לוי. לעיל הולד כשר: זו שאיסורה שוה בכל. עובד כוכבים אסור בין בכהנת בין בלויה בין בישראלית: שבנה פגום. בנה פגום לאו דוקא דהא פשיטא בן העובדת כוכבים לאו כהן הוא ואי משום דלא ישא כהנת כיון דמותר בישראלית מותר נמי בכהנת שאין קדושה בנשים דאפילו כשרות מותרות לפסולים דקיימא לן (קדושין דף עג.) לא הוזהרו כשרות מלינשא לפסולים אלא משום בתה נקט דאם תלד בת פסולה לכהונה: פסלה. אפי' מתרומה דבי נשא וכ''ש מלהנשא לכהן: שפסלוה. כהנת מתרומת אביה ולויה וישראלית כגון שנישאו לכהן וילדו לו בנים וכשמתו בעליהן היו אוכלות בתרומה בשביל בניהם ואם בא עליה עובד כוכבים ועבד פסלה מתרומה וכ''ש מכהונה: מי שיש לו אלמנות וגירושין בה. כגון ישראלית הוא דכי מת וזרע אין לה ושבה אל בית אביה וגו' (ויקרא כב): יצאו עובד כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה. שאין קדושין תופסין: א''ל אביי. לרב יוסף: מאי חזית דסמכת אדרב דימי. דאמר משמיה דרבי הולד ממזר סמוך אדרבין דמכשרי ליה משמיה דרבי: דההוא דאתא. בן עובד כוכבים מישראלית: אמרי אנשי גמלא במדי אקבא רקדא. גמל גדול מרקד בתוך קב קטן בד' רגליו במלכות מדי וגוזמא: הא קבא והא גמלא והא מדי. יבא וירקד לפנינו כלומר אתה שהתרת דבר חידוש האמת דבריך ותן לו בתך: לא הוה אזיל מקמיה. אותו בן העובד כוכבים דקא א''ל הב לי ברתך: זיל איטמר. לך במקום שלא יכירוך ושא בת ישראל שאילו יכירוך לא יתנוה לך אלמא לא ממזר הוא מדאכשר ליה בת ישראל שהרי ממזר מוזהר על הכשרה: בת מינך. בת ישראל מן העובד כוכבים הכשרה כמותך אבל ממזרת ושפחה לא תשא אלמא כשר הוא: גלי. צא לגלות במקום שלא יכירוך ויתנו לך בת ישראל כשרה: בני בי מיכסי. מקום: מרא דשמעתא. דאמר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל בנו כשר:

דף מה - ב

מנו רב יהודה. כדאמר ואף רב יהודה מורה בה להיתירא: והאמר רב יהודה. גבי חציו עבד הבא על בת ישראל: הולד אין לו תקנה. בבת ישראל כלומר ממזר הוא: כי איתמר. ההיא דאין לו תקנה: כגון דקדיש. מי שחציו עבד וחציו בן חורין את בת ישראל ואח''כ בא עליה דכיון דקדשה הויא מקודשת לצד חירות אבל לא לצד עבדות ונמצא צד עבד שבו משתמש בא''א ולפיכך הולד ממזר דכל הני דמכשרי בפנויה מכשרי אבל באשת איש אפילו בישראל הולד ממזר וכ''ש עובד כוכבים ועבד אבל היכא דבא עליה בלא קדושין כשר: ה''ג דנמצא צד עבדות שבו משתמש באשת איש: לדברי המכשיר. בעבד הבא על בת ישראל מכשיר אפי' בא''א וטעמא מפרש ואזיל: אלא מאשת אב. דממזרות לגבה כתיב דכתיב לא יקח איש את אשת אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר (דברים כג): כגון שבא על אשת איש. ומשום הכי הולד אין לו תקנה בבת ישראל דנמצא צד חירות של עבד כשבא עליה משתמש באשת איש ואע''ג דאי כולו עבד הולד כשר כדאמרן לדברי המכשיר מכשיר אפי' בא''א הכא ממזר משום צד חירות דהוי כשאר ישראל הבא על אשת איש דהולד ממזר: רב גזא גרסי': הוה עובדא. בעבד גמור: בין באשת איש. כדאמרן שאין עושה ממזר אלא מי שיש לו קדושין על אחרים: רב מרי בר רחל. מעובד כוכבים הבא על ישראלית הוה: בפורסי דבבל. גבאים ממונים על ישראל ואע''ג דגר בעלמא אסור למנותו פרנס על ישראל דאמר מר כו' האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה: אטבלה לשם אנתתא. לשם טבילת נדה ולא לשם טבילת גירות: יכילנא לאכשורי בה. להיות גיורת גמורה ואע''פ שלא טבלה לשם גירות ואמר לקמן (דף מו:) לעולם אינו גר עד שימול ויטבול דטבילת נדה סלקא לה לשם גירות דעובדת כוכבים לא טבלה לנדותה: ובברתה. ואע''ג דבת עבד הבא על בת ישראל היא דהא נתגיירה זו וכבת ישראל היא אפ''ה כשרה בתה: בה כדרב אסי. דאמר בשמעתין ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא שלא טבלה אמו לשם גירות ואמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה אלמא טבילת נדה סלקא לה לשם גירות ל''א לשם אנתתא לשם אישות וטבילת גירות הוה אלא שאינה טבילה דאמר בכיצד (לעיל דף כד:) אחד איש שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש אינן גרים. יכילנא לאכשורי בה ע''י טבילות אחרות שטבלה אח''כ לנדותה כך שמעתי וקשיא לי חדא דקבעינן הלכתא התם הלכה כולן גרים ואפי' למשנה ראשונה נמי אי קמייתא לא סלקא לה בתרא נמי לא סלקא לה דלאו לשם שמים נתגיירה ולשון ראשון עיקר ונראה בעיני: בר ארמייתא. שלא טבלה אמו כשנתגיירה: מי לא טבלה לנדותה. ואותה טבילה עולה לה לטבילת גירות דדת יהודית היא וכן מי לא טבל לקריו:

דף מו - א

עובד כוכבים גופא לא קני. עובד כוכבים לא קנאו לגופו של זה מתחלה כדאמר לקמן ולא הם קונים זה את זה: הקדש חמץ ושחרור. עשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח דהויא קדושת הגוף פקע שיעבודא דקמא אבל קדושת בדק הבית לא מפקעא כדתנן בערכין (דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים כולן או אם עשה חמצו אפותיקי לעובד כוכבים והרי הוא מונח בידו של ישראל ובאו שש שעות של ערב הפסח פקע שיעבוד העובד כוכבים הואיל ולא הוי ממש דידיה וחייב זה לבערו: ושחרור. עשה עבדו אפותיקי לחבירו ושחררו משוחרר ופקע ממונו של מלוה: בבלוריא כו' לפניה אין. לפי שהן גרים והיא עובדת כוכבים והעובד כוכבים ישראל לא קני לגופיה: לאחריה לא. אלמא גבי ישראל לא אמרינן קנה עבד עצמו בן חורין: בין בסתם. שלא פירש הרי אנו טובלין לשם בני חורין: במפורש. כדרב חמא בר גוריא דקתני וקדם וטבל לשם בן חורין: אבל עובד כוכבים גופיה. עובד כוכבים שמכר עצמו לישראל קנהו ישראל לגופיה ואם קדם וטבל לשם בן חורין לא קנה עצמו בן חורין: אלא עובד כוכבים מי לא קני ליה לישראל. למעשה ידיו והכתיב או לעקר משפחת גר ואמר מר משפחת גר זה העובד כוכבים: אימא בכספא ובטבילה. לשום עבדות הוא דקאמר רחמנא ליקני אבל אם קדם וטבל לשם בן חורין ה''נ דבן חורין הוא: לתקפו במים. כשמטבילו לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות שאפילו יאמר הוא לשם בן חורין לא קנה עצמו בן חורין ולא יהא ממשות בדבריו: בעי לאטבולי. לשם יהדות לעבד: מינייכו קא בעינא ליה. אם יקדים ויאמר לשם בן חורין: ארויסא. קביסטרי {קיביסטר"א: אפסר (חלק מהרתמה, שבו מושכים את הבהמה או את הסוס בצווארם)} : וצמצמו. דחקוהו לקשור בצוארו משום לתוקפו במים: ארפו ליה וצמצמו ליה. שהיה לו עניבה וכשרוצים מושכין ראש החבל והוא דוחק מאליו וכשאין מושכין רפוי והמים נכנסים על בשרו: זולטא דטינא. כלי מלא טיט: דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו. כשאין נותנין כסף גולגולת למלך תופסים אותם גבאי המלך והני דבי פפא עשירים היו ופורעים המס לגבאי המלך וקונין אותם לעבדים מהם ועובדי כוכבים היו אותן הנקנין וקא מיבעיא ליה אי הוי קנין דלכי נפקי מיניה ליבעי גיטא דחירותא או לא: מוהרקייהו דהני. חותמן של אלו: בטפסא דמלכא. שהן לו לעבדים: טפסא. ארגז אשקרי''ן {אישקרי"ן: קופסה (בעיקר לתכשיטים)} בלע''ז: ומלכא אמר כו'. הילכך מכר הוא ובעו גיטא דחירותא אי בעו לאיגיורי ולאשתרויי בבת ישראל: לפי שאינם בני תורה. אתורמוסין קאי דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים כדמפרש לקמן אלא לפי שאינן בני תורה צא ואסור עליהן שלא יזלזלו בבשולי עובדי כוכבים: ועל יינם משום יין נסך. דאע''ג דלא נגעי אלא כחו בעלמא הוא אסור משום לך לך אמרין לנזירא כו': תורמוס אינו עולה על שלחן מלכים: באבותינו שמלו. בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל התורה ולקבל פני השכינה: באמהות. נשותיהם שטבלו כדמפרש לקמן דאם לא טבלו במה נכנסו תחת כנפי שכינה: משאי אפשר. אמהות אי אפשר למול: אלא מן החולין. ולא מדמי מעשר שני דאכתי מעשר שני לא הוה: אין בא אלא מן החולין. למעוטי מדמי מעשר שני: ה''ג במנחות בהתודה (דף פב.) א''ל רבי עקיבא וכי דנין אפשר כו'. ומאן דגריס רבי יהושע קשיא האמר רבי יהושע דנין מאמהות: משאי אפשר. מפסח מצרים דהאי דלא בא מן המעשר דאי אפשר הוא דאכתי מעשר לא הוה:

דף מו - ב

במקום שאין טעון כיבוס. כגון בעל קרי בעלמא דכתיב ורחץ במים וטמא עד הערב (ויקרא טו) ולא כתיב יכבס בגדיו: מקום שטעון כיבוס. כגון בקבול תורה דכתיב וכבסו שמלותם: דלמא נקיות בעלמא. ההוא כיבוס לאו משום טומאה הוה דלטעון טבילה מק''ו אלא שיהיו בגדיהם לבנים והגונים לקבל פני שכינה: ויזרוק על העם. הזאה הוא: מטבילים אותו. והוי כישראל מעליא ואין צריך לבדוק בעדים אם מילתו לשם מצות מילה: ומה בכך. אם אין מילתו לשם מילה הואיל וטבל בטבילה סגי: אין מטבילים. שמא ערבי מהול וגבעוני מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית דר' יוסי תרתי בעי: לפיכך. הואיל ולר' יהודה בחדא סגיא מטבילין בשבת גר שמל אתמול לפנינו דבמילה סגי ליה וכי מטבלי ליה בשבתא לא מתקני גברא: הכי גרסינן אמר מר לפיכך מטבילין גר בשבת דברי רבי יהודה פשיטא כיון דלרבי יהודה בחדא סגי היכא דמל לפנינו מטבילים: טבילה עיקר. דהא אמילה שמעינן ליה דקאמר ומה בכך: ר' יוסי אומר אין מטבילין. תרתי בעי ואע''ג דמל בפנינו טבילתו תקנתו: עובדא הוה בי ר' חייא בר רבי ורב יוסף מתני בר' אושעיא ב''ר. כלומר ר' אושעיא נמי הוה בהדי ר' חייא: ורב ספרא מתני. דאף רבי אושעיא בר' חייא הוה בהדייהו: שהי האידנא. לילה היה: ש''מ. מדרב ספרא דאמר תלתא הוו גר צריך שלשה: דבעינן מומחין. כי הנך תלתא גברי רבנן רברבי: דלמא דאיקלעו. הכי הוה מעשה דאיתרמו רבנן כי הני אבל ג' ודאי שמעינן מדקפליג רב ספרא ומוסיף עד דהוו תלתא: משפט כתיב ביה. משפט אחד יהיה לכם ולגר (במדבר טו) ואין משפט פחות מג': יכול מקבלין אותו. לא נצריכנו הטפת דם ברית וטבילה: בא ועדיו עמו מנין. שנאמן: תלמוד לומר וכי יגור. מכל מקום ולקמן פריך כיון דעדיו עמו פשיטא ומי בעי קרא:

דף מז - א

בכל מקום שאתך. ולקמן פריך הא אפיקתיה: צריך להביא ראיה. שבב''ד נתגייר שמא גבעוני מהול הוא ומשום שבחא דא''י הוא דקאמר הכי ומשקר: ה''ג מהו דתימא לא ניהמניהו: מעמך. גר ותושב וחי עמך (ויקרא כה): דליכא טובה. דפסק חלב ודבש: דקמסייעי קראי. דהא עמך כל מקום שאתך משמע ואפילו בארץ ובארצכם למה לי אלא לאו אראיה קאי דבארץ צריך להביא ראיה ולא בחוצה לארץ: מדכתיב גר אצל ושפטתם מכאן אמר ר' יהודה גר בעי בית דין: יכיר. את הבכור בן השנואה יכיר: יכירנו לאחרים. שאם אין ב''ד מכירים אותו נאמן עליו אביו לומר זה בני בכור ליטול פי שנים: בן גרושה הוא. וכהן חלל הוא: ואין עדות לעובד כוכבים. הואיל ובניך מוחזקין בכשרות אין אתה נאמן להעיד עליהן ולפוסלן: לפסול את בניך. דנפקא לן מיכיר ואי אתה נאמן לפסול את בני בניך: והלכתא כרב נחמן. דאמר לדבריו עובד כוכבים הוא ואין עדות לעובד כוכבים ואפילו אבנים לא מהימן: והתניא כרבינא. דנאמן הוא על בנו קטן שאין לו בנים וקס''ד דהא מתני' בגר שבא ואמר גר אני קמיירי: ההיא. דקתני נאמן הוא על בנו קטן: לענין יכיר. תניא אההיא מתני' דיכיר קאי דקתני וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ועלה קתני דנאמן הוא על הקטן דהא ישראל הוא ויש לו עדות והתורה האמינתו על בנו ולא על בן בנו אבל גבי גר אפילו אבנו לא מהימן דאין עדות לעובד כוכבים: וסחופין. שפלים וכפויין כמו סחופי כסא (שבת דף סו:) כפיית הכלי: ואיני כדאי. ואיני ראוי להשתתף בצרתן ומי יתן ואזכה לכך: ומודיעים אותו. לקמן מפרש טעמא דכולה מתני':

דף מז - ב

לא רוב הטובה. לפי שיצר הרע מחזר אחריהן כדאמרי' במס' סוכה (דף נב:) ושמא תזוח דעתן עלייהו ויחטאו: ואין מרבין עליו. דברים לאיים עליו שיפרוש: ציצין. חתיכות בשר שלא נפרעת המילה כהלכתה: ומודיעין אותו מקצת מצות. דהשתא ע''י טבילה הוא נכנס לכלל גירות הלכך בשעת טבילת מצוה צריך לקבל עליו עול מצות: אחד גר ואחד עבד משוחרר. לקמן מפרש למאי הלכתא אקשינהו: ובמקום שנדה טובלת. בארבעים סאה: שם גר ועבד משוחרר טובלין. ואע''פ שאין טבילתו משום טומאה וטהרה כשאר טבילות: חוצץ בגר ועבד משוחרר ובנדה. לבעלה ואע''פ שאין טבילתן לענין מגע טהרות כשאר טבילות: דאי פריש. שלא יתגייר: נפרוש. ולא איכפת לן: דאמר מר קשים גרים לישראל כספחת דכתיב ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. לשון ספחת שאוחזין מעשיהם הראשונים ולומדים ישראל מהם או סומכין עליהם באיסור והיתר: ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה. שלא יאמרו עניים הללו הלוקטין פאת שדה גזלנים הם ועומד עליהם והורגם בדיניהם שבני נח הוזהרו על הגזל בסנהדרין (דף נו.) ואזהרתן זו היא מיתתן דלא בעו התראה לפיכך בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה דעובד כוכבים קפיד על דבר מועט ולגבי ישראל הויא מחילה: ולא ניתן להשבון. אינו בחזרה אלא נהרג דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה) אבל בני נח אמרינן בסנהדרין (דף נח:) אזהרתן זו היא מיתתן וכיון שעבר על אחת מז' מצות נהרג: לישנא אחרינא מודיעים אותו עון לקט שכחה ופאה. הואיל והן מקפידים על הממון כ''כ כדאמר דנהרג על פחות משוה פרוטה מודיעין אותו עון לקט כו' שמא יחזור בו מלהתגייר ולשון זה עיקר דאי משום טעמא קמא מאי לשון עון לקט שכחה ופאה יודיעוהו שילקטו עניים בשדהו: אסיר לן יחוד. להתייחד עם אשת איש: ב' קברים. אחד לנסקלים ולנשרפים שהרשיעו בעבירות חמורות ואחד לנהרגים ולנחנקים שאין מיתתן חמורה ואינם רשעים כל כך: עטרה. שורה גבוהה שסביב הגיד וממנה הולך ומשפע למעלה ולמטה: רוב גובהה. של אותה שורה ולא תימא רוב היקיפה: ואין אוכל בתרומה. אם כהן הוא דכהן ערל אסור בתרומה כדאמר לקמן בפרק הערל: מרזו מכה. מכבידין את חולי המכה כמו מטרא רזיא לאילני במסכת תענית (דף ג:): דאי הדר ביה. לקדמותו ואח''כ קדש בת ישראל מקודשת וצריכה גט דישראל מומר קידושיו קידושין דישראל הוא: קס''ד. דהאי דאקיש שיחרור של עבד לגירות העובד כוכבים לקבל קאמר שבשעת טבילת שחרור העבד צריך להודיעו מקצת מצות: אבל עבד אין צריך לקבל. בשעת שחרור דמשעה שטובל לשם עבדות שייך במצות דכתיב (דברים ה) למען ינוח עבדך ואמתך ועוד דגמרי' (חגיגה דף ד.) לה לה מאשה: שלא קבלה עליה. להתגייר: כופה ומטבילה לשם שפחות. דכל טבילות עבדים על כרחן היא: ומשחררה. ומטבילה לשם שחרור בע''כ:

דף מח - א

ומותר בה מיד. אלמא לר' שמעון עבד אין צריך לקבל בשעת טבילת שחרור ולרבנן דלא הוי תקנתא בהכי סברי צריך לקבל: עבד איש ולא עבד אשה. בתמיה ואשה שקנתה עבדים ולא מלו מי לא הוו כשאר עבדים אלא ע''כ האי איש אעובד כוכבים שמכרו קאי ולמעוטי בן איש וה''ק עבד שלקחת מן העובד כוכבים אתה מל בעל כרחו של עבד ואי אתה מל בן עובד כוכבים בעלמא דלאו עבד בעל כרחו ומדכתב רחמנא איש קרא יתירא למעוטי בן איש ש''מ ומלתה אותו בעל כרחו משמע דאי מדעתו היכי ממעט לבן איש ואי לא כתיב איש ה''א האי עבד לאו למעוטי בן אתא אלא היא גופא איצטריך לאשמועינן דמילת עבדים מעכבא בפסח לשון אחר ועיקר עבד איש ה''ק עבד שהוא איש אע''פ שהוא גדול ובן דעת ומלתה אותו בעל כרחו ואי אתה מל בן [שהוא] איש גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בעל כרחו דגבי בנים כתיב המול לו כל זכר ולא כתיב בהו איש וגבי עבד כתיב איש למעוטי בן: ורבנן. כשם שאין אתה מל בן איש [בע''כ] דהא לא כתיב בהו איש: כך אי אתה מל כו'. ומילתא בעלמא היא ולא הקישא אלא ה''ק ליה כי היכי דמודית לן בבן ה''ה לעבד נמי דאין מגיירין בן דעת אלא מרצונו: אימור דקא שמעת לרבנן. דפליגי אדרבי שמעון דלא הויא תקנתא: ביפת תואר. דלא שייכא במצות: אבל עבד. ששהא אצלו כמה ימים וניהג עליו מצות הנוהגות בעבד מי שמעת להו דצריך לקבל: לענין טבילה תניא. ששניהם שוים בטבילה שצריכים לטבול כשבאין לכלל ישראל גמור אבל לענין קבלה לא הושוו דעבד אין צריך לקבל בשעת טבילת שחרור: תקוץ. אצפרנים קאי ואע''ג דלאו ניוול גזירת הכתוב היא: עשיה בראש. כלומר נאמר שם תיקון מצוה בראש דכתיב וגלחה: לא עשה רגליו. לא קצץ צפרני רגליו: ולא עשה שפמו. לא גלח שער שפמו אלמא עשיה קרי להעברה:

דף מח - ב

כי הני. ששים ואחר כן תבא אליה אחר שיעור אחר כזה תבא אליה: הרי הוא אומר וינפש בן אמתך. והאי בעבד ערל כתיב כדמפרש לקמן: בין השמשות של ע''ש ולא הספיק למולו. ומזהירו הכתוב לרבו על עבדו לנוח ביום המחרת ולא על שבת הבאה שהרי צריך למולו בשבת זו וכיון דמל מקרא אחר נפקא מלמען ינוח עבדך דלקמן מוקי לה בעבד שמל: גר תושב. שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים: האמר אין מקיימין. אפילו יום אחד: ה''מ. דאין מקיים: היכא דלא פסקא למילתיה. דלא קיבל מעולם להתגייר ולא פסק מגיותו: אבל היכא דפסקא למילתיה. בשעת לקיחתו ונתפייס להתגייר ואחר כך חזר בו מגלגלין שמא יחזור ויתרצה לשון מורי לישנא אחרינא ה''מ דאין מקיימין היכא דלא פסק למילתיה שמקיימין סתם אבל היכא דפסק דאמר לו הריני מגלגל עמך י''ב חדש ואם לא תמול אמכור אותך מותר דהוי גביה כשכיר בעלמא: לשמעתא. האי תרוצא דרב פפא דהיכא דפסק למילתיה משהינן: לישני ליה הא. כגון דפסק למילתיה דיכול לקיימו כל י''ב חדש: חד מתרי טעמי. שני ליה: וכל רבותי אמרו לי משמיה. דרבי אלעאי: הפסד טהרות. שמטמא את התרומות דעובד כוכבים גזרו עליו שיהא טמא כזב לכל דבריו: לספר. מרק''א {גבול, סְפַר} בלע''ז כרך המבדיל בין ארץ ישראל לארץ העמים: שלא קיימו ז' מצות. בעודן עובדי כוכבים ועד השתא לא איפרעו מינייהו דפורענות גנוזה להם לעתיד לבא אבל כשמתגיירין נפרעין מהם כדי למרק חובתן: כקטן שנולד. ואינו נענש על שעבר: מיראה. מיראת גיהנם והפורענות האמורה עליהם: אשר באת. שמיהרת ולא איחרת:

דף מט - א

מתני' כל שאר בשר שהוא בלא יבא. כל קורבה שהיא בלאו ואפי' אין בה כרת כגון אנוסת אביו וכרבי יהודה דהויא בלאו דלא יגלה כנף אביו ומחמת קורבה כגון נושא חלוצתו דהוי בלא יבנה והוי לאו דקורבה בלא כרת: כל שחייבין עליו כרת. אבל נושא חלוצתו לא הוי ממזר: לקיים דברי רבי יהושע. לא היה כתוב במגלה אלא ארישא קאי אמר ר''ש בן עזאי לקיים דברי ר' יהושע כו': מאשת איש. חייבי מיתות כו': גמ' וכתיב לא יבא ממזר. וסמיך ליה לא יגלה: דר' יהודה ורבנן. בפרק נושאין על האנוסה (לקמן דף צז.): ולרבי סימאי. בכתובות (דף כט:) וקידושין (דף סח.) מן הכל היה עושה ר''ע ממזרים חוץ מאלמנה לכ''ג שעושה חללין ולא ממזרי' מדקאמר חוץ מאלמנה אלמא אפי' חייבי לאוין שלא מחמת קורבה מרבה כגון מחזיר גרושתו משנישאת וכגן נתינה לישראל דקיימא בלא תתחתן בם (דברים ז) ומשבעה אומות הוא וכגון עמוני שנשא בת ישראל בניו ממזרים: חייבי עשה. מצרי או אדומי קודם ג' דורות דכתיב (דברים כג) דור שלישי יבא להם ולא שני ולאו הבא מכלל עשה עשה והא דר' ישבב נמי בכתובות (שם) בואו ונצוח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר: סבר לה כרבנן. דפליגי אדרבי יהודה בנושאין על האנוסה (לקמן דף צז.) ואמרי האי לא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר דהויא ליה אשת אחי אביו ובכרת והאי דהדר כתבה במשנה תורה משום למסמך ליה לא יבא ממזר ולאשמעינן דיש ממזר מחייבי כריתות: ה''ג ורבי יהושע לכתוב רחמנא לא יגלה. כלומר אי בשומרת יבם של אביו משתעי או באנוסת אביו משתעי לכתוב לא יגלה כנף אביו לחודיה ולאשמעינן דיש ממזר מחייבי כריתות לרבנן או מחייבי לאוין לרבי יהודה וכל שכן מאשת אב דהויא בכרת ומיתה: לא יקח. איש את אשת אביו למה לי למכתב אלא ש''מ מדכתביה הא קמ''ל דלא יבא ממזר עלה קאי דמינה הוא דהוי ממזר משום דחייבי מיתות הוא ואלא יגלה כנף אביו לא קאי ואי קשיא כנף אביו למאי כתביה אי בשומרת יבם לעבור עליו בשני לאוין ערות אחי אביך לא תגלה ולאו דלא יגלה כנף אביו ואי באנוסת אביו אשמעינן דאסורה: מלא יקח עד לא יגלה. דהיינו אשת אב הכתובה בין לא יקח ללא יגלה: הכל מודים. ואפילו שמעון התימני: בבא על הנדה. אע''ג דקאי בכרת אין הולד ממזר:

דף מט - ב

והבא על הסוטה. אשת איש שזינתה וקיימא לן דאסורה לבעלה בפ''ק (לעיל דף יא:) מה אני מקיים אשר הוטמאה (דברים כד) לרבות סוטה שנסתרה ואע''ג דחייבי לאוין היא מודה בה רבי עקיבא דפליג אדרבנן במתני' (לעיל מד.) במחזיר גרושתו וקאמר דהולד ממזר אע''ג דלאו חייבי לאוין דשאר הוא הכא מודי דאין ולד ממזר וכל שכן לאידך רבי עקיבא בר פלוגתא דשמעון התימני לא הוי ממזר משום דסוט' לאו מחייבי לאוין דשאר היא: דהא תפסי בה קידושין. לאשה דאף לאחר שזינתה לא פקעו מינה קידושיה הראשונים: נדה דכתיב ותהי נדתה עליו. תהי לשון הויה דקידושין עליו: שומרת יבם. לאחד מן השוק בלא חליצה שאין הולד ממזר ואפילו לרבי עקיבא דפליג אדרבנן במתני' וטעמא משום דקידושין תופסין בה מדאפקיה רחמנא ללאו דידה בלשון הויה דכתיב (דברים כה) לא תהיה בת הויה היא והכי קאמר לא תהיה אשת המת לא תתקדש אשת המת בקדושין לאיש זר אלמא קדושין תפסי בה: ואביי מספקא ליה. האי לא תהיה לאיש זר: אי כרב. דאמר בפרק האשה רבה (לקמן דף צב:) מנין שאין קידושין תופסין ביבמה דכתיב לא תהיה אשת המת לאיש זר לא תהיה בת הויה לזר והולד ממזר: אי כשמואל. דאמר (שם) בעניותינו בעניות דעתינו צריכה גט דמספקא לן אי להכי הוא דאתא כדקאמר רב או דלמא לאוקמה בלאו אתא וקידושין תפסי בה מדאפיק לאו דידיה בלשון הויה: משנת רבי אליעזר ב''י קב ונקי. קב מדה קטנה כלומר במקומות מועטים הוא נזכר במשנה [או בברייתא]: ונקי. בכל מקום שנזכר הלכה כמותו: בהמצאו. משמע פעמים שאינו מצוי: אמלא. לאו לשון תוספת אלא משלים ולא יותר: ידענא ביה. במנשה דלא מקבל תירוצא דטעמא דקראי אלא קטיל לי ואי אימא ליה ולא מקבל אישויי' ליה מזיד בהריגתי דעכשיו הוא סבור להורגני בדין מוטב שאברח מפניו: כי מטא. נרגא: להדי פומא. דישעיה: נסרוה לפומיה ונח נפשיה. ומשום הכי איענש לנסורי פומיה משום דקרינהו לישראל עם טמא שפתים מדעתו שלא צוה לו הקב''ה ולא מחמת תוכחה דכתיב ואומר אוי לי כי נדמיתי: נסתכלו באספקלריא שאין מאירה. וכסבורים לראות ולא ראו ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו:

דף נ - א

שני דורות. שנים שפוסקין לאדם בשת לידתו: זכה מוסיפין לו. והאי אמלא לשון תוספת הוא: משלו הוסיפו לו. אלא שמתחלה היו רוצים לפחות משניו: תדע. שמתחלה כשנולד נפסקו לו כל אותו תוספת: שהרי נביא נתנבא. בימי ירבעם שנים הרבה קודם הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו ובשעת חליו של חזקיה עדיין לא נולד מנשה שממנו יצא יאשיהו הוי אומר בשעת חליו גזרו לפחות משניו וכשזכה השלימו לו: משנה שאינה צריכה. דזיל קרי בי רב הוא עליה בחייה שלא נאסרה אחותה אלא בחייה:

פרק חמישי - רבן גמליאל

מתני' רבן גמליאל אומר. סדר משנה זו שלא תטעה לשבש הגירסא שבספרים סדר יבם אחד ויבמה אחת תחלה מפרש דין גט וחליצה וביאה שאחר מאמר ואח''כ מפרש דין מאמר וביאה וחליצה שאחר הגט ואח''כ דין מאמר וגט וביאה שאחר החליצה ואח''כ דין מאמר וגט וחליצה שאחר הביאה וכן סדר יבם א' ושתי יבמות: אין גט אחר גט. שתי יבמות לאדם אחד מאח אחד ונתן גט לזו וגט לזו אינו אסור בקרובות שניה דאי קמא אהני הא פקעה זיקה דתרוייהו והוי כמגרש נכרית ואי קמא לא אהני למידחי בתרא נמי לא אהני והלכך לאו גרושתו היא וכן שני יבמין ליבמה אחת ונתן זה גט וזה גט האחרון אינו כלום ומותר בקרובותיה וטעמא כדפרישית: ולא מאמר אחר מאמר. בין ביבם אחד לשתי יבמות בין שני יבמים ליבמה אחת האחרון אין כלום לפסול את הראשונה עליו ואינה צריכה הימנו גט ולא ליאסר בקרובות השניה: ולא בעילה אחר בעילה. בא על זו וחזר ובא הוא או אחיו על צרתה ביאת זנות בעלמא הוא ואין אסור בקרובותיה: יש גט אחר גט. דקמא לא דחה לגמרי הלכך אכתי איכא פלגא זיקה דהא בעיא חליצה הלכך אהני בתרא והויא גרושתו ואסור בקרובותיה: כיצד. לאו אפלוגתא קאי אלא מלתא באנפי נפשה היא ואיבם אחד ואיבמה אחת קאי והכי קאמר כיצד דין יבם ויבמה והכי מפרש בגמ': צריכה הימנו חליצה. ואם רצה לכנוס לא יכנוס דכיון דהתחיל בגירושין קיימא עליה בלא יבנה: צריכה הימנו גט. דחליצה אפקעתה לזיקתה ובעי גט לאפקועי קדושין דיליה דחליצה לא מפקעת קידושין: הרי זו כמצותה. מפרש בגמרא אף זו כמצותה: נתן גט ועשה מאמר. באותה יבמה עצמה אפי' ר''ג מודה דיש מאמר אחר הגט דמספקא ליה אי גט דחי אי לא ודלמא גט לא דחי ואהני מאמר יבמין בה וכ''ש לרבנן דאמרי גט דוחה קצת ומשייר קצת אהני מאמר למיקני שיורא דגט וצריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו ויבומי לא דמגט קמא קיימא עליה בלא יבנה: נתן גט ובעל. אסור לקיימה דקמה עליה בלא יבנה וצריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו גט לביאתו ואפילו לר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין דהא הך מתני' כולה ר' עקיבא היא כדמפרש בגמ' הכא מודי דתפסי קידושי ביאה דגט לאו כחליצה דמי לאפקועי כולה זיקה הלכך לא עמדה עליו בלאו גמור: וחליצה. לזיקתו ובגט לחודיה לא מפטרא [כמו] שאחר כונס את יבמתו שיכול לפוטרה בגט משום דהוי ביאה פסולה משום גט קמא ולא קניא לגמרי: אין לאחר חליצה כלום. ואע''ג דחליצה פסולה היא דאי הוה בעי לייבומי לא מצי ואפ''ה דחיא לגמרי ואין אחריה כלום דאי הדר ומקדש לה במאמר או בביאה לא בעינן גט וכדרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין והכי מפרש בגמ' דמתני' ר''ע היא: חלץ ועשה בה מאמר. או נתן גט אחר חליצה או בעל אחר חליצה אינו כלום כדתני בסיפא אין אחר חליצה כלום שאין מאמר וביאה תופסין בה אחר חליצה כר' עקיבא וגט דאחר חליצה לא הוה צריך למיתני לאשמועינן דאין כלום דלמאי ליהני ליתסורי בקרובותיה הא מיתסר וקאי מחמת חליצה אלא איידי דבעי למיתני גט דאחר בעילה כדקתני או בעל ועשה מאמר ונתן גט לאשמועינן דאין לאחר ביאה כלום זיקת יבומים ובהאי גט סגי ליה בלא חליצה תנא נמי גט דאחר חליצה והכי מפרש בגמ': או בעל ועשה מאמר. או נתן גט אחר ביאה או חלץ אחר ביאה אין לאחר ביאה כלום זיקת יבמים דגט שנתן אחר ביאה מגרש לה כאשתו גמורה ולא בעיא חליצה ואם רצה להחזיר מחזירה וחליצה שעשה אחר ביאה אינה מועלת כלום דאין עליה זיקת יבמין ומאמר דאחר ביאה לא הוה צריך למיתני דפשיטא לן דלא מהני דלמאי ליהני הא אפילו מאמר אחר מאמר ביבם אחד ויבמה אחת בתרא כמאן דליתיה דמי דמאי קעביד הא מיתסר וקאי בקרובותיה אלא איידי דתנא רישא חלץ ועשה מאמר דאיצטריך לאשמועינן כר' עקיבא דאין קידושין תופסין בחלוצתו תנא נמי בעל ועשה מאמר והכי מפרש בגמ': אין אחר חליצה כלום. ארישא קאי וכדפרישית לעיל ואלישנא דסיפא דקתני או בעל ועשה מאמר או נתן גט וחלץ הוה שייך למיתני אין אחר ביאה כלום ובגמרא קא בעי ליה:

דף נ - ב

אחת יבמה אחת ליבם אחד ואחת שתי יבמות ליבם אחד. שוין כמו שאמרנו שיש אחר גט ראשון או אחר מאמר ראשון כלום ואין אחר ביאה שבתחלה או אחר חליצה כלום: כיצד. בשתי יבמות ליבם אחד: צריכות שני גיטין. כרבנן דיש מאמר אחר מאמר וייבומי לא דהיכי ליעביד אי לייבומי לתרוייהו הוו להו שני בתים ואי לחדא הואיל וחברתה ביה אגידא הוה ליה בונה שני בתים: וחליצה. לאחת מהן ופוטרת צרתה: מאמר לזו וגט לזו. פסל גט של אחרונה את הראשונה דקם ליה בלא יבנה וצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו דחליצה לא מפקעא קידושין וגט לא מפקע זיקה: מאמר לזו ובעל את זו. אסור לקיימה דהואיל וקמייתא אגידא ביה הוו להו שני בתים וצריכות שני גיטין זו גט למאמרו וזו גט לביאתו וחליצה לאחת מהן ופוטרת צרתה אבל בגט לחודיה לא נפקא בעלת ביאה הואיל דביאה פסולה היא: מאמר בזו וחלץ לזו. בעלת מאמר הראשונה צריכה גט למאמר דחליצה דאידך לא מפקעה למאמרו: צריכות הימנו חליצה. אחת ואסור בקרובות שניה דרבנן הוא דאמרי יש גט אחר גט: גט לזו ובעל את זו צריכה גט וחליצה. ואסור לקיימה דקמה עליה בלא יבנה משום גט דראשונה ובגט לחודיה לא נפקא משום דביאה פסולה היא: אין לאחר חליצה כלום. דאי הדר מקדש לה לצרתה לא תפסי בה קידושין כרבי עקיבא: חלץ וחלץ או חלץ ועשה מאמר ונתן גט ובעל וקתני סיפא אין לאחר חליצה כלום. והכי פירושו חלץ לזו וחלץ לזו מותר בקרובות שניה שאין אחר חליצה ראשונה שום זיקת יבמין וחליצה בתרייתא לאו כלום היא וכן חלץ לזו ומאמר לזו וכן נתן גט לזו אחר חליצת זו וכן בעל לזו אחר חליצה של זו אין מעשה האחרון כלום: או בעל. תחלה וחזר ובעל לשניה: או בעל ועשה מאמר. בשניה או נתן גט לשניה או חלץ לשניה אין אחר ביאה ראשונה כלום ומעשה אחרון לא חשיב ומותר בקרובות שניה: אין אחר חליצה כלום. ארישא קאי ואסיפא שייך למימר אין אחר ביאה כלום ובגמרא קמיבעיא לה: בין שני יבמין ליבמה אחת. בכל הדין האמור למעלה ביבם א' ובב' יבמות: חלץ ועשה מאמר ונתן גט ובעל כו'. איבם א' ואיבמה אחת קמהדר ואע''ג דתניא לעיל הדר תניא הכא משום סיפא דבעי לפלוגי בין ביאה לחליצה כדקתני חליצה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף אין אחריה כלום והבעילה בזמן שהיא בתחלה כו' ולאשמועינן פלוגתא דרבי נחמיה ורבנן: בין בתחלה בין באמצע. בין מאמר לגט כגון גט לזו וחלץ לזו וחזר ועשה בה מאמר או בבעלת הגט לא מהני מאמר ולא בעיא גט למאמרו: בסוף. אחר מאמר וגט חלץ אין אחריה כלום וחליצה גמורה היא ואי הדר עביד מאמר לא בעיא גט דחליצה גירושין גמורים היא וקמה בלאו גמור עליה ואע''ג דחליצה פסולה הואי: הביאה באמצע. כגון גט לזו ובעל לזו וחזר ועשה מאמר בשלישית אסור בקרובותיה: ובסוף. גט לזו ומאמר לזו וחזר ובא על האחת יש אחר ביאה זו זיקת יבמין וכי מפיק לה בעיא חליצה ולא סגי לה בגט: אין אחריה כלום. ונפקא בגט ובלא חליצה ואי הדר קדיש לאידך אחר ביאה לא מהני: גמ' אבל גט אחד ביבמה. או מאמר אחד ביבמה מהני גט ביבמה למיקם עליה בלא יבנה ושוב לא ייבם ומאמר ביבמה מהני לה להצריכה גט למאמרו אי בעי לאפוקה: מ''ט אמור רבנן גט ביבמה מהני. הא מדאורייתא חליצה הוא דמהני בה ומשום גט לא קרינא בה שלא בנה: משום דבעלמא מהני. בכל הנשים להתגרש ואי אמרת הכא לא מהני ואם רצה לכונסה אחר הגט יכנוס: אמרי. אינשי גט להוציא וחליצה נמי להוציא מדגט לא מהני ליה כו': ומ''ט אמור רבנן מאמר ביבמה מהני. לאסור חברתה עליו הא מן התורה קנין לא הוי ביבמה אלא בביאה: משום דמהני בעלמא. קידושי אשה קונים אותה ואתי למבעל אחר ביאה והוה ליה בונה שתי בתים דאיסורא דאורייתא: ומ''ט אמור רבנן. ביאה פסולה יש אחריה זיקת יבמין כדתנן לעיל מאמר בזו ובעל לזו צריכות שני גיטין וחליצה ולא אמרינן תיסגי לבעלת ביאה בגט בלא חליצה ותיפטר אף חברתה בביאתה מן החליצה: אי ביאה אחר הגט היא. כגון גט לזו ובעל לזו דאמרינן צריכה גט וחליצה ולא סגי בגט לחודיה כשאר יבמה שכונסה: גזירה ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה. דאי אמרת תיסגי לה בגט אתי למימר מדקניא ביאה אחר הגט בביאה גרידתא אלמא מעליותא היא ואתי למיבעל לכתחלה אחר חליצה: ואי ביאה אחר מאמר היא. כגון מאמר לזו ובעל לזו להכי תנן צריכות שנים גט וחליצה דאי אמרת בגט סגי לה אמרי ביאה של זו אחר קנין של זו מעליותא היא ואתי למעבד ביאה אחר ביאה וקא פגע באיסור אשת אח: חליצה פסולה. שאחר גט או אחר מאמר: אין אחריה כלום. דאי הדר עבד מאמר או גט לשלישית לא מהני: משום חליצה אחר חליצה. דלא ליתי למיחלץ לשתי יבמות זו אחר זו או שני יבמין ליבמה אחת זה אחר זה: כל כי הני תחלוץ ותיזיל. כלומר מאי איכפת לן כל ימיה תחלוץ: משום חליצה אחר ביאה. דלא ליתי למימר יבמה כנוסה יוצאת בחליצה בלא גט לא אתו למימר הכי דאטו חליצה אחר מאמר מי לא בעיא גט למאמרו והא דאמרינן אין אחריה כלום בדבר העשוי אחריה קאמר דאי הדר עביד גט או מאמר או חליצה בחברתה לא מיתסר בקרובותיה:

דף נא - א

מאי טעמא דר''ג. דאמר אין גט אחר גט בשתי יבמות או בשני יבמין דלא מיתסר בתרא בקרובותיה: שיש גט אחר מאמר. מאמר לזו וגט לזו פסל את הראשונה ואסור בקרובות שתיהן: ומאמר אחר גט. גט לזו ומאמר לזו בעלת מאמר צריכה גט: וגט אחר ביאה ומאמר. אחר ביאה שאחר מאמר כגון מאמר לזו ובעל לזו וגט לשלישית מהני גט ואסור בקרובותיה: (דביאה פסולה היא בשניה דמאחר שעשה מאמר בראשונה פסולות בשניה): ומאמר אחר ביאה וגט. גט לזו ובעל לזו ומאמר לשלישית קונה מאמר וצריכה גט ואסור בקרובותיה: ואי אמרת מספקא ליה. בדחיית הגט וקניית מאמר: תיהוי. הך ביאה אמצעית כביאה בתחלה ותיקני ולא תהני מעשה שלישית בין בגט אחר ביאה ומאמר בין במאמר אחר ביאה וגט ממה נפשך גט אחר ביאה ומאמר לא ליהני דאי מאמר קמא קני לגמרי תו לא מהני ביאה וגט אבתריה ואי מאמר לא קני מידי נמצאת ביאה של אחריו ביאה בתחלה וכשרה ותו לא מהני גט בשלישית דהא תנן הבעילה בזמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום וכן במאמר אחר ביאה וגט דאי גט קמא דחי תו לא מהני ביאה ומאמר אבתריה ואי גט לא דחי מידי נמצא ביאה שלאחריהן בתחלה וכשרה היא וקונה ומאמר דבתריה לאו כלום היא: אלא. פשיטא ליה דגט דחי קצת ומאמר קני קצת הלכך ביאה של אחריהן אינה תחלה ומיהו מ''ט יש מאמר אחר גט וגט אחר מאמר ואין מאמר אחר מאמר ולא גט אחר גט דאמור רבנן בחד צד מהני בה גט לדחות חציה וחד צד מהני בה מאמר לקנות חציה: גט אחר גט לא דחי דהא דחה ליה קמא. כל כח גט הלכך לאו כלום הוא ומותר בקרובותיה וכן מאמר אחר מאמר דהא קנה קמא כל כח מאמר: האי מילתא כו'. גט אחר מאמר מאי דשייר מאמר מן קמייתא דחי גט בבתרייתא וכן בשני יבמין מאי דשייר מאמר דקמא דחי גט דבתרא: מאמר אחר הגט. מאי דשייר גט דקמא מן הזיקה דלא דחייה קני מאמר דבתרא: ורבנן. דפליגי עליה דר''ג דאמרי יש גט אחר גט אמרי לך: כל חד וחד. מן היבמין תיקנו ליה רבנן גט ומאמר בכל היבמות הלכך ליכא למימר קמא דחה כל כח הגט דקמא כל כח הגט דידיה דאית ליה בהך יבמה הוא דדחה אבל כח גט דאחוה בהך יבמה וכח גיטא דידיה בצרתה לא דחה וכן לענין מאמר. והאי ביאה פסולה כו'. כלומר להכי אמר ר''ג יש גט אחר ביאה שאחר מאמר ויש מאמר אחר ביאה וגט דהא ביאה אמצעית שהיא פסולה עדיפא ממאמר וגריעא ממאמר: עדיפא ממאמר כו'. דאילו ביאה אחר מאמר מהניא כדקתני גט אחר ביאה ומאמר אלמא יש ביאה אחר מאמר: וגריעא ממאמר דאילו מאמר אחר הגט קני ליה לכוליה שיורא דגט. כל מה ששייר גט למאמר ואין מאמר אחר מועיל כלום אחריו אם חזר ועשה מאמר בשלישית כדקאמר רבן גמליאל אין מאמר אחר מאמר ולא שנא אי הוה מאמר ראשון אחר גט אי לא אין מאמר אחריו ולא פלוג בין שהיה מאמר ראשון בתחלה בין שהיה אחר הגט מדלא קתני מודה רבן גמליאל שיש מאמר אחר מאמר וגט: ואילו ביאה אחר הגט לא קניא ליה לכוליה שיורא דגט. כל מה ששייר גט לביאה דיש מאמר אחר ביאה וגט כדתנן הבעילה בזמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום אבל באמצע יש אחריה כלום וכדאמר טעמא לעיל מ''ט אמור רבנן ביאה פסולה יש אחריה כלום כו': ה''ג ונתן גט לזו וגט לזו ר''ג כו': חולץ לראשונה. וכ''ש דאי חלץ לשניה הוי חליצה מעלייתא לאיפטורי קמייתא דכיון דגט דשניה אין גט חליצה דידה מעלייתא היא אלא עצה טובה אשמועינן שלא יאסור עצמו בקרובות שניה שאם יחלוץ לה נמצא זו גרושתו וזו חלוצתו ואסור בקרובות שתיהן: וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת. נתן זה גט וזה גט ר''ג אומר חולץ לה הראשון והשני מותר בקרובותיה ולדברי חכמים שניהם אסורין בקרובות: מאמר בזו ומאמר בזו ר''ג אומר נותן גט לראשונה כו'. לקמן פריך כיון דאין מאמר אחר מאמר ייבומי נמי תתייבם קמייתא דהא לא איפסלה עליה: לימא תיהוי תיובתא דשמואל דאמר שמואל חלץ לבעלת הגט. נפלו לפניו שתי יבמות ונתן גט לאחת מהן ואח''כ חלץ לה לא נפטרה צרתה משום דקלישא זיקתה ולא אלימא חליצה לאפקועי זיקה אלימתא דצרתה והא הכא כיון דאמר ר''ג אין גט אחר גט נמצאת זיקה שניה שלימה וקתני חולץ לראשונה וקשה לשמואל ומדרבנן ליכא לאותובי לשמואל אע''ג דאמרי רבנן וחליצה לאחת מהן אלמא חליצת בעלת גט פוטרת צרתה לא קשה לשמואל דהכא היינו טעמא דתרוייהו זיקתא קלישא דהא אמרי רבנן יש גט אחר גט: יש זיקה. אלימא זיקתה ולא פקעה זיקה שלימה אלא בחליצה מעלייתא: ר''ג סבר אין זיקה. כדאמר בפרק ב''ש (לקמן דף קט.) אם מיאנה מיאנה כו' הלכך כיון דלאו אלימא זיקה פקעה בחליצה כל דהו:

דף נא - ב

רבנן סברי יש זיקה. לאקשויי אתי כלומר קס''ד דכי היכי דפליגי רבנן ארבן גמליאל בגט אחר גט הכי פליגי בזיקה ואע''ג דממילתייהו לא שמעינן ליה: וקתני סיפא וכן אתה אומר בשני יבמין. דאם נתנו שניהם גט חולץ לה אחד מהם ואפילו לרבנן דאמרי יש זיקה סגי לה בהך חליצה רעועה דחד מינייהו: לימא תיהוי תיובתא כו'. דהא נמי חליצה פסולה היא שאחר הגט באה: הכי גרסינן בין לרבן גמליאל בין לרבנן אין זיקה והכא כו'. ואנא דאמרי אליבא דמאן דאמר יש זיקה: קנין גמור. לא גמור ממש אלא קנין חשוב: הא דאמרן. אין מאמר אחר מאמר אלמא חשיב קמא למיקני כל כח מאמר: אשתו עמו. דקניה במאמר וכי נפלה אחותה לא רמיא קמיה דאחות אשה היא ולא מיתסרא קמייתא עליה משום אחות זקוקה: והלזו תצא. אף מן החליצה: הלזו. כמו הארץ הלזו הנשמה (יחזקאל לו): אמר להם ר''ש כו'. לקמן בפרק האשה רבה בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו וחזר ובא אחיו בן תשע שנים ויום אחד עליה פסולה על ידו דביאת בן תשע שנים כמאמר שויוה רבנן והוה ליה מאמר אחר מאמר ומקודשת אף לשני ופסלה אף על ראשון כרבנן דאמרי יש מאמר אחר מאמר ר''ש אומר לא פסלה: אמר להם ר' שמעון אם ביאת ראשון ביאה. קניה לגמרי: ביאת שני אינה ביאה. דהביאה בזמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום ואינה מקודשת לשני ולא פסלה על הראשון ואי משום דזינתה דקי''ל ביאתו ביאה דתנן (נדה דף מה.) בא על אחת מכל העריות שבתורה מתות על ידו אפילו הכי לא מיתסרא על בעלה דקיימא לן (כתובות דף ט.) אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עיסקי קינוי וסתירה: כמאמר שויוה רבנן. דהכי תניא בפרק האשה עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול וקאמר רבי שמעון ביאת שני אינה ביאה אלמא מאמר ראשון חשוב לקנות כל כח מאמר: ה''ג יש מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת. דכל חד וחד תקינו ליה רבנן מאמר בה: ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד. דכל כח שתקנו חכמים במאמר קנה במאמר ראשון לשון מורי ל''א ה''ג אין מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת דדומיא דקידושין בעלמא תקינו רבנן למאמר ואין קידושין אחר קידושין באשה אחת ויש מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד דהא תרוייהו קמיה רמיין וכל חדא אית לה כח יבמין דלא כח ביאה יהבי רבנן למאמר למיקני לגמרי ולא פקע זיקה דחברתה דביאה הוא דפטרה ולשון ראשון עיקר דלקמן מוכחא מילתא בפירקין: והא ביאה פסולה כמאמר שויוה רבנן. דלא נפקא מיניה בגט דקא בעיא נמי חליצה לזיקתו:

דף נב - א

האי גט אחר גט הוא. בתמיה וכי זהו גט אחר גט דקתני רישא וחכמים אומרים יש גט אחר כו' ומפרש כיצד עשה מאמר כו' דהיינו גט אחר מאמר: כדאמרן. בברייתא דלעיל כיצד אר''ג כו' ובמתני' לא פירש: הואיל דאמר מר. בפרק ד' אחין (לעיל דף כט:): והתניא לוקה. ואין מלקות ארבעים אלא על דברי תורה אלמא דאורייתא היא והיכי אמרת קנה וקמשני האי לוקה לאו מלקות ארבעים הוא אלא מכת מרדות מכת רידוי מדרבנן שנהג קלות ראש בעצמו ולעולם קנה: דרב מנגיד. מכת מרדות: אמאן דמקדש בביאה. משום פריצותא: ואמאן דמקדש בשוקא. אפילו בכספא דמנהג זילות ופריצות היא: דמתפקר. לשון חוצפא שמעיז פניו להתריס עם שליח ב''ד: מידם הוה דיימא חמתיה מיניה. חשודה היתה חמותו ממנו: נתן לה כסף או שוה כסף. ואמר לה התקדשי לי במאמר יבמין ואע''ג דיהב לה מידי לאו קידושין גמורים הן כקידושי תורה שהרי אין קידושין תופסין באשת אח והתורה לא התירתה לו ליעשות כאשה נכרית אלא כסדר המצוה וביאה הוא דכתבה בה רחמנא: ובשטר כיצד. ואם קידש בשטר כיצד כתב בו והוינן כיצד בתמיה והא כיון דקידושי כסף אמרת נתן לה כסף כשאר נשים ממילא שמעינן שטר נמי כשאר כל שטר אירוסין בעלמא כדאמר בקידושין כתב על הנייר או על החרס אע''פ שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת כו': אמר אביי. האי תנא לאו אשטר מאמר קאי אלא אשטר כתובה קאי: על נכסי בעלה הראשון. ולא על של יבם מאי טעמא כדאמר בהחולץ (לעיל דף לט.) אשה הקנו לו מן השמים: נתן לה גט. יבם ליבמתו: מהו. לפוסלה על אחיו ועליו בהאי גיטא דתיקום עליה בלא יבנה האי גט לא מהני באשת איש להתירה לינשא והכא נמי לאו גירושין למיקם בלא יבנה: לאיחלופי בגיטא. ולכנוס יבמה אחר הגט: הכא פסיל בכהונה. כהן שנתן גט כזה לאשתו אסרה עליו והלכך תיבעי לן אי מהני מדרבנן: אלא מאישה. ולא התירה לכל אדם: הרי זה גט. ואם נתנו משכנסה הרי זו מגורשת הואיל ובידו לגרשה משנכתב ואי משום גט ישן דקי''ל (גיטין דף עט:) בית הלל פוסלין ותנן איזהו גט ישן כל שנתייחד עמה אחר כתיבה הא איתמר בפרק הזורק (שם) אם נתגרשה תנשא לכתחלה:

דף נב - ב

ולאשה בעלמא. וכנסה וגירשה בו אינו גט הואיל כשנכתב לא היה ראוי לגירושין: ליבמתו מהו. כתבו קודם שכנסה וכשכנסה נתנו לה מהו שתתגרש בו: כתב גט לזיקתו ולא למאמרו או למאמרו ולא לזיקתו. והוא עשה בה מאמר תחלה מהו שתיפסל עליו בכך: מאמר עילוי זיקה רמי. כשעשה מאמר נדבק עם הזיקה וניתוסף עליה ואין גט מועיל לזה בלא זה וכיון שנכתב בתוך הגט שלא עשאו אלא לאחד מהן הוה ליה מגרש חצי אשה ולא כלום היא ומותרת לו: או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ומהני והיכא דכתב לזיקתו ולא למאמרו אסורה עליו ועל אחיו דפקע זיקה וקמה בלא יבנה ואי כתב למאמרו ולא לזיקתו אסורה לו ומותרת לאחיו דמאמר דעבד שקליה ופשה ליה זיקה כמעיקרא: נתן גט למאמרו. ולא לזיקתו בארבעה אחין (לעיל לב.) גבי זיקת יבמין ג' אחין נשואין ג' נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות כו' וקאמר רבא עלה נתן גט למאמרו ואח''כ מת הותרה אשתו הראשונה שהיא צרתה לאחיו השני דאי לאו גט הוה אסורה עליו משום זיקת שני יבמין אלמא האי לחודיה קאי מדאהני גט לאישתרויי צרתה לאחיו השני והוא הדין דהיא גופה נמי שריא לאחיו אלא דמחלפא בבעלת גט גמור לזיקה דמקמי מאמר או לזיקה ומאמר והכי אמרינן בארבעה אחין: זו דברי רבי עקיבא. אחלץ ועשה בה מאמר קאי דקתני לא תפיס מאמר: אחר שילוח. כלומר מדכתיב אשר שלחה קרא יתירא דלא צריך הכי קאמר יש לך משלח שאסור להחזיר אחר שילוח אפילו לא נישאת ואיזו זו יבמה וכיון דבלאו קאי היכי מהני בה תו מאמר: אימתי. יש אחר חליצה תפיסת קידושין: בזמן שקדשה לשום אישות. בקידושין גמורים ולא במאמר יבמין דודאי קידושין תופסין בחייבי לאוין: אבל קדשה לשום יבמות. אינן קידושין שהרי אין כאן צד ייבום והוו להו קידושי טעות: כעודר. חופר וכסבור שלו הן שהיה קרקע הגר סמוך לקרקעו ומת הגר ואין לו יורשין והמחזיק בנכסיו קנה וזה חופר בקרקע הגר וכסבור שזה קרקע שלו ולא נתכוון להחזיק דלא קני והאי נמי סבור שקידושי יבמה תופסין בה ולא נתכוון לקנות אלא מכח ייבומי אחיו והא פקעו להו: התם לא קמיכווין למיקני. דהא סבור שלו הן: הכא מכווין למיקני. מ''מ: הא לא דמיא כו'. אביי הוא דאקשי ואזיל: וכסבור של גר אחר הוא. ומתכוון לקנות מכל מקום והאי נמי קסבר לקנות מכח אחיו ואינו קונה אלא מכחו ומ''מ קנין הוא: מאמר עילוי זיקה רמי. מאמר דתקינו רבנן לכל היבמין לא תקון אלא היכא דקיימא זיקה ואתא מאמר ואיתוסף עלה והכא ליכא למימר הכי דאתיא חליצה מפקעה לזיקה: האי לחודיה קאי כו'. ולא מהני זיקה למאמר הילכך השתא כמעיקרא מעיקרא אילו אמר לה התקדשי לי במאמר יבמין מי לא קני ואף על גב דלא מהניא ליה זיקה דהאי לחודה קיימא השתא נמי מהני:

דף נג - א

יש זיקה. האי דתפיס מאמר בעלמא בכי האי לישנא משום דיש זיקה והשתא אתאי חליצתה פקעתה וליכא למימר הכי: אין זיקה. אין כח לזיקה ואפי' הכי מעיקרא הוי מאמר: רב שרביא אמר. אי דאמר לה בזיקת יבמין כ''ע לא פליגי דלא מהני דיש זיקה ואתיא חליצה ואפקעתה: והכא בחליצה פסולה. כגון שחלץ אחר הגט קמיפלגי רבנן סברי לא אפקעתה שפיר ויש אחריה כלום הלכך קני מאמר: יש תנאי בחליצה. שחלץ לה על מנת שתתן לו מאתים זוז רבי סבר אין תנאי מועיל בחליצה ואפילו לא נתנה לו אין תנאי מועיל והוי חליצה הלכך לא תפיס מאמר שעשה בלשון זיקת יבמין אבתרה דהא אפקעתה לזיקתו ולרבנן יש תנאי וכל כמה דלא קיימא לא פקע זיקה וכי אמר לה התקדשי לי ע''י כסף זה בזיקת יבמין קני: ה''ג רבינא אמר דכ''ע יש תנאי בחליצה. אע''ג דקי''ל (לקמן דף קו.) חליצה מוטעת כשירה הני תנאי לא סבירא להו: והכא בתנאי כפול קמיפלגי. וכגון דלא כפליה לתנאי לרבי בעינן תנאי כפול כתנאי בני גד ובני ראובן והאי דלא כפליה אם תתני תהא חליצה ואם לא תתני לא תהא חליצה לא הוי תנאי לבטולי לחליצה: וניתני נמי אין לאחר ביאה כלום. דהא ביאה שייכא למימר בסיפא דקתני או בעל ועשה מאמר ונתן גט וחלץ דהא או או קתני ובבעל ועשה מאמר או בבעל ונתן גט מאי חליצה איכא: תני אין לאחר ביאה כלום. ולא צריך למיתני נמי אין לאחר חליצה כלום דכיון דתנא אין אחר ביאה כלום ה''ה נמי דאין אחר חליצה כלום ולישנא קלילא הוא למיתני חדא או ביאה או חליצה: ותנא דידן. דלא נקט ביאה ואע''ג דאיירי בה בסיפא משום דהיתר יבמה לשוק חביבא ליה לאורויי ומינה שמעינן דאין אחר ביאה כלום וטריחא לתנא למיתני תרתי אין אחר ביאה ואין אחר חליצה כלום: מתניתין. דקתני אחת שתי יבמות עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין: דלא כבן עזאי. דאמר אין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד ומתני' בשתי יבמות ויבם אחד קא מיירי וללישנא בתרא דגרסינן למילתיה דבן עזאי איפכא קיימא הך אתקפתא אסיפא דמתני' דקתני בין יבם אחד לשתי יבמות בין שני יבמין ויבמה אחת ומיסתברא כלישנא קמא דא''כ לא הוה לן לאיתויי הך אתקפתא הכא אלא בגמרא דסיפא דלקמן: לימא מסייע ליה לשמואל. אמאמר לזו וחלץ לזו קאי מדלא נקט חליצה אבעלת מאמר מסייע לשמואל דאמר חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה דכיון דבעי גט למאמרו לא הויא חליצה מעלייתא לאפוקי זיקה דחברתה: ותיובתא דרב יוסף. דאמר בהחולץ (לעיל דף מד.) לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם דהא הכא דחלץ לחברתה וקמייתא בעיא גט ונמצא פוסל את שתיהן מן הכהונה ולא אמרינן ליחלוץ לקמייתא ותהא חברתה כשירה: צריכות. משמע חליצה לכל אחת דכיון דחליצת שתיהן רעועה אין אחת מהן פוטרת חברתה וקתני סיפא וכן שני יבמין ליבמה אחת דאם נתן זה גט וזה גט צריכה חליצה משניהן: לימא מסייע ליה לרבה כו': ה''ג גט לזו וחלץ לזו לימא מסייע ליה לשמואל. מדלא נקט חליצה לבעלת הגט אלא לחברתה מסייע ליה לשמואל דאמר בפ' ד' אחין חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה: וליתני נמי אין אחר ביאה כלום. בסיפא דקתני או בעל ובעל או בעל ועשה מאמר כו' דהא משום הכי נקט לה דהתם לא שייך למיתני אין אחר חליצה כלום דהא ליכא חליצה: כולה ביתא. כל האחין על החלוצה ועל צרתה בלאו בעלמא כחולץ עצמו דשליחות דידהו עבד: איצטריך לאשמועינן. מתני' חלץ לזו ועשה מאמר בזו אינו כלום דאע''ג דלאו בעלמא היא גביה לא תפסי קידושין וסתים לן בכולן כר' עקיבא וכן בשני יבמין ויבמה אחת: אלא לר''ש בן לקיש דאמר. בפ''ק (דף י:) כוליה ביתא בכרת קאי לבד מחולץ בחלוצה אבל חולץ לגבי צרה וכל האחין בין בחלוצה בין בצרה בכרת מאי איצטריך למיתני גבי ב' יבמות ויבם אחד וב' יבמין ויבמה אחת דאין מאמר השני תופס אחר חליצה: וליטעמיך סיפא. בב' יבמין ויבמה אחת דקתני בעל הראשון ועשה השני מאמר אין אחר ביאה כלום מי איצטריך לאשמועינן דאין קידושין תופסין בא''א הרי כנסה וכאשתו היא לכל דבר: אלא איידי דתני התרת יבם ויבמה אחת. דאיצטריך לאשמועינן אפילו לר''ל דאין מאמר אחר חליצה דהא ליתא גביה אלא בלאו דלא יבנה ואיצטריך למיסתמיה כרבי עקיבא תנא נמי כו':

דף נג - ב

חלץ ועשה מאמר. איבם אחד ויבמה אחת קאי דאוקמיה דצריך למתנייה: בשלמא חלץ ועשה מאמר איצטריך. למיתני דאינו כלום: סד''א. אפי' לר' עקיבא: ליגזור מאמר דבתר חליצה. דליבעי גט אטו מאמר דמקמי חליצה קמ''ל דלא גזרינן: אלא חלץ ונתן גט. ביבם אחד ויבמה אחת למה לי כו' למאי ליהני האי גט אי למיסרה הא איתסרא היא וקרובותיה עליו: ולטעמיך בעל ועשה מאמר. ביבם ויבמה אחת למה לי בשלמא בעל ונתן גט איצטריך למתני אין אחר ביאה כלום דנפקא בהאי גיטא ולא בעיא חליצה דביאה קמייתא אפקעתה לזיקה: סד''א לגזור גט דבתר ביאה. דלא תיסגי ליה בגט בלא חליצה אטו גט דמקמי ביאה דלא לימרו גט סגי ביבמה במקום חליצה: אלא בעל ועשה מאמר. למאי קבעי איתנויי הלא אשתו היא: אלא. איידי דתנא חלץ ועשה מאמר דאיצטריך ליה כדאמרן תנא נמי כו': ושלש מחלוקת בדבר תנא קמא. דמתניתין דאמר חליצה פסולה אין אחריה כלום אבל ביאה פסולה יש אחריה כלום: ורבי נחמיה. דאמר אחת זו ואחת זו אין אחריה כלום: ואבא יוסי בר חנן. דאמר אחת זו ואחת זו יש אחריה כלום באמצע ובסוף. כדפרישנא ליה במתניתין ביאה דאיכא למיגזר כדאמרן בריש פירקין (לעיל נ:) אי ביאה אחר הגט היא גזירה ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה דלא ליתי למיבעל אחר חליצה ואי ביאה אחר מאמר כו' חליצה ליכא למיגזר כדאמר בריש פירקין (שם):

פרק שישי - הבא על יבמתו

מתני' הבא על יבמתו שוגג. כסבור שהיא אשתו או אשה אחרת: מזיד. לשם זנות ולא לשום מצוה: אפי'. מפרש בגמרא: המערה. שלא גמר ביאתו: קנה. וזכה בנחלה ויוציאה בגט אם בא להוציאה: בין ביאה לביאה. [בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה ובין העראה לגמר ביאה]: וכן הבא על אחת מכל העריות. באחת מכל הביאות הללו: או פסולות. לכהונה כגון אלמנה כו': פסלה לכהונה. משום זונה [וגרושה מיפסלא מתרומה דבי נשא אם היא בת כהן דשויה חללה] ודוקא עריות או פסולות אבל ביאת זנות דפנויה לא משויה לה זונה ולא פסלה מן הכהונה דלא אשכחנא תנא דפסל אלא רבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה לקמן בפירקין: ממזרת ונתינה. לאו אפסולה לכהונה קאי דהא פסולה וקיימא ולענין תרומה דבי נשא נמי ליכא למימר ועוד ביאת כשר מאי מגרעא לה אלא לענין העראה נקטה ולמילקי עליה האי ישראל בהעראה כגמר ביאה: גמ' אלא אפילו הוא שוגג. כסבור אשה אחרת היא: והיא מזידה. לביאת זנות מכוונת: דתרוייהו לא מיכווני למצוה. אפילו הכי קני: אלא בישן. שנתקשה כשהוא ישן:

דף נד - א

ישן לא קנה. דישן לאו בר דעת ולא הוה קנינו קנין: בנתקע. שנתקשה לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו: חייב בד' דברים. בנזק וצער ורפוי ושבת כדאמר בהחובל (ב''ק דף פה:) פצע תחת פצע לרבות השוגג כמזיד ואונס כרצון אבל בבושת לא כדמפרש לקמן: וביבמתו לא קנה. דלא אכוין לביאה: שנתכוון לאשתו. ונתקשה לה: מצוה. כלומר בביאה יותר מבחליצה: הא חפץ. מצוה ליבומי: ולקחה שלא כדרכה. לרבות שאם בא עליה שלא כדרכה קנה: במקום שמקים שם גרסינן: עד דמכוין לה. לשם ביאה בעולם: נזק. שמין אותה כאילו היא שפחה נמכרת כמה היתה יפה וכמה היא יפה: להטיח בכותל. לאו לשום ביאה מיכוין: שכן מטמאה את בועלה. להיות כמותה טמא ז' דכתיב ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים (ויקרא טו): וכי אשת אחיו לעולם נדה היא. ואינה פוסקת: שכן בידו. של אדם לרבות נשים הרבה על אחיו באיסור אשת אח: דאי בעי מקדש ואזיל כי אלפא. ותפשוט מינה כל עריות הנאסרות עליו מחמת אישות כגון אשת אב וכלתו וחמותו ואחות אשתו אבל אמו ואחותו ובתו וכיוצא בהן דאין בידו לרבות מנלן: שכן איסור הבא מאליו. ופשוט מינה אמו ואחותו ובתו וכיוצא בהן ולא תפשוט מינה עריות הנאסרות לו מחמת קידושין: מאשת אח ואחות אב ואם. דכי פרכת מה לאחות אב ואם שכן איסור הבא מאליו אשת אח תוכיח מה לאשת אח שכן בידו לרבות אחות אב ואם תוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שהן אסורות עליו משום ערוה ועשה בהן העראה כגמר ביאה אף אני אביא כל העריות בדין הזה: שכן איסורן משום שאר. ותפשוט כל האסורות משום שאר אבל אשת איש דלאו משום שאר מנא תיתי: בחיי אוסרן. כל זמן שאדם חי והיא שופעת וכן אשת אח אין היתר בחיי אחיו שאפילו הוא מגרשה אסורה לזה אשת איש יש לה היתר בחייו על ידי גט:

דף נד - ב

ביומי תליא מילתא. אפי' אם מת האוסרה שפסקה דם בראייה ראשונה אסורה כל שבעה: בבנים תליא. אם יש לה בנים אפילו מת אחיו: אין אוסרן מתירן. אין כח באוסר להתיר אלא דבר אחר מתירה ימים מתירין את הנדה ואשת אח כשהוא ערירי: הוקשו כל העריות לנדה. שהרי כאן הוקשו כולן זו לזו ונדה כתובה בפרשת עריות הלכך בהעראה ילפינן כולהו מנדה: נדה דכתיב גבי אשת אח. דילפינן מיניה לעיל העראה לאשת אח מנדה: בחיי בעלה. אם גירשה אחיו: ולאו הבא מכלל עשה עשה. אבל כרת ליכא: משכבי אשה. וכיון דבאשה הוי העראה משכב ממילא איתסרא בזכור דהא בזכור כתיב משכבי אשה: המערה בבהמה. שלא גמר ביאתו: ואחות אב ואחות אם. לאו מחייבי מיתות הן דלא כתיבא בהו מיתה: ליכתבה במיתת בית דין. כגון באמו וחמותו ולימא נמי אם אינו ענין להו דאתיא בהיקישא דר' יונה תנהו ענין לבהמה: איידי דכוליה קרא. דכתיב באחות אב ואחות אם בפרשת קדושים תהיו לדרשא אתא כדתניא לקמן כתיב ביה נמי העראה בלא צורך לדרשא דבהמה: ערות אחות אביך. קרא דאחרי מות קמא נקט: בין שהיא אחות אביך. מן האב בין מן האם: מה אחותו בין מן האב בין מן האם. דכתיב בת אביך או בת אמך: מה דודתו מן האב ולא מן האם. שאם היה דודו אחי אביו מן האם ולא מן האב אין אשתו עליו ערוה ולקמן בעי מנלן: דודתו אין איסורה בא עליו מאליו. אלא על ידי קדושי דודו: ולא תוכיח אחותו. וכיון דלא נפקא לן מדינא תלמוד לומר מקרא שני בפרשת קדושים תהיו ערות אחות אביך ואחות אמך לא תגלה ואין צריך להזהיר שכבר הזהיר ולא הוה ליה לאשמועינן אלא עונש כדעבד באשת אח ובאחותו איש כי יקח אחות אביו ואחות אמו עונם ישאו וקרא יתירא הוא לרבות אחות אביו מן האם ואחות אמו מן האם: למה לי למכתב. האי קרא יתירא בתרוייהו לכתוב בחדא ותיתי אידך מינה: יש לה חייס. דמשפחת אב קרויה משפחה דכתיב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם (במדבר א): אחות אם ודאי. קרובתו אבל אחות אב שמא ח''ו אין זה אביו: מה להלן מן האב. אם אחי אביו מן האב הוא הוי קרוב לענין גאולה יותר ומצות גאולה מוטל עליו יותר מקרובי האם אף כאן מן האב ולא מן האם: ה''ג ממשפחתו יגאלנו משפחת אב קרויה משפחה כו': והא דתנן אמרו לו מתה אשתך כו'. כגון דינה בת לאה מיעקב ויוכבד בת לאה מחצרון ושרה בת חצרון מקטורה ורבקה בת קטורה מבתואל ומלכה בת בתואל מחנה וראובן נשא את מלכה והלך למדינת הים אמרו לו מתה אשתך ונשא את רבקה שהיא אחותה מאביה חזרו ואמרו לו מתה רבקה ונשא את שרה אחותה מאמה אמרו לו מתה שרה ונשא את יוכבד אחותה מאביה אמרו לו מתה יוכבד ונשא את דינה אחותה מאמה חזרו ואמרו לו כולן קיימות: מותר בראשונה. במלכה אשתו: ובשלישית. שרה לפי שרבקה לא היו קדושיה קידושין וביאתה באונס הוא ומותר בשרה אחותה דתנן (לקמן דף צז.) נושאין על האנוסה: ובחמישית. דינה ואע''פ שהיא אחות יוכבד הרביעית לפי שביאת יוכבד פיתוי היא ואינה קידושין מפני שהשלישית היו קידושיה קידושין: ופוטרות צרותיהן. אם מת וחלצו האחין לאחת מהן פוטרות צרותיהן: ואסור בשניה. מפני הראשונה וברביעית מפני השלישית:

דף נה - א

אלמא אחות אשה בין מן האב בין מן האם. דהא שלישית אחותה של שניה מאמה היא וטעמא דשניה לאו אשתו היא משום הכי מותר בשלישית הא אם הוו קידושי שניה קידושין הוה אסור בשלישית: אחות אשה קרובי עצמו חשיב לה שמחמת עצמו נאסרה עליו ולא מחמת אביו ולאפוקי דודתו דקרובת אביו היא: ה''ג הכא ת''ל ערות אחיך היא: בחיי בעלה. אם גירשה: מדרב הונא. דכתיב אשת אחיו נדה היא כדלעיל (דף נד:): ולאו הבא מכלל עשה עשה. יבמה יבא עליה אבל כרת ליכא: הכי גרסינן כתיב קרא אחרינא ערות אחיו גלה: אף אשת אח מן האם לאחר מיתת בעלה. בלא בנים שריא וא''ת הא ילפינן (לעיל דף יז:) אחוה אחוה מבני יעקב איכא למימר אחים מן האב מצוה מן האם רשות: ערות אחיך היא. ומהאי קרא מרבינן אשת אח מן האם: אחותו דכתב בה כרת למה לי. כיון דדרשת העראה וקראי יתירי דכולהו כרת דאחותו מאי תדרוש ביה הא כבר נכתב בכל העריות ונכרתו הנפשות העושות: חייב על כל אחת ואחת. ואי לא כתב אלא חד כרת אכולהו הוי אמינא היכא דעבדינהו לכולהו בהעלם אחד לא מחייב אלא חדא השתא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו דמה אחותו מיוחדת שהיא ערוה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא ערוה חייבין עליה בפני עצמה: לכרת נתנה ולא למלקות. דאי התרו בו למלקות אינו לוקה דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא לפיכך אין לוקין עליו דלא הוה ליה לעונשו כרת אא''כ הזהיר עליה הלכך אזהרה לאו למלקות נתנה: מואל אשה. לחלק על כל אשה ואשה שבפרשה זו דהוה ליה למכתב ולנדה לא תקרב: ערירים. היינו נמי כרת שזרעו נכרת: ערירים יהיו. לשעת מיתתן משמע סופן לבא לידי ערירי דאם יש לו בנים קוברן: ערירים ימותו. משמע דאם הן עכשיו ערירים כן ימותו ואפי' יולדו להם לאחר מעשה: דאי כתב רחמנא ערירים יהיו הוי אמינא דהוו ליה עד חטאיה. והכי משמע סופם להיות ערירים שימותו בניהם שיש להם עתה ויהיו ערירים אבל בשעת מיתתם לא ימותו ערירים דבנים דהוו ליה מחטאיה ואילך לא מייתי: ואי כתב רחמנא ערירים ימותו הוו אמינא מחטאיה ואילך. דהכי משמע מחטאם ישאו ואילך ערירים ימותו אבל בנים דמעיקרא לא מייתי כתב רחמנא ערירים יהיו סופן לבא לידי ערירים דמדכתיב ערירים יהיו מכלל דהשתא לאו ערירים נינהו: שפחה חייבי לאוין היא. דכתיב בה לא יהיה קדש (דברים כג) וגלי בה רחמנא דלא מייתי אשם עד שיגמור בה ביאתו דכתיב שכבת זרע מכלל דחייבי מלקות דלאו דאשם כגון ממזר ושפחה שאין חרופה בהעראה מיחייב: שפחה חרופה. שפחה כנענית המאורסת לעבד עבדי שמותר בה כדכתיב (שמות כא) אם אדוניו יתן לו אשה: לשתוק קרא. דלא לגלי שכבת זרע בשפחה חרופה ואנא אמינא כשאר חייבי לאוין בגמר ביאה: דכהונה מנלן. דמשפחה לא גמרינן אלא לאו השוה בכל דומיא דשפחה חרופה: קיחה קיחה. כתיב גבי חייבי כריתות (ויקרא כ) איש אשר יקח את אחותו וכתיב בחייבי לאוין דכהונה לא יקחו (שם כא): דחייבי עשה. כגון מצרי ואדומי עד דור שלישי מנלן דאסירא העראה דידהו בישראל וקאי בעשה כדכתיב דור שלישי יבא (דברים כג) ולא שני ולאו הבא מכלל עשה עשה:

דף נה - ב

ביאה ביאה. מחייבי לאוין דכתיב בהו לא יבא ממזר: יבמה לשוק. בלא חליצה מנין דהעראה דידה כגמר ביאה: אי למאן דאמר לאו. דכתיב לא תהיה אשת המת (דברים כה) ילפינן העראה לחייבי לאוין: אי למאן דאמר עשה. דכתיב (שם) יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה והאי לא תהיה מפיק לה לאין קידושין תופסין בה וה''ק לא יהא בה הויה לזר ופלוגתא דרב ושמואל היא בהאשה קמא (לקמן צב:): אלא יבמה ליבם מנלן. דקני לה בהעראה: אשה לבעלה. לענין מקדש בביאה מנלן דבהעראה מקדשה: קיחה קיחה. כי יקח איש אשה ובעלה (דברים כד) ומהכא ילפינן קידושי ביאה כתיב הכא קיחה וכתיב התם בחייבי כריתות קיחה (ויקרא כ): למה לי למיכתב שכבת זרע באשת איש. ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע (ויקרא יח) והא איתרבי בה העראה מהקישא דר' יונה: שכבת זרע בסוטה. הנסתרה דנאסרת מספק כתיב ושכב איש אותה שכבת זרע (במדבר ה): כדאמרן. דבעינן גמר ביאה דלא תימא כי היכי דמחייב מלקות בהעראה ליחייב נמי אשם בהעראה: למשמש מת. באבר מת בלא קישוי דאין ראוי להזריע: הניחא למ''ד. בשבועות בפרק ידיעות הטומאה: למשמש מתה. אשת איש לאחר מיתתה: סד''א הואיל ולאחר מיתתה שארו. דבעלה מיקרי דכתיב גבי טומאה כי אם לשארו (ויקרא כא) ואמרי' שארו זו אשתו ליחייב עליה: לשקינא לה שלא כדרכה. שהיה חושדה עמו בכך וכשאמר אל תסתרי עמו ידוע לכל דלדעת כן הזהירה דלא היה חושדה עמו בביאה אחרת לישנא אחרינא לשקינא לה שלא כדרכה אל תסתרי עמו ליבעל לו שלא כדרכה: משכבי אשה כתיב. הוקשו שניהן: דרך אברים. מיעוך דדים ודש מבחוץ בשאר אברים: פריצותא קאסר רחמנא. בתמיה כלומר פשיטא דלאו קינוי הוא דמשום פריצותא לא מיתסרא עליה: בנשיקה. אבר נושק במקום תשמיש: הניחא למ''ד. לקמן בשמעתין העראה זו הכנסת עטרה אבל נשיקה לאו העראה היא ולא מיתסרא לבעלה בהכי שפיר קאמרת (דלא מיתסרא לבעלה) דלאו קינוי הוא: אלא למ''ד נשיקה העראה היא. היכי ממעט לה: גמר ביאה זו הכנסת עטרה. מכלל דנשיקה העראה היא כשמואל: שכבת זרע. בשפחה חרופה קאי: עטרה. ראש הגיד היא ואינה מן הגיד אלא בשר: מירוק. שמזריע: ודאי פליגא. דהא אמר הכנסת עטרה זו היא גמר ביאה והכא קרי לה העראה: אדשמואל. דאמר נשיקה הוי העראה: מי לימא פליג. דלשמואל הוי הכנסת עטרה גמר ביאה ולרבין נשיקה לאו כלום היא או דלמא תרוייהו בין לרבין בין לשמואל העראה נינהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

דף נו - א

מכאן ואילך. מהכנסת עטרה ולמטה אינו אלא נשיקה ופטור ומדפטר בנשיקה ודאי פליג אדשמואל דנשיקה קרי לה העראה והעראה רבינן לה לחיובי: קנה לכל. באחד מן הביאות גרועות הללו קנה לה לכל דבר ואוכלת בתרומה מיד אם כהן הוא אפי' הלך למדינת הים ולא בא עליה ביאה גמורה: האמורים בפרשה. בפרשת יבמים שכתב בה מקרא זה יבמה יבא עליה דדרשינן ליה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון: לירש. דכתיב יקום על שם אחיו (דברים כה): ולפוטרה מייבום. דאם מת ולו בנים מאשה אחרת מותרת לשוק או אם הוציאה בגט לא בעיא חליצה או אם היתה לה צרה נפטרה בביאתו של זו: מן הנשואין. היכא דנפלה לפניו מן הנשואין שכבר היתה אוכלת בימי אחיו וכשמת ובטל קנינו פסקה מלאכול דכ''ע לא פליגי דקניא לה הך ביאה גרועה להאכילה: לאוקמיה במקום בעל. שאם היתה אוכלת בחייו תאכל בשביל זה אבל לאלומי מבעל דבחיי הבעל לא היתה אוכלת דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה האי נמי לא אלים מיניה ודוקא בביאה בלא דעת קנין אבל בביאה גמורה אשתו גמורה היא ואוכלת אפי' לשמואל: אין היבם מאכיל. בביאה גרועה: אינה אוכלת. (דהך חופה לאו חופה היא) דגזרינן נשואי חרש אטו קידושי חרש כדאמרינן לקמן: מת. חרש זה לאחר שכנסה ונפלה לפני יבם חרש: אוכלת. דלא גרעה ביאת חרש מביאת שוגג וזנות ואונס שאין מתכוין לקנות ורבייה רחמנא לגבי יבם: לשמואל קשיא. דהא לא הוה אכלה מעיקרא וקאכלה השתא: אימא כנסה ואח''כ נתחרש אוכלת. מת אחר שכנסה ונתחרש ונפלה כו' אוכלת דהא אכלה מעיקרא: ומאי בזו. יפה כחו ומאי ייפוי כח איכא הא בעל נמי חרש הוא ומאכילה: חרש מעיקרא. קודם שכנסה: דהא אכלה מעיקרא. והשתא הדרא בהך ביאה דהא רחמנא רבייה: כל ביאה שהבעל מאכיל. כגון ביאת חופה: בשלמא לרב. אע''ג דהא מתני' פריכא ליה דקתני אכלה ואע''ג דלא אכלה מעיקרא והויא כנופלת מן האירוסין דאמרן לא אכלה אפי' לרב: מתרץ לה כדמתרצינן מעיקרא. אליבא דשמואל חסורי מחסרא והכי קתני כנסה ואח''כ נתחרש אוכלת מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת דהא אכלה מעיקרא: אלא לשמואל. דאפי' האוכלת בחיי בעלה אינה אוכלת בשביל היבם בביאה גרועה: קשיא. דהא ביאת חרש כביאת שוגג ואונס היא בלא כוונת קנין ואכלה: נולד לה בן אוכלת. בשביל בנה כדכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו (ויקרא כב) קרי ביה יאכילו: מת הבן. והאב קיים: ר' נתן אומר אוכלת. בשביל בעלה: ומית ליה. בלא בן: קסבר ר' נתן נשואי חרש. דקדשה כשהוא פקח מאכילין בתרומה דמדאורייתא משעת אירוסין אוכלת דכתיב (שם) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו מיד ורבנן הוא דגזרי עד שתכנס לחופה משום גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותה כדאמרינן בכתובות באע''פ (דף נז:) הלכך כיון דהאי בשעת קנין הוי בן דעת והשתא הכניסה לחופה וליכא למיגזר שמא תשקה אכלה אבל לא גזרינן נשואי חרש אטו קידושי חרש דלאו בר קנין הוא ורבנן דאסרי גזרי נשואי חרש דהוי בן דעת בשעת קידושין אטו היכא דקדשה כשהוא חרש דקנינו לאו קנין: נולד לה בן למה לי. בלא בן נמי אכלה לרבי נתן: משום רבנן. לאשמועינן היכא דנולד לה בן מודו: והדר פליג עלייהו. ואוכלת דקאמר רבי נתן אכולה מילתא קאי בין אסיפא דמת הבן בין ארישא קודם שנולד לה בן דקאמרי רבנן אינה אוכלת: אי הכי. דרבי נתן ארישא נמי פליג ומנטר הוא דנטר לרבנן עד סיומא: ליתני מת הבן אינה אוכלת רבי נתן אומר אוכלת. דתיהוי כולה מילתא דרבנן כחדא והדר ליפלוג רבי נתן אכולה אבל השתא ליכא למימר דנטר להו אסיומא ובמת הבן לחודא פליג:

דף נו - ב

ואנהרינהו לעיינין ממתניתין. ממשנתנו הביא ראיה לדבריו והאיר עינינו בה: אע''פ שמותרת לבעלה. דכתיב (במדבר ה) והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת: פסולה לכהונה. אם מת בעלה לא תנשא לכהן: ותנא תונא. תנא דידן כמו אבונא אחונא: מאי וכן. לאו אאונס ואשוגג דלעיל קאי וקתני הבא על אחת מכל העריות פסלה לכהונה ואשת איש בכלל עריות היא: לא אהעראה. וברצון דהויא זונה: ופרכינן עיקר העראה בעריות כתיבא. והיכי מדמה לה מתני' ליבמה כאילו מיבמה גמר לה: אשלא כדרכה. דקתני גבי יבמה ולא חילק בין ביאה לביאה דהיינו בין כדרכה לשלא כדרכה ועלה תני וכן הבא על אחת מכל העריות פסלה לכהונה משום זונה ולעולם ברצון וגמר ביאה ביאה מיבמה דרבינן בה ולקחה שלא כדרכה: ה''ג אלא מאי וכן אשלא כדרכה דחייבי לאוין. אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דלא כתיב בהו משכבי אשה אבל משום העראה לא איצטריך למיתנייה דהא רבינן לעיל העראה דחייבי לאוין מקיחה קיחה דעריות: בעלה לוקה עליה משום זונה. דכתיב זונה לא יקחו (ויקרא כא) וסתם זונה היינו מנאפת תחת בעלה שטעתה מאחר בעלה לזרים וזו אע''ג דנאנסה גבי כהן לא פליג רחמנא בין אונס בין רצון כדגמרי' מוהיא לא נתפשה דהיא מיעוטא משמע היא אשת ישראל הוא דיש חילוק בין נתפשה ללא נתפשה אבל אשת כהן אין חילוק: משום טומאה לא. בתמיה הא אמרי' בפ''ק (דף יא:) הא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה דכתיב לא יוכל בעלה (דברים כד): הכל היו בכלל זונה. כל הנבעלות תחת בעליהן בין באונס בין ברצון בכלל זונה לא יקחו הן שהרי כולן נבעלו בעילת זנות והוציא לך הכתוב אשת ישראל אנוסה מן הכלל אבל אשת כהן כדקיימא קיימא: משום טומאה. אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה: מתני' מן האירוסין לא יאכלו בתרומה. משעה שנתקדשו לאלו קדושי עבירה נפסלה מלאכול בתרומה דבי נשא אם בת כהן היא: ר' אלעזר ור''ש מכשירין. עד שתבעל לו ותעשה חללה כדכתיב לא יחלל שני חלולין אחד לה ואחד לזרעה: נתארמלו או נתגרשו. מן הכהנים הללו: מן הנשואין פסולות. דשוייה חללה בביאתו: מן האירוסין כשרות. דאפילו ר''מ לא פסיל מן האירוסין אלא בחייהן דמשתמרת לביאה פסולה אבל מתו לא: גמ' מה קידושי רשות. כגון ישראל שקידש בת כהן שאין קידושיה עבירה: אין מאכילין. כלומר אין מניחין אותן לאכול דתנן לקמן האירוסין פוסלין בפ' אלמנה לכה''ג (דף סז:): תאמר בקידושי עבירה שיש לו. לכהן זה להאכיל במקום אחר בראויה לו כך שמעתי ולבי מגמגם חדא דאין זה לשון הש''ס והכי איבעיא ליה למימר ומה קידושי רשות פוסלין כו' ועוד מדקאמר ר' אושעיא פצוע דכא כהן שקדש בת ישראל באנו למחלוקת ר''מ ור''א ולא קתני פצוע דכא כהן שקידש בת כהן ש''מ דפלוגתא דמתני' לאו בבת כהן לחודה היא דא''כ היכי מצי רבי אושעיא למימר לרבי אליעזר ור' שמעון אכלה אימר דאמרי ר' אלעזר ור''ש בבת כהן בבת ישראל מי אמרי: לשון אחר והוא עיקר אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה בין בבת כהן בין בבת ישראל קמיירי בבת כהן כדפרישית בבת ישראל ואליבא דמשנה ראשונה דאמר בכתובות (דף נז.) הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה וקאמר ר' מאיר אלמנה לכ''ג אע''פ דקדושיו קדושין וקנין כספו היא לא תאכל בתרומה כשאר הארוסות לכהן שאוכלות מן התורה מ''ט דמשתמרת לביאת עבירה ור' אלעזר ור''ש מכשירין דהא קנין כספו היא ואי משום חללה הרי כל זמן שלא בא עליה לא נתחללה: נתארמלו או נתגרשו. מן הכהנים הללו מן הארוסין כשרות לינשא לכהנים אם נתאלמנו וגבי גרושה אם בת כהן היא כשרה לתרומה: מן הנשואין פסולה. דשויוה חללה: ומה קדושי רשות. ישראל שקדש בת ישראל אין מאכילה בתרומה: קדושי עבירה. כגון אלו לכ''ש: במקום אחר. אפילו נשאת תאמר בקדושי עבירה שיש לו להאכיל בראויה לו: פצוע דכא. משתמרת לביאה פסולה דאורייתא היא:

דף נז - א

הא נמי אכלה. דקנין כספו היא ואוכלת דבר תורה ועד דבעיל לה דשוייה חללה אכלה: הכא אין לו להאכיל במקום אחר. שאין לך אשה שמותרת לו: בבת גרים. דקסבר קהל גרים לא אקרי קהל ואינן בכלל לא יבא פצוע דכא ונושאה בהיתר ומאכילה תרומה: והא בעי מיניה ר' יוחנן מרבי אושעיא. לקמן בשמעתין ולא פשיט ליה אי מאכילה בתרומה או לא: איתמר. לשנויי קושיין אתא: הואיל ומאכילה בלא ידעה. היה נשוי כהן אשה ואוכלת בתרומה ונעשה פצוע דכא ובא עליה לא תאכל בתרומה דשוייה חללה דנבעלה לפסול לה ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא הרי זו אוכלת משנה היא בפ' הערל (לקמן ע.) אלמא מצינו פצוע דכא כהן מאכיל במקום אחר הלכך בקידושי עבירה נמי מאכיל כל זמן שלא עשאה חללה: שכבר אכלה. כשהוא בריא: דלית ליה פתרי. שאין יודע לפרשה: למאן אי לר' יהודה כו'. הש''ס הוא דקא בעי לה ומפרש ואזיל עד סיפא ופשטה אבל ר' אושעיא לא פשט בה מידי כדאמרן לעיל הא בעא מיניה כו' ואית דמפרשי דלית ליה פתרי אינה צריכה לפרש דלמאן קבעי לה אי לר' יהודה כו' ושבוש הוא מפני שני דברים חדא דאמרן לעיל ולא פשט ליה ואם כן דרבי אושעיא קאמר לה לכולה מילתא הא פשטה במסקנא ועוד דקנסיב ואזיל לפרושי דלא צריכה ליה למיבעיא לן וקא נסיב בסיפא תא שמע אלמא צריכה רבה: בין בקדושתיה קאי כו'. לקמן בפרק הערל (דף עו.) מיבעיא לן כהן פצוע דכא מהו בגיורת בקדושתיה קאי ואסור כו' והכא בין בקדושתיה קאי כהן הנעשה פצוע דכא בין בקדושת כהן קאי ואסור בכל האסורות לכהונה בין לאו בקדושתיה קאי ואינו מוזהר מלישא אשה פגומה לא אכלה: אי בקדושתיה קאי לא אכלה דהא אמר מר בת גר זכר כבת חלל זכר. ובת חלל פסולה לכהונה בפרק עשרה יוחסין וכיון דבקדושתיה קאי לא אכלה דאמרינן הרי זו פסולה לו ועשאה חללה בביאתו: ואי לאו בקדושתיה קאי. ואינה אסורה לו משום קדושת כהן אפי' הכי לא אכלה שאסורה לו משום פצוע דכא דהאמרת קהל גרים איקרי קהל פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בפרק עשרה יוחסין: אליבא דהאי תנא קמיבעיא ליה. לר' יוחנן וכגון דאמה מישראל: כשרות איתוספא בה. וראויה לכהונה ולאו קדושה לאקרויי קהל ומותרת לפצוע דכא ואוכלת ממה נפשך דאי נמי בקדושתיה קאי הרי זו מותרת לו ומשום פצוע דכא לא מיתסר בה דהא לא איקרי קהל: או דלמא קדושה נמי איתוספא בה. וקהל איקרי ואסורה לפצוע דכא ולא אכלה לישנא אחרינא מפי המורה בת גר וגיורת קמיבעיא ליה אליבא דראב''י מאי כשרות איתוספא בהך דאמה מישראל לאקרויי קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל היא ואכלה שמותרת לפצוע דכא והאי לאו בקדושה קאי דתיתסר עליה משום כהונה: או דלמא קדושה איתוספא בה. לינשא לכהונה והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה כשרות מיהא אית בה ובכלל קהל היא ואסורה לפצוע דכא ולא אכלה ולשון ראשון נראה עיקר: לרבי יוסי. לא איצטריך נפש יתירא כדאמר לעיל דממה נפשך אכלה:

דף נז - ב

יש חופה לפסולות. כה''ג שהכניס אלמנה בת כהן לחופה ולא בא עליה ומעיקרא נמי לא קידשה אפילו הכי פסלה מתרומה דבי נשא דחופה ככניסת בעילה דמיא: ומודה לי אבא. משום דקשיש מיניה קרי ליה אבא כמו לשון נשיאי ורבי: הואיל ואין לה ביאה. אין ביאתה פוסלתה מתרומת אביה אין חופתה פוסלתה: אף אנן נמי תנינא. דאין ביאתה פוסלתה וכיון דאין ביאתה פוסלתה כ''ש דאין חופתה פוסלתה דהא חשיבות חופה אינה אלא משום שהיא קרובה לביאה והיכא דביאה לא חשיבא כל שכן חופה: ומטמאה את בועלה. אם נדה היא לטמא בועלה משכב תחתון כעליון במסכת נדה מפרש לה שיהא תחתון של בועל נדה כעליונו של זב שמטמא אוכלין ומשקין ואין מטמא אדם וכלים כתחתון של נדה עצמה שהוא קרוי מדרס ואב הטומאה: מן הפסולין. כגון חלל נתין וממזר או אלמנה לכהן גדול: פסלה. מתרומת בית אביה:

דף נח - א

לרבי מאיר דאמר קידושין פסלי. חופה בלא קידושין נמי פסלה: חופה. אינה קונה בלא כסף או שטר או קידושי ביאה כדאיתא בפ''ק דקדושין (דף ה:): נישאו. לכהן זו וזו ומאי זו וזו כשרות ופסולות: מכלל דנישאו ממש. בבעילה בתמיה וכי ביאה בפסולה מי איכא למ''ד דלא פסלה מתרומה דבי נשא אלא פירושי קא מפרש נישאו כיצד כגון שנכנסו לחופה ולא נבעלו: אוכלות משלו כו'. דחופה לא פסלה: אין חופתה מאכילתה. אם בת ישראל היא ואליבא דמשנה אחרונה דתנן (כתובות דף נז.) ב''ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ואמר ר' ישמעאל חופה פסולה אינה מאכלת וה''ה ביאה מדמקיש חופה לביאה משמע דאם בת כהן היא חופה פוסלתה כביאתה: ממתני'. דמסכת סוטה: אמן. אמן תרי זימני לרבות כל הני: שומרת יבם וכנוסה. כלומר ואם היתה יבמתו וכנסה היבם משקה אותה ומשביעה אף על סתירה שנסתרה בעודה שומרת יבם ומים בודקין אותה על שתיהן דהא אי זנאי בעודה שומרת יבם אסורה עליו וכר' עקיבא מוקמינן לה במסכת סוטה (דף יח:) דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין דמשוי לה יבמה לשוק כאשת איש וכי היכי דאשת איש מיתסרא אגברא בזנות שומרת יבם נמי מיתסרא איבמה וכיון דמיתסרא עליה בת קינוי היא: דקני לה. קינא לה והתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני. לא שותות. דבעינן תחת אישך: ולא נוטלות כתובה. אם קינא לה ונסתרה שהיא גרמה לאסור את עצמה עליו: אלא דקני לה כשהיא ארוסה וקא איסתתרה. באירוסיה ונשאה ומשקה לה: ומי בדקי לה. והתניא כו': מנוקה מעון. שלא בא עליה לאחר שנסתרה שהתורה אסרה עליו דכתיב (במדבר ה) והיא נטמאה: וש''מ. מדמשקה לה יש חופה לפסולות וקרינן ביה תחת אישך דקני לה חופה ואף על גב דלא חזיא לביאה דהא אסורה לו משנסתרה: אמר רבא. ותסברא דהא מתני' מתרצתא היא והא כי אתא כו': שבא עליה ארוסה בבית אביה. קודם סתירה ולעולם מתרצתא היא: ופרכינן דכוותה גבי שומרת יבם שבא עליה. לשם זנות בבית חמיה באלמנותה והדר קינא לה ואיסתתרה והכניסה לחופה ולא נבעלה ומשקה לה ומשביעה שלא שטית בסתירה הראשונה:

דף נח - ב

שומרת יבם. קרית לה: קנה לכל. בביאת שוגג ומזיד: מידי הוא טעמא אלא לרב. הא דמייתינן יש חופה לפסולות לסיועה לרב מייתינן לה דאמר לעיל יש חופה לפסולות ורב האמר לעיל קנה לכל ולדידיה לא מיתרצתא היא: כגון דעבד מאמר. ואח''כ בא עליה בזנות בבית חמיה: וב''ש היא דאמרי. בפרק ד' אחין (לעיל דף כט:) מאמר קונה קנין גמור ליעשות ארוסה גמורה והפריח את זיקת היבום ותו לא מקניא ליה בביאת מזיד אלא במסירת חופה כאשה בעלמא כדאמרינן בד' אחין (שם) ומשום הכי קרי לה שומרת יבם אפילו לאחר ביאה דאי לב''ה לא אלים מאמר להפריח זיקת יבמין וליחול זיקת אירוסין ונישואין והוי קני לה בביאת זנות לגמרי: אי הכי היינו ארוסה. גמורה וארוסה הא תנא לה: נשואה דידיה. אשתו שלא היתה יבמתו: דחבריה. אחיו דביבמתו שייך לשון כניסה לישנא אחרינא ועיקר דכוותה גבי שומרת יבם דקשיא לך נמי בה הא לאו בת אשקויי היא מוקמת לה נמי כגון שבא עליה דהא כשנכנסה לחופה ליכא לאוקומה דהא חופה ביבמה לא שייכא: שומרת יבם קרית כו'. אלא לא תוקמה לשומרת יבם כשבא עליה אלא כגון דעבד בה מאמר ולשקדמה שכיבת בעל לא קפדינן דהא קדמה שכיבת בעל הראשון שהיא באה מכחו ומאמר קונה קנין גמור וקרינן בה תחת אישך: רב פפא אמר. לעולם לא תדוק מינה דיש חופה והכא כגון דקינא לה כשהיא ארוסה ונשאה ובא עליה והדר איסתתרה ומשקה לה על ידי אותו קינוי והאי תנא הוא כו': לישנא אחרינא אמר רב פפא לעולם דקינא לה כשהיא ארוסה ואיסתתרה ומשקה לה כשהיא נשואה [הג''ה עד שלא נבעלה ודקשיא לך משקדמה שכיבת בעל לבועל האי תנא וכו' עכ''ה] ודקשיא לך אין מנוקה מעון האי תנא הוא דלית ליה הך דרשא וזה הוא לשון מורי והוא נראה עיקר דללישנא קמא איכא למיפרך אם כן מאי לא שטיתי ארוסה ואדרבה הא לא כשהיא ארוסה איסתתרה: רב נחמן אמר. מתניתין בדלא קינא ולא איסתתרה כשהיא ארוסה אלא קינא לה משנשאה ואיסתתרה ומשקה לה ע''י קינוי של עכשיו ומגלגל עליה שבועה כל ימים שהיתה תחתיו משנתארסה ונבדקה ומכאן לגלגול שבועה מן התורה: פסלה מן התרומה. עד שיכנוס: משתמרת לביאה פסולה. שיש ביד אחיו לבא עליה וביאתו ביאה וכי היכי דהיא משתמרת לביאתו כך היא משתמרת לביאת אחיו שהיא פסולה מדרבנן דיש ביאה אחר מאמר כדתנן (לעיל דף נ:) מאמר לזו ובעל לזו כו' וכן בב' יבמין ויבמה אחת: דאורייתא. ביאה שהיא פסולה דאורייתא כגון אלמנה לכהן גדול: דברי הכל. בין לרבי יוחנן בין לריש לקיש אכלה בתרומה דבי נשא דהא אפילו לרבי מאיר לא פסיל אלא במשתמרת לביאה פסולה דאורייתא: יש. לזה היבם אח חלל: לדברי הכל לא אכלה. אפי' היא בת כהן ואע''ג דעבד בה מאמר כהן כשר אכתי משתמרת לביאה פסולה היא לביאת החלל דהויא פסולה דאורייתא ולא אכלה ואפי' לרבי אלעזר ורבי שמעון כי מכשרי באלמנה לכ''ג קמכשרי שיש לו להאכיל במקום אחר אבל משתמרת ליבם חלל דאין לו להאכיל דהא כהן חלל זר הוא פסל לה ולא אכלה: אלא שנתן לה גט. כהן ליבמתו כהנת ואכתי לביאתו היא משתמרת וביאתה פסולה מדרבנן היא דגט מהני בה מדרבנן: אפילו לרבי אלעזר דאמר אוכלת. הני מילי על ידי קידושין דיש לו להאכיל כי האי גוונא במקום אחר: אבל על ידי גירושין. דאין לו להאכיל על ידי גירושין במקום אחר לא: ואם תאמר. הכא נמי יש לו להאכיל על ידי גירושין גמורים בחוזרת דאם היה מגרשה לגמרי היתה חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה: ובגרה תחתיו. בימי אירוסין וכ''ג אסור בבוגרת כדאמרינן במתניתין ומצותו בקטנה או בנערה:

דף נט - א

מהו. לכונסה משבגרה או לא: בתר קיחה דאירוסין אזלינן. ושריא ליה או בתר נישואין אזלינן וכיון דבגרה אסירא ליה: מן האירוסין כשרות. אלמא בפסול כהונה בתר נישואין אזלינן מדלא פסיל אלמנה שנתארסה לכ''ג ומת: יכנוס. אלמא בתר אירוסין אזלינן: שאני התם דכתיב אשה. כי אם בתולה מעמיו יקח אשה והאי אשה קרא יתירא הוא ומיניה מרבינן לקמן בפירקין (דף סא.) דאם אירס אלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכנוס: אחת ולא שתים. תירוצא הוא אחת יש לך לרבות ולא שתים: הא אישתני גופה. בוגרת נשתנה גופה מן אירוסין לנישואין אלמנה לא נשתנית: מתני' ולא ישא את הבוגרת. פלוגתייהו מפרש בגמ': גמ ' פשיטא. אלמנה סתמא משמע: מתמר. שבי אלמנה (בראשית לח): דומיא דגרושה. ובגרושה פשיטא ליה דסתמא היא דלית לך למילף כדילפינן ג''ש באלמנה: בתולה. אי הוה כתיב בתולה יקח מקצת בתולים משמע והואי מישתרי בוגרת השתא דכתיב בתוליה מיתסרא בוגרת דמשמע דבעינן כל בתוליה: בבתוליה. בי''ת יתירא דמשמע הכי למדרש במקום בתוליה דהיינו כדרכה אם נבעלה נפסלה לכ''ג אבל בבעילה שלא כדרכה לא דלמיסר בעולה שלא כדרכה ליכא למימר מהאי קרא ולמידרש עד שיהו כל בתוליה קיימין ואפילו שלא כדרכה כדדרשינן ליה אליבא דרבי אלעזר כיון דבתולה ממעט בוגרת כ''ש בעולה שלא כדרכה הלכך כי אתא קרא למישרי אתא וכדדרשינן: ורבי אלעזר ורבי שמעון סברי. אי הוה כתיב בתולה שלימה משמע ומיתסרא בוגרת השתא דכתיב בתוליה אפילו מקצת בתולים משמע לרבות בוגרת: בבתוליה. ב' יתירא משמע שתהא בבתוליה שלא אבדה מהם כלום על ידי בעילה בין כדרכה בין שלא כדרכה וכיון דאיתרבאי בוגרת להיתירא איצטריך למיסר בעולה שלא כדרכה: פסולה לכהונה. לכ''ג שמצווה על הבתולה אבל להדיוט אפילו כדרכה כשרה ואין זונה אלא הנבעלת לאסור לה: ולו תהיה לאשה. במאנס נערה בתולה כתיב: פרט לאלמנה. מן האירוסין וזה המאנס כ''ג הוא או גרושה או חלוצה מן האירוסין היא אם כהן הדיוט הוא: היכי דמי. הך ביאת אונס שבא עליה כהן גדול זה: תיפוק ליה דהויא לה בעולה. ותניא לקמן אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא:

דף נט - ב

הא מני ר''מ. דאמר בתולה עד שיהו כל בתוליה קיימין פרט לבוגרת ואייתר ליה בבתוליה למעוטי בעולה שלא כדרכה דשריא: ורב. דאמר פסולה כרבי אלעזר דאמר לעיל בתוליה מקצת בתולים לרבויי בוגרת ואתא בבתוליה למעוטי בעולה שלא כדרכה כדלעיל: דהויא לה זונה. ואפי' לכהן הדיוט אסורה: דהא אמר רבי אלעזר כו'. לקמן בפירקין (דף סא:): איסור זונה ליכא. דילפינן לקמן בשמעתין אין זנות לבהמה: אי זונה לא הויא. א''כ לאו ביאה היא ואפי' לכהן גדול תשתרי: וכ''ת מידי דהויא אמוכת עץ. דהא רבי אלעזר קאמר במתני' לא ישא את מוכת עץ ותיבעי למימר דאפי' במוכת עץ שלא כדרכה פסולה: א''כ אין לך אשה שכשרה לכהונה גדולה שלא נעשית מוכת עץ על ידי צרור. של קינוח בית הכסא: אלא א''ר זירא. משכחת לה להא דרב אליבא דרבי אלעזר דהויא בעולה ולא זונה ולא אלמנה ולא גרוש' בקטנה יתומה הנישאת לבעל ובעלה שלא כדרכה ומיאנה בו דאין כאן פסול זנות ואלמנות וגירושין ואשמעינן רב דיש כאן פסול בעולה לכהן גדול: כשר' לכהונה. אפי' לכהן גדול דמוכת עץ בעלמא היא ומאן דשרי במוכת עץ שרי בה: למי שאינו איש. בהמה: שבסקילה. אם יש עדים והתראה היכא דליכא עדים והתראה כשרה לכהונה: בהיתלו. שם מקום: כופרי. כלבים גדולים שצדין בהן חיות: מאחריה. שלא כדרכה דאי כדרכה לא גרעה ממוכת עץ: רבי לאחר חורבן הבית היה כמה דורות שהוא סוף התנאים ובימי רבן יוחנן בן זכאי חרב הבית דתנן (ר''ה דף כט:) משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי וכו': אתנן כלב. שאם אמר אדם לזונה הילך טלה זה והבעלי לכלבי ומחיר זונה שהחליף זונה בטלה מותרים למזבח ומדשרי אתנן כלב אלמא לאו זנות הוא: לא ישא. כהן גדול דכתיב בתולה יקח (ויקרא כא) בשעת ליקוחין תהיה בתולה:

דף ס - א

שאין משלם קנס במפותה. שאם מפותה היא אהנו ליה נשואין למפטריה מקנסא שהמפתה אין משלם קנס אלא כשאין כונסה דכתיב אם מאן ימאן (שמות כב) אבל אם מהור ימהרנה לו לאשה לא יתן כלום אבל אונס נותן מיד אפילו הוא כונסה דכתיב (דברים כב) ונתן האיש השוכב עמה ולו תהיה לאשה: אמרה לשמעתא. להא דרב הונא דאמר ומוציאה בגט: סופה להיות מוכת עץ תחתיו. כלומר סופה ליבעל לו ולאבד בתוליה: סופה להיות בעולה תחתיו. ואם נשא נשוי דקתני לגמרי קאמר דמותר לקיימה הואיל ולעצמו נבעלה וסופה להיות בעולה לו: סבר לה כר' אלעזר. דאמר (לקמן דף סא:) פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה וקיימה עליה בלאו ומחייבי לאוין דכהונה הוי הולד חלל: דרב עמרם. לקמן בפירקין (שם): ביש חלל מחייבי עשה. ר' אליעזר ב''י לא כר' אלעזר סבירא ליה ולאו זונה היא ולא קיימא עליה בלאו אלא בעשה דכתיב בתולה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה: וכתיב לא יחלל אכולהו. ואפי' אבתולה יקח ולא בעולה דעשה הוא: אלה הפסיק הענין. דכתיב אלה בתר חייבי לאוין לאשמועינן אלה שהן חייבי לאוין חלוקין מדין חייבי עשה: למעוטי נדה. שאם בא כהן על אשתו נדה אין הולד חלל: ולכתביה לבסוף. הואיל ולאו לפלוגינהו אתי: קשיא. לרב אשי דמוקי פלוגתייהו בטעמא דהני קראי: אחותו ארוסה. של כהן הדיוט אבל נשואה פשיטא לן דאין מטמא דכתיב ולאחותו הבתולה: אנוסה ומפותה. אחותו שנאנסה או שנתפתתה: דברי הכל אין מטמא לה. וטעמא דכולהו מפרש לקמן: ומוכת עץ אין מטמא לה דברי ר''ש. ר''ש לטעמיה דאמר במתניתין מוכת עץ אסורה לכ''ג אלמא לאו בכלל בתולה היא: שאינה ראויה לכ''ג אין מטמא לה. דהכא והכא בתולה כתיב: דברי כל אדם. ואפי' לרבי מאיר דפסיל בוגרת לכהן גדול הכא לענין טומאה איתרבי כדלקמן: פרט לאנוסה ומפותה. שאינה בתולה: יכול שאני מוציא אף מוכת עץ. שאינה בתולה: לרבות את הארוסה. ואיצטריך לרבויא דלא תימא אשר לא היתה פרט לארוסה שהיתה לאיש דהויה לשון קידושין היא: ה''ג למה לי קרא והא אמר ר''מ בתולה מקצת בתולים משמע. לעיל אמר הכי מדאיצטריך למכתב בבתוליה לגבי כ''ג להוציא את הבוגרת לר''מ מכלל דבתולה בוגרת נמי משמע: מהתם. כי ימצא איש נערה בתולה (דברים כב):

דף ס - ב

מדשבקיה לבר זוגיה. דגבי מוכת עץ לא פליג אלא ר' שמעון לחודיה ושבקיה ר' יוסי דהוה בר זוגיה בארוסה מכלל דבמוכת עץ כר' מאיר סבירא ליה לר' יוסי דמטמא לה: מלא היתה. דדריש ליה לר' מאיר מי שהוייתה על ידי איש: והא אפקיה. ר' יוסי להוציא את הארוסה: חד מלא היתה. להוציא את הארוסה: מלאיש. למישרי מוכת עץ שאין מקולקלת על ידי איש: והא אמר ר' שמעון. לעיל בתולה שלימה משמע מדאיצטריך בתוליה למישרי בוגרת לכ''ג: כשרה לכהונה. לא מחזקינן לה כזונה: אי הכי אפילו בת ג' שנים. נמי ליתכשר לרבי שמעון ובלבד שלא תהא נבעלת דהא קרא אנבעלה הוא דקא קפיד ליה וקאמר כל שאין נבעלת החיו לכם: כדרב הונא. לא מצית אמרת דבת ג' שנים לימא קרא החיו: דרב הונא רמי. אשה משמע גדולה וקאמר קרא יודעת הרוגו ושאינה יודעת החיו מכלל דטף לא שנא הכי ולא שנא הכי החיו וכתיב וכל הטף וגו': הוי אומר. מדקשו קראי אהדדי על כרחך יודעת דקרא ואשר לא ידעו לאו ידיעה ממש קאמר דאם כן לא מיתרצא דוקיא דקרא אלא בראויה ליבעל הכתוב מדבר דכל אשה הראויה לידע הרוגו והשתא משמע אשה אפילו טף בת ג' דראויה לידע ולא תידוק הא טף בין ידעי בין לא ידעי החיו דהא בראויה קא מישתעי קרא אלא החיו לכם דקאמר רחמנא בפחותה מבת שלש קאמר: בראויה ליבעל. אע''פ שלא נבעלה: כשהוא אומר וכל הטף אשר לא ידעו החיו. הא אשה אע''פ שלא ידעה הרוגו הוי בראויה ליבעל קמשתעי קרא: פניה מוריקות. נס היה: הדרוקן. פניהן של עוברי עבירה מוריקין: מאנשי יבש גלעד. בימי פלגש בגבעה שנהרגו כל אנשי יבש גלעד לפי שלא באו להלחם בשבט בנימין כשאר אחים והחיו כל שלא נבעלה ונתנום לנותרים משבט בנימין לנשים: בפירוש שמיע לך. מיניה דרבי יהושע בן לוי: או מכללא. דשמעת מיניה מילתא דדייקת מיניה דסבירא ליה כר' שמעון: מאי כללא. מאיזה כלל היה לו לומר: ערער. לפסול משפחת העיר: רומנוס גרסינן: והכשירה. הניחה תחת בעלה כהן: ואי מכללא מאי. ואי מהאי כללא שמיע ליה לר' יעקב מאי אית ליה לרבי זירא לאותביה דקא בעי מיניה בפירוש שמיע לך או מכללא: הכא סופה להיות זונה תחתיו. בתמיה אי סבירא ליה דפסול משום זנות סבירא ליה ואם כן לא שנא לכתחלה ולא שנא דיעבד אסירא: וקשיא ליה. כדאקשי דלמא התם הואיל ואינסיב אינסיב: ומשני הכי. כדשנינן בשלמא התם סופה להיות בעולה תחתיו כו': מפיקנא לך ר' יעקב מאונך. כלומר משמתינן לך ותפיק על כרחך:

דף סא - א

אין מטמאין. את המאהיל עליהם: אתם קרוים אדם. וגבי טומאת אהל כתיב אדם כי ימות באהל (במדבר יט): נפש אדם. במדין כתיב: ומשני הא דקרי להו אדם משום דבעי למכתב בהמה גבייהו כדכתיב וחמורים ובקר וגבי בהמה מיקרו אדם אבל אדם סתמא לא מיקרו: אנשי נינוה עובדי כוכבים היו: כל הורג נפש. במדין כתיב ומדבעו טומאת שבעה אלמא מיטמו: ממגע ומשא מי מעטינהו. וגבי מגע אשכחן נוגע בעצם או בחלל דלא כתיב אדם הלכך אע''ג דלא מיקרו אדם מטמא במגע ובמשא: ת''ל בתולה מעמיו יקח אשה. האי אשה לא איצטריך אלא לדרשא: מינהו אין. כלומר המלך מינהו אבל אחיו הכהנים וסנהדרין לא מנוהו: נתמנה לא. נתמנה לא קתני דהוי משמע דראוי היה לכך: קטיר קחזינא הכא. קשר של רשעים אני רואה כאן שלא היה ראוי לכך אלא שנתן ממון ומינוהו: מתני' חולץ. כהן גדול: ולא מייבם. דאלמנה היא ואסורה לו: גמ' לא תעשה ועשה. אלמנה לא יקח בתולה יקח (ויקרא כא) ולא בעולה: מתני' אלא אם כן יש לו בנים. משום דמצווה על פריה ורביה וה''ה לישראל ובגמרא מפרש אמאי נקט כהן: שהיא זונה האמורה בתורה. ובגמרא מפרש לה: אלא הגיורת והמשוחררת. דביאת עכו''ם ועבד פסלה: ושנבעלה בעילת זנות. כגון ישראלית הנבעלת לפסול לה:

דף סא - ב

גמ' פוק עיין בה. אמאי לא ישא את הקטנה: רבי מאיר חייש למיעוטא. כדתניא לקמן קטן שמא ימצא כו' ה''נ חייש רבי אליעזר דשמא תמצא קטנה זו אילונית: קטן וקטנה. או קטן או קטנה: איש כתיב. בפרשת חליצה ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו: פוגעים בערוה. כיון דלאו בני הקמת שם נינהו פגע באשת אח שלא במקום מצוה דרחמנא פטריה דכתיב אשר תלד (דברים כה) פרט לאילונית: ואינה חולצת. דאינה נפטרת לשוק בחליצתה דאין מעשה קטנה כלום אבל מתייבמת ותגדל אצלו ותתקיים מצות יבום: כשמה. לשון טועה שטועה מתחת בעלה לאחרים דלרבי אליעזר אין זונה אלא אשת איש: מופקרת. ואפי' פנויה מאחר שהפקירה עצמה לכל קרויה זונה אבל משום בעילה אחת לא הויא זונה הפנויה: הלך בעלה. לב''ד הגדול והוליכה להשקותה מי המרים שקינא לה ונסתרה ואסורה לו עד שתשתה עשאה זונה הואיל ונבעלה לפסול לה ואם מת אסורה לכהן: אלא גיורת. דנבעלה בנכריותה לעובדי כוכבים וכן משוחררת דעובד כוכבים ועבד הואיל ולאו בני קדושין נינהו פסלי: ושנבעלה. לפסול לה כגון א' מכל העריות וכגון בת ישראל לנתין וממזר: לכי גדלה. דקידושי קטנה לאו כלום הן והויא ליה כאנוסת עצמו ומפותת עצמו: מכלי לב. כמו מבלי לב: [אי דקדשה אבוה כו']. האב זכאי לקדש בתו קטנה בפ''ק דקידושין (דף ג:) את בתי נתתי לאיש הזה: הא רבי אליעזר היא ולא רבנן. בתמיה דקתני לעיל רבי אליעזר אומר כהן לא ישא את הקטנה ומשמע דפליגי רבנן עליה וכה''ג מי פליגי רבנן: תתפתה. ותזנה עליו לפי שאין בה דעת כלום: רב פפא אמר בכהן גדול והאי תנא הוא. דאסר קטנה מגזירת הכתוב: בתולה. מעמיו יקח אשה: [מאשה לא בטיל]. מדקתני לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א''כ יש לו בנים ולא קתני לא יבטל אדם מאשה אלא אם כן יש לו בנים שמע מינה הא יש לו בנים מאשה לא בטיל דצריך לישא אשה אבל אין צריך לחזר אחר ראויה לבנים: למכור ס''ת. כדי לישא בת בנים ואם יש לו בנים לא ימכור אלא ישא עקרה או זקנה: ב''ש אומרים שני זכרים. אבל לא זכר ונקבה: ילפינן ממשה. שכיון שהיו לו שני בנים פירש מן האשה: מברייתו של עולם. אדם וחוה:

דף סב - א

משאי אפשר. דאי לא איבראי חוה לא הוה נקבה אחריתי אבל הכא מי שיש לו שני זכרים נקבות הרבה בעולם: מדעתיה. משום שכינה ואסור לשאר כל אדם לעשות כן: הוסיף יום אחד. הקב''ה אמר לו וקדשתם היום ומחר והוא אמר היו נכונים לשלשת ימים: ולא קבע לי זמן. אימתי ידבר עמי שאפרוש יום אחד קודם: לאהליכם. לנשיכם: אשר. לשון יישר: עד שבתא. במס' שבת בפרק ר''ע (דף פו.) גמרינן לה דעבוד פרישה בארבע בשבתא ופירשו חמישי וששי שלימים ובשבתא שריא שכינה והוא שלישי לימים השלמים ויום ראשון לא חשיב שלא היה לילו עמו: את קין את הבל. אתין רבויין לומר נקבות היו עמהן: כי שת לי זרע אחר תחת הבל. אלמא תשלומין בעי ולא סגיא בלא שני זכרים ושתי נקבות: תרי תנאי. אליבא דר' נתן: מ''ט דר' נתן אליבא דב''ה. או זכר או נקבה ולא מבריית עולם יליף ולא ממשה: לא תהו בראה. לא ברא עולמו לתוהו אלא לשבת להיות עסוקים ביישובו של עולם: אין לו בכור לנחלה. בן בכור שיולד לו משיתגייר אינו נוטל פי שנים: בני נח. בני פריה ורביה נינהו דכתיב ויאמר להם פרו ורבו (בראשית ט): בנכריותן. לאו בני דין נחלה נינהו דבת כבן ובכור כפשוט אבל ירושה נהגא בהו כדאמרינן בקדושין (דף יז:) עובד כוכבים יורש אביו דבר תורה: בלאדן בן בלאדן. אלמא בנים מיקרו: חייס. מתייחסין אחרי אביהם: נתגיירו אין להם חייס. מראשונים דכקטן שנולד דמי: שבו לכם פה. אליעזר עבד אברהם הוה: ציבא. עבד כנעני של מפיבושת הוה: שאני הכא דיחסינהו בשמייהו. שהזכיר שמו [ושמו] של אביו בלאדן בן בלאדן אלמא בנים איקרו אבל הכא לא הוזכרו בשמותן: משום דרב אסי. כלומר טעמא דפריה ורביה משום דרב אסי והאי כיון דנטלו על ידו מנשמות שבאותו אוצר ששמו גוף הרי קיים מצות פריה ורביה:

דף סב - ב

בני בנים הרי הן כבנים. קס''ד שמת הזכר או הנקבה והיה לו בן שיצטרף עם אחות אביו או עם אחי אמו אין אבי האב חייב עוד בפריה ורביה וטעמא שהיה לו למת בן הא לאו הכי לא קיים דשבת בעינן וקשיא לרב הונא: כי תניא ההיא להשלים. כגון שלא היה לו לזקן אלא בן אחד ונשא הבן אשה והוליד בת פטור הזקן שהרי השלים זה את חובתו אבל אי הוה ליה מעיקרא זכר ונקבה ואפילו מתו בלא בנים קיים פריה ורביה: דכולי עלמא. בין לאביי בין לרבא: תרי מחד. והשני מת בלא בנים לא קיים הזקן פריה ורביה: איעקר מפרקיה דרב הונא. שהיה מאריך בדרשיו וצריכים למי רגלים ומעמידים עצמן ונעקרים כדתניא בבכורות (דף מד:): מנא הא מילתא כו'. אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן: מני מכיר ירדו מחוקקים. ולא מצינו למימר מבני בניו אלא מבני בתו דהא כתיב קרא אחרינא יהודה מחוקקי ולא משכחת לה דליתו מתרוייהו אלא הכי דנפקו מחוקקים מחצרון מבתו של מכיר אלמא בני בתו כבניו: מתניתין. דקתני אא''כ כו' הא אם יש לו יבטל דלא כר' יהושע: לערב. לעת זקנתו: אי זה יכשר. איזה זרע יהא הגון וירא שמים ומתקיים: מגבת עד אנטיפרס. [בין העיירות הללו היו כולם]: שמם. שנשתכחה תורה: ביתך. אשה: האם אין עזרתי בי. אשתי דכתיב (בראשית ב) עזר כנגדו מיד תושיה נדחה ממני שצריך לעסוק בצרכי ביתו ותלמודו משתכח: וידעת כי שלום אהלך. בזמן שיש לך אהל ואין אהלו אלא אשתו שנאמר שובו לכם לאהליכם: ואין פוקדה. בתשמיש בעת עונתה: כי שלום אהלך. שלימה ביראת שמים: בשעה שיוצא לדרך. משום שמתאוה לו באותה שעה יותר: תשוקתך. תאותך: ה''ג לא נצרכה אלא סמוך לווסתה. [אע''ג] דאמור רבנן (שבועות דף יח:) חייב אדם לפרוש מאשתו וכו' ואפ''ה כשיוצא לדרך יפקדנה: עונה. אם רגילה לראות ביום אסורה כל היום ואם רגילה לראות בלילה אסורה כל הלילה: וה''מ. דחייב לפוקדה כי אזל לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא משום דטריד במצוה אי נמי מיטריד בתשמיש ויבטל ממצוה: יותר מגופו. דזילותא דאיתתא קשה מדגברא: והנושא בת אחותו. גיעגועי אדם רבין על אחותו יותר מן אחיו ומתוך כך נמצא מחבב את אשתו:

דף סג - א

אז תקרא. לעיל מיניה כתיב כי תראה ערום וכסיתו היינו דוחק העני ומבשרך לא תתעלם היינו אוהב את שכניו שהן כקרוביו ומקרב את קרוביו ונושא בת אחותו: כנגדו. חלוקה עליו וסותרת דבריו: מנגדתו. מדלא כתיב יו''ד לשון נגדא דמלקות: חטים כוסס. בתמיה: זאת הפעם. מכלל דפעמים אחרים שמש ולא עלו בדעתו: שתי ברכות. כמו מבריך את הגפן (כלאים פ''ז מ''א): רות המואביה ונעמה העמונית. יצאו מהם מלכים ונביאים נעמה אמו של רחבעם ויצא ממנה חזקיה ואסא ויהושפע דהוו צדיקים גמורים וישעיהו הנביא דאמר מר אמוץ ואמציה אחים הוו (מגילה דף י:): שיעמדו על הקרקע. יניחו אומנותם לעסוק בחריש ובקציר: וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט אל הארץ יעמדו: וירדו. לשון ירידת עניות: דשדי בה כרבא. זרע כרוב לישנא אחרינא כרבא חרישה כמו כרוב ותני (ב''ב דף יב.) כמה דמסיק תעלא מבי כרבא (נדה דף סה:): לפותיא. לרוחב הערוגה: אי תשדייה לאורכיך. כלומר אפילו תחזור ותחרשנה לא יועיל כלום לפי עסקא: דהפוכי בעסקא טוב. להרויח יותר: דקא נייפן. הרוח מנשבת זו בזו: אי תניפנו. כמה שתרצו תנופפו אין תועלת בהן לפי פרקמטיא תניפנו לשון הניפי לי במניפה (ב''מ דף פו.): חפורה. שחת ששכרה מועט ואוכל עשבים וחזיז במלח: חפורה. ירק מן התבואה עד שלא הביאה שליש: מגניא ליה אארעא. [משכבת אותו על הארץ] לשמור כל הלילה: [ומרמיא ליה תיגרי. בשבילה מתקוטט עם בני אדם]: זרע. תבואה לאכילת ביתך: ולא תזבון. לא תקנה תבואה מן השוק: ואע''ג דכי הדדי נינהו. אפילו חיטין בזול וקרקעך אינו חשוב ואין לך שכר לפי השעה אפ''ה הני מתברכין ברכה מצויה בדבר שאין לוקח בדמים ואין כלה מהר: ברכה. פלישו''ן {פוישו"ן: שפע} בלע''ז: זבן ולא תיזול. מכור כלי תשמישך והשתמש בדמים בפרקמטיא קודם שתבא לידי עניות: ביסתרקי. כלי הבית טאפי''ט {טפי"ד: שטיח (ראה בספר זיהויים שונים. אני בחרתי את התעתיק הזה, הקרוב יותר לדף הגמרא שלנו. ד.ג.)} בלע''ז: אבל גלימא. שהיא להתכבד בלבישתה לא ימכור דלמא כי הדר בעי לה לא מתרמיא ליה הגונה כמותה: טום. תרגום של סתום כמו סתמום פלשתים (בראשית כו) טומינון פלשתאי טום ולא תשפוץ אם יש לך חור קטן בכותל רעוע סתום אותו מיד ולא תרחיב בנקב לשפץ בו טיט ולבנים הרבה ליפותו: שפוץ. פלשטי''ר {פלשטי"ר: לטייח} בלע''ז. ואם בעל נפש אתה להנאות בנייניך הרחב הנקב ושפציהו להיות יפה. ולא תיבני. לא תפיל את כל הכותל ותבנהו: מתון נסיב איתתא. המתן עד שתבדוק מעשיה שלא תהא רעה וקנטרנית: נחית דרגא ונסיב איתתא. לא תקח אשה חשובה ממך שמא לא תתקבל עליה: שושבינא. אוהב טוב בחר לך אדם חשוב להדבק אחריו: בשביל ישראל. ליראם כדי שיחזרו בתשובה: חימצי. מין קטנית: אפיך לה. היה אומר האב לבנו אמור לאמך לעשות עדשים והוא אומר לה עשי חימצי והיא עושה עדשים: טעמא מלפך. פעמים שהבן מחכים את אביו אני היה לי לעשות כן: אבל אתה. דבר שקר הוא וכתיב למדו לשונם דבר שקר: כי הוה משכח מידי. דבר הראוי לה:

דף סג - ב

מן החטא. הרהור עבירה: עבורי מיעברא במלה. נוחה לרצות ומעברת על מדותיה: פומא. לקלל ולגדף עד זמן סעודה כדי לצערו: ומהדרא ליה גבא. שלא לאכול עמו ומצערתו: מתפקקין. נסתמין לשון ויפק כמו פוקקין הנקבים (שבת דף קכה:): צרתה בצדה. ישא אחרת אצלה: בחברתה. מקבלת תוכחה יותר: בסילתא. קוץ: סגריר. יום ברד ורוח: דלף טורד וגו' ואשת מדינים נשתוה. שוין הן: תלוין בכספו. שאין לו זריעה בקרקע דכל שעה מיצר ודואג שמא תייקר התבואה או ינעלו שערי שבר: אין אלהים. מי שאמר אין אלהים קרי נבל: חברי. פרסיים רשעים ומבזין ואינם מכירים כבודם של ישראל: שגא. כפף נפל מרוב צער שהיו בני הישיבה מסורים בידם: אמרו ליה מקבלי שוחדא. לבטל גזירתא: תריץ. יתיב ושמח: אמרו ליה על שלשה גזרו. אמר להם מפני שלשה עבירות שהיו ביד בני בבל: גזרו על הבשר. שלא יאכלו בשר שחוטה: אמר להם מפני עבירה שבידם שהיו גוזלים מתנות כהונה זרוע ולחיים וקיבה: [ועל המרחצאות מפני הטבילה. שלא היו זהירין בה: מחטטי שכבי. מוציאים הנקברים מקבריהם]: ששמחים ביום אידם. באה עליהם זו הגזרה להתאבל בה: בכם ובאבותיכם. ואבותם כבר מתו ומה מכה יש בהן [אלא] חטוטי שכבי: וכתיב ונבחר מות מחיים. בתריה דההוא קרא דהואיל ואין ניתנים לקבורה היאך יבחרו החיים למות: א''ל. האי נבחר לא קאמר שיהו הן בוחרין מות מחיים אלא נביא הוא דקאמר להו מוטב להן לרשעים שימותו ממה שיחטאו ויחיו: מספר ימיו כפלים. כלומר שמח בחלקו ודומה לו כאילו ימיו כפלים: מאשת חן. של אחרים: רוכל. המוכר בשמים לנשים להתקשט בהן ומצוי בו ניאוף ובא בעלה ופצעו: כניצוץ אש המבעיר גחלת. כן יצרו מבעירו: ככלוב. קן עופות: מחר מת. ואיננו בעולם ולא יראה אותה דאגה שהוא מיצר וירא ודואג עליה ונמצא שנצטער אתמול על עולם שאין שלו: גוף. פרגוד שחוצץ בין שכינה למלאכים ושם רוחות ונשמות נתונות שנבראו מששת ימי בראשית העתידות להנתן בגופים העתידים להבראות: שנאמר כי רוח מלפני יעטוף. הגאולה ונשמות שאני עשיתי: יעטוף. לשון עכבה כדכתיב (בראשית ל) והיה העטופים ללבן ורישיה משתעי בגאולה כי לא לעולם אריב וגו': ואתם פרו ורבו. בתריה דתרוייהו כתיב הלכך כמו שעשה שתיהן הוא:

דף סד - א

מתני' אינו רשאי לבטל. אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה: מותרת לינשא לאחר. ולא אמרינן עקרה היא דשמא הראשון לא זכה ליבנות ממנה: גמ' מקץ עשר שנים. בא על הגר והאי דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובות בפדן ארם ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו דלמא משום עון חוצה לארץ הם עקורים: לפיכך. הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חוצה לארץ מן המנין דתלינן בכל דבר המונען מן ההריון חלה הוא או חלתה היא כו': ולילף מיצחק. ששהה עשרים שנה ולא נשא אחרת: עקור היה. ויודע שמחמת עצמו הוא ולקמן נפקא לן דעקור היה: אברהם נמי עקור היה. כדאמרינן לקמן והיכי ילפת מיניה: ההוא מיבעי ליה כו'. כלומר יצחק עקור היה משום הכי לא נסיב אחריתי וקרא דיצחק בן ששים שנה לא יתירא הוא דתימא להכי כתביה רחמנא למיגמר מיניה שהיית עשרים שנה דההוא מיבעי ליה כו' אבל מקץ עשר שנים דאברהם אע''ג דעקור הוה ילפינן מיניה דאי לאו לדרשא למאי הלכתא קאשמעינן קרא מקץ עשר שנים: לייחס בהן. לידע שנותיו של יעקב בן כמה שנים היה כשהלך לבית עבר וכשעמד על הבאר ובשלהי גמרא דמגילה (דף יז.) מפרש לה והאי קרא דיצחק בן ששים שנה מייתי ליה התם דילפינן מיניה דגדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב בבית עבר לא נענש עליהם: ויעתר להם מיבעי ליה. בשלמא אי אמרת תפלת יצחק על אשתו היתה היינו דכתיב ויעתר לו כמו שהיה מתפלל עליה ותהר רבקה אשתו אלא אי אמרת על עצמו היה מתפלל ולנוכח אשתו משמע ששניהם היו צועקים זה מול זה ויעתר להם מיבעי ליה: לפי שאינו דומה. תפלתו שהיה צדיק בן צדיק לתפלתה שהיתה צדקת בת רשע לפיכך תלה בו הכתוב: עתר. פל''א {פיל"א: את-חפירה [על-פי רוב, רש"י מפרש את "עתר" - פורק"א: קלשון, ופיל"א - פירוש של רחת. הפירוש מפתיע במיוחד כשמעיינים בדברי התלמוד כאן]} בלע''ז:

דף סד - ב

חוצבתם. נעשה לו זכרות: נוקרתם. נעשה לה נקבות כמו אני קרתי ושתיתי מים (ישעיה לז): אין לה ולד. קרא יתירא הוא דהא כתיב עקרה: לא שנו. דשוהה עשר שנים: שלשה עיבורים. כ''ז חדשים לימי הולד וחדש לכל עיבור ועיבור לימי טומאה וטהרה דאשה מתעברת סמוך לוסתה: שלש פקידות. שהקב''ה פוקד העקרות לשמוע תפלתן בר''ה וגוזר עליהן הריון: להני כללי. דקאמר כל דורות של עכשיו שתי שנים ומחצה שהייתן: ודלמא איהי דלא זכיא. ולא תטול כתובה: כיון דלא מיפקדא אפריה ורביה. לא איכפת לה ולא ענש לה קודשא בריך הוא על עונותיה: איני והא אמרו ליה כו'. אמתני' פריך דקתני ישא אחרת שמא לא זכה להבנות ממנה ויזכה להבנות מן השניה: סוסכינתא. חולי מעוצר השתן ואדם נעקר הימנו: כהוצא ירקא. ירוק ככף תמר: שלישי לא. דהוחזקה עקרה: הי מינייהו אחרינתא. איזו מהמשניות נשנית אחרונה דנסמוך עלה אמלתא דמר ודמר דכל חד וחד הדר משיטתיה קמייתא ונקט שיטתיה דחבריה ובתרייתא עיקר דהדור בהו מקמייתא: אמר לה אל תמולי. אלמא מתניתא קמייתא אחרינתא דהאי מעשה בסוף ימיו של רשב''ג הוה מדקא מסהיד עליה ר' יוחנן שהיה אמורא וסוף התנאים והוא ראה את המעשה: דאחיות מחזקות. דכי היכי דאשה מוחזקת בג' פעמים כך היא מוחזקת בשלש אחיותיה: נכפין. חולין: איסורא וסכנתא. שאם חזקה בשני פעמים והשלישי ניתן לדחות ממנה הויא מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת: וסכנתא. סכנת נפשות: סמך עלה אביי. על הא דרב יצחק דאמר משמיה דרבי יוחנן בתלת זימני הוא דהויא חזקה: בנפשיה. בסכנת נפשו: אבין דסמכא. מה שאמר אבין משום רבי יוחנן יש לסמוך עליו: ישנו בחזרה. חוזר על תלמודו לשון אחר מצוי כל שעה לפני רבי יוחנן ואם חזר בו רבי יוחנן משום דבר שאמר תחלה שומע אבין וחוזר גם הוא בו אבל רב יצחק אינו מצוי לפניו ופעמים ששמע דבר מרבי יוחנן ולמחר חזר בו רבי יוחנן והוא אינו יודע: דאירסה. השלישי ומת: אי נמי. דנסבה וסלק לדיקלא ונפל ומת למ''ד מעין גורם לא הוחזקה זו שהרי מעיינה לא גרם לו שימות שהרי לא מת מחולי: ה''ג בעי מיניה מרב יוסף הלכה כרבי ואמר לי אין הלכה כרשב''ג ואמר לי אין אחוכי אחיך בי. שאלתי מרב יוסף אם הלכה כרבי ואמר לי הלכה ופעם אחרת שאלתיו אם הלכה כרשב''ג ואמר לי הלכה וכמדומה אני ששחק בי: ה''ג אמר ליה סתמי הוא ופשיט לך. לא שיחק בך סתומות של משנה הן יש שסתמה כרבן שמעון בן גמליאל ויש שסתמה כרבי דאיכא מילתא דמחזקינן לה בתרי זימני ואיכא מילתא דבעינן תלתא זימני ומשום הכי פשט לך כמר וכמר כסתומים: נישואין הא דאמרן. דסתם לן תנא דידן כרבי דקתני רשאי השני שני אין שלישי לא: כונסין אותו לכיפה. אם חזר וחטא בשלישית דמחזקינן ליה ברשיעא מתרי זימני שלקה:

דף סה - א

קובעת לה וסת. לסמוך עליה להיות דייה שעתה דתנן (נדה דף ב.) כל אשה שיש לה וסת דייה שעתה ולא מטמאינן לה למפרע מעת לעת ועוד דאם קובעת לה וסת והגיע זמן וסתה ולא בדקה טמאה דאורח בזמנו בא: ואינה מטהרת מן הוסת. אפילו נעקרה פעמים שבדקה בב' וסתות ולא ראתה ושינתה ראייתה ליום אחר ב' פעמים אפילו הכי מחזקינן וסתה לכשיגיע ואם לא בדקה טמאה דאורח בזמנו בא: אדעתא דהכי לא גרשתיך. אילו הייתי יודע שאת בת בנים לא גרשתיך ונמצא גט בטל למפרע: מתקיף לה רב פפא. ואי מצי בעלה לבטולי גט בהכי כי שתק מאי הוי אנן מי שתקינן הא ודאי אדעתא דהכי לא גירשה אלא מדשתקינן ודאי לא מצי לבטולי דאמרינן ליה מספיקא קא מגרשת לה ולא איכפת לך בה וגמרת בדעתיך לגרושין: אלא. אי איכא למפטריה הכי פטרינן ליה דאמרינן ליה השתא היא דאיברית שחזרה להיות בריאה מחולייה: מינה. יודע אני שמחמתה הוא שאין לי בנים ולא אתן כתובה: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מזרעת:

דף סה - ב

הוא אמר אפלת בגו עשר. כשאנו באין לכופו להוציא הוא אומר הפילה בתוך עשר ועדיין אין זמן להוציא דתנן מונה משעה שהפילה: והיא אמרה לא אפלית. אלא עקרה אני: הוחזקה לנפלים. ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה: אפילה תרי. ולא אוציא: היא מהימנא. וכופין אותו ולא שהיא תובעת גירושין אלא שעלינו לכופו לקיים פריה ורביה: מתני' אבל לא האשה. וטעמא מפרש בגמרא: גמ' לומר דבר הנשמע. דכתיב (ויקרא יט) הוכח תוכיח להוכיח מי שמקבל הימנו: אביך צוה. יעקב לא צוה אלא הם שינו מפני דרכי שלום: איך אלך. וכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח וגו' הקב''ה צוה לשנות: ואדוני זקן. שרה אמרה לשון בזוי וכשגלה הקב''ה הדבר לאברהם כתיב למה זה צחקה שרה וגו' ואני זקנתי ושינה הדבר מפני השלום: משמיה דרבי יוחנן. הלכה כר' יוחנן בן ברוקה: ואהדרינהו לאפייהו. דלא אמרה רבי יוחנן מעולם וחלקו לו כבוד ולא רצו להכחישו: רבי אבהו קרוב למלכות הוה כדאמר בסנהדרין (דף יד.) ובכתובות (דף יז.) דמשרן אמהתא דבי קיסר רבא דעמיה מדברנא דאומתיה: עובדא הוה. והיא תובעתו לגרשה לפי שלא היו לה בנים: דאתאי לקמיה דרבי אמי. ותובעתו לגרשה: לא מפקדת. ואם רוצה את לצאת אין לך כתובה: מסיבו דילה. בזקנתה מה תהא עליה: חוטרא לידה. עץ שתשען עליו לעת זקנתה ואם תמות יקברנה: איכו ילדת לי חדא כרסא. ומי יתן שלא שתית ותלדי לי עוד כרס אחד שני בנים: אחי. תאומים:

דף סו - א

אחוותא. תאומות ובנותיו היו: ועשאה בת חורין. כדי שתהא מותרת לינשא ומדכפינן לרבה אלמא מפקדא: מנהג הפקר נהגו בה. לפי שלא היתה יכולה לינשא היתה מפקרת עצמה וחוטאים בה לפיכך כפו את רבה לשחררה:

פרק שביעי - אלמנה לכהן גדול

מתני' אלמנה לכהן גדול: הכניסה לו עבדי מלוג. מה שהאשה מכנסת לבעלה ושמה לו לקבלם עליו באחריות כתובתה כמו שכותבין ודא נדוניא דהנעלת ליה והוא מוסיף כנגדן וכותב סך הכל קבל עליו פלוני כך וכך בכתובתה קורין צאן ברזל ויש שמכנסת ממון הרבה ואינה כותבת כולו בכתובתה ומשיירת לעצמה הן נכסי מלוג והבעל אוכל פירות והקרן שלה קיים ואם מתו מתו לה או פחתו פחתו לה לשון צאן ברזל קרן קיים שאין פוחת ונפסד שאפילו מתו כולן אחריותן עליו לשלם לה כשימות או יגרשנה: עבדי מלוג לא יאכלו. לפי שהן שלה והיא חללה ולקמן בגמרא מפרש טעמא: בת ישראל שניסת לכהן. אפילו עבדי מלוג שאינן שלו יאכלו דהיינו קנינו שקנה קנין וילפינן בגמרא דקנינו שקנה קנין אוכל: גמ' שנשא אשה וקנה עבדים. או קנה עבדים: ומנין לאשה. בת ישראל לכהן שקנתה עבדים מנכסי מלוג שלה או עבדיו של כהן שקנו עבדים: ועבדיו שקנו עבדים. גרסי' וא''ת מה שקנה עבד קנה רבו ולמאי איצטריך קרא לרבויינהו משכחת לה כגון שנתנו לו לעבד מנה על מנת שאין לרבו רשות בו: וכהן כי יקנה נפש קנין כספו. קנין כספו קרא יתירא ודרשינן דלהכי אתא והכי משמע כהן כי יקנה קנין כספו נפש שעבדו יקנה עבד הוא יאכל בו: הערל. כהן ערל אינו אוכל ועבדיו אוכלין כדתנן לקמן (דף ע.): פומייהו כאיב להו. כלומר מחוסרי תקנתא הם אבל עומדים ליתקן ולאכול אבל זו שהיא נעשית חללה אין לה תיקון עולמית: והרי ממזר. בת ישראל שניסת לכהן וילדה בת והבת ניסת לממזר וילדה בן ומתה והבן קיים והרי אם אמו אשת כהן אוכלת בשבילו תרומה לאחר מיתת בעלה לפי שיש לה זרע מן הכהן כדתנן בסיפא בפרקין (דף סט:) והוא אינו אוכל דזר הוא והוא הדין נמי אי כשר הוה שנולד מישראל כשר נמי אין אוכל ומאכיל אם אמו והא דנקט לאותובי ממזר משום דמתניתין היא: שמא תאכיל. עבדי מלוג שלה לאחר מיתת הכהן בעלה אבל בעבדי צאן ברזל ליכא למגזר דהשתא לאו משום דידה אכלי אלא משום כהן שהוא רבן: אלא מעתה בת ישראל שנישאת לכהן לא תאכיל. עבדי מלוג בתרומה: גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה. אלמה תנן במתניתין בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו. באלמנה כהנת. בת כהן ששבה לתרומת אביה ממיתת בעלה ואי אמרינן יאכלו עבדי מלוג בתרומה בחיי בעלה כהן גדול זה משום קנינו שקנה קנין דלא גרעה הך חללה מעבד שקנה עבדים אתיא לאורויי היתירא אחר מיתתו להאכילם בתרומה מחמת אביה דאמרה מעיקרא באלמנותי הראשון היו עבדי אוכלין בתרומה דבי נשא: אינסבי ליה. לכ''ג אכלי עבדי בתרומה דגבראי השתא כשמת הדרי למילתא קמייתא ויאכלו עבדי בתרומה דבי נשא כמעיקרא באלמנותי הראשון: אלמנה בת ישראל. דלא אתיא לאורויי מאי איכא למימר מאי טעמא לא אכלי בחייו הא לא גרעה מעבד שקנה עבדים: לא פליגי. לא חילקו בין אלמנה לאלמנה: המכנסת שום לבעלה. נכסי צאן ברזל ששמה לו בכתובתה והיו בהן כלים ודבר המסויים וכשגירשה ובאתה ליטול כתובתה. היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן. כמו שקבלתי עלי בשומא ומאז הן באחריותי ושלי הן:

דף סו - ב

הדין עמה. ותטול כליה: יאכלו. ומדאכלי בתרומה ש''מ דידיה נינהו: ששכר פרה מישראל. והא שוכר חייב באחריותה אם נגנבה או נאבדה וקתני לא יאכילנה כרשיני תרומה: ה''ג ותסברא נהי נמי דחייב בגנבה ואבדה באונסיה ובכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב. שוכר פטור מן האונסין וכן אם כחשה ואם הוזל דמיה: הא. מתניתין לא דמיא אלא לסיפא: אבל כהן ששם פרה מישראל. בדמים כששכרה הימנו שמאה לו והתנה עמו להחזירה לו בדמים הללו שאם תכחש או תאנס או יוזלו פרות בעולם יתן הדמים: יאכילנה כרשיני תרומה. הואיל וקבלה באחריותו ואף על פי שחוזרת בעיניה אם לא יפחתו דמיה כל כמה דלא הדרה דידיה הוא וגבי עבדים נמי אע''ג דהדרי בעינייהו כיון דלענין יוקרא וזולא קיימי ברשותיה אכלי: בשילהי פירקיה. כשסיים הדרשה: בשן ועין לאיש. אם סימא הבעל את עינו: אבל לא לאשה. אם סימתה עינו דלאו דידה הוא: לא ימכור. שאם יגרשנה תטול כליה: מכרו שניהם. או זה או זה: לפרנסה. אורחא דמילתא נקט שאין אדם מוכר כלי תשמישיו אלא למזונות: הבעל מוציא. לא מיבעיא דאם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה דהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דמכירה לאו מכירה הואי (שמא ימות הוא בחייה ונמצאת מכירה שלא כדין) כל זמן שהיא קיימת: קנייה מיתנא. תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מז:): מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא. אע''ג דהדין עמה מודה הוא דכל כמה דלא גבתינהו מיניה לאו ברשותה קיימי אלא שיעבודא בעלמא אית לה עלייהו דהא אם נאנסו או נאבדו חייב באחריותן וכיון דברשות יתמי נינהו אתי הקדש דאקדשוה יתמי ומפקע לה לשיעבודייהו ויהבי דמי: רבא לטעמיה כו'. הקדש דוקא קדושת הגוף כי האי גוונא אבל קדושת דמים לא כדתנן (ערכין דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו כו': חמץ. עובד כוכבים שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דאתי איסור חמץ ומפקע ליה לשיעבודא דעובד כוכבים והא דתנן בפרק כל שעה (פסחים דף ל.) מותר בהנאה רבא מוקי לה התם כשהרהינו אצלו שנתנו ישראל בביתו של עובד כוכבים דההוא לא מיחסר גוביינא:

דף סז - א

ושחרור. ישראל ששיעבד עבדו לב''ח ושחררו הלוה יצא לחירות והמלוה גובה מלוה ממקום אחר: בכתובתה. שהיא אלף זוז דהא מאי דאשבחו ברשותי' אשבחו: אבל למיתן דמי ומישקל לא. אלא שלו הן עולמי' קמ''ל: מתני' והניחה מעוברת. אע''פ שיש לה בנים הימנו והיא אוכלת בתרומה לא יאכלו עבדי צאן ברזל בתרומה לפי שהן של יורשים ויש לעובר בהן חלק ואין לעובר כח להאכילן בתרומה אי משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא אי משום דקסבר ילוד מאכיל שאין ילוד אין מאכיל שנאמר (ויקרא כב) ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו: שהעובר פוסל. אם בת כהן נישאת לישראל והניחה מעוברת ואין לה בן אחר פוסלה מלשוב לבית אביה כנעוריה: ואינו מאכיל. אם בת ישראל לכהן היא ומת והניחה מעוברת אין בעובר כח להאכילה וה''ה לעבדים: אף בת כהן לכהן. כיון דאמרת שאין ילוד אינו מאכיל היאך העבדים אוכלין בתרומה מפני חלקו של עובר שהרי עבדיו הן ואין אוכלים אלא בשבילו והוא אין בו כח להאכיל: גמ' במעי כהנת. בת כהן מעוברת מכהן אי אמרת משום זרות ליכא ואי משום שאין ילוד איכא: וזו לא שמעתי. לאיסור אלא להיתירא: יש לו בנים אחרים. לבד מעובר זה: אוכלים. העבדים בשביל בנים דעובר לית ליה זכיה: בשביל משפחה. שאין אחד מישראל שאין לו יורשין וכל זמן שלא נולד העובר זוכה הקרוב לירושת כהן ואוכלים בגינו: זו דברי רבי יוסי. ולא סבירא ליה לשמואל דעובר אית ליה זכיה: בגדתאה. בעל אגדה ל''א שם מקום שהוא בבבל ששמו בגדד: בי עשרה. לפרסם את הדבר: הניח בנים. הכהן ולא הניחה מעוברת: אלו ואלו. עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל אוכלין דעבדי מלוג אוכלין בשבילה שהיא אוכלת בשביל בניה ועבדי צאן ברזל אוכלין בשביל בנים: הניחה מעוברת. ולא הניח לה בנים: אלו ואלו אין אוכלין. שהעובר אינו מאכיל לא את אמו ולא את העבדים: הניח בנים והניחה מעוברת עבדי מלוג אוכלים. שהם שלה ואין לעובר חלק בהן והיא אוכלת בשביל בניה: עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר. שיש לו חלק בהן דאית ליה זכייה ולא ידעינן הי מתרמי לחלקו לפיכך עבדים אסורים לאכול: שהעובר פוסל. בת כהן המעוברת מישראל: ואינו מאכיל. בת ישראל המעוברת מכהן ולא את עבדיו: הבת מאכלת. לקמן מפרש לה: כולן זכרים. ל''ג כולן אלא ה''ג זכרים יאכלו כולן נקבות לא יאכלו אם יש זכר בבנים אוכלים העבדים בשבילו ולא חיישינן לחלקו של עובר דשמא נקבה היא ואין לה חלק במקום בן ואת''ל זכר הוא שמא תפיל שכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ויש שמפילות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות הוו להו זכרים הראוים לירש מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן כולן נקבות לא יאכלו שמא יהא עובר זכר כו': תיפוק ליה. דא''נ הויא נקבה פסלה דכיון שכל אותן שלפנינו נקבות יש לעובר חלק בהן אפילו היא נקבה:

דף סז - ב

אין חוששין למיעוטא. לשמא יהא זכר ויש לו חלק בהן דבתר רובא אזלינן ורובא יולדות או נקבות או מפילות כדפרישית לעיל: דעבדינן ליה תקנתא. בוררין לעובר שאר נכסים לחלקו ונמצאו העבדים כולן לחלק הנולדים אבל היכא דכולן נקבות לא מצינו למיעבד תקנתא שמא יהא העובר זכר ויהא הכל שלו: יתומים. קטנים שבאו לחלוק מעמידין אפוטרופוס לכל אחד ואחד ובורר כל אפוטרופוס חלק אחד יפה לחלקו: הגדילו. היתומים יכולים למחות ומהניא חלוקה לפירות דעד מחאה: לימא דרב נחמן תנאי היא. מדאמר ר' שמעון זכרים יאכלו משום תקנתא דרב נחמן מכלל דת''ק דאמר עבדי צאן ברזל לא יאכלו אפי' בתקנתא קאמר ולית ליה דרב נחמן ואינן רשאין לחלוק עד שיגדילו: לא דכולי עלמא אית להו דרב נחמן. ואי דעבד להו תקנתא הכי נמי דאכלי אפילו לתנא קמא והכא בדלא עביד תקנתא פליגי וקאמר רבי שמעון יאכלו ולא חייש למיעוטא ותנא קמא חייש למיעוטא: הבת מאכיל. קס''ד ה''ק אם יש כאן בת ולא בן מאכיל עבדים אבל אם זכרים הם לא יאכלו העבדים: בנכסים מועטים. דתקון רבנן הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים: וכגון דאיכא בן בהדה. דהך בת דהוו כולהו בחזקת הבן מדאורייתא דהשתא ממה נפשך אי עובר זכר הוא לא עדיף מהאי דשקלינהו רבנן מיניה ואוקמינהו ברשות בת ואי עובר בת היא כיון דיש בן זכר לפנינו אין לעובר נקיבה חלק בהן אלא בתקנתא דרבנן וכמה דלא נפק כו' ולהכי נקט בן בהדה דאי לא הוה בן אית ליה זכייה לעובר נקבה מדאורייתא בנכסים בתורת ירושה בהדי הך בת והכי מפרש מילתא דר' ישמעאל הבת עם הבן מאכלת אבל אם יש בן בלא בת אינו מאכיל: מה שמכרו מכרו. וכיון דלענין מכירה ברשותייהו קיימי היכי אכלי: אלא מאי הבת דקתני אם. והכי קאמר האם מאכלת עבדי מלוג שלה כדרך שהיתה אוכלת והבן אינו מאכיל את עבדי צאן ברזל מפני חלקו של עובר: מתני' העובר פוסל. בת כהן שניסת לישראל ומת והניחה מעוברת: ואינו מאכיל. בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת: והיבם. בת כהן שומרת ליבם ישראל פסלה מתרומת אביה ובת ישראל שומרת ליבם כהן אינו מאכילה: והאירוסין. בת כהן מאורסת לישראל פסלה ובת ישראל מאורסת לכהן אינו מאכילה: ובן ט' שנים. בגמרא מפרש לה: ספק שהוא בן ט' ספק שאינו. הוי נמי כבן ט' ופוסל ואמילתא דלעיל קאי: ספק שהביא שתי שערות כו'. לעיל קאי לענין האירוסין דקתני פוסלין והכי קאמר קטן שקדש האשה ספק הביא שתי שערות וקדושיו קדושין ספק שלא הביא פוסל בת כהן המאורסת לו מן התרומה: נפל הבית עליו ועל בת אחיו. שהיא אשתו ספק הוא מת תחלה ונפלו שתיהן לפני אחיו ופוטרת צרתה משום צרת הבת ספק בת אחיו מתה ראשונה ובשעת נפילה ליבם לא הואי צרתה צרת ערוה דתנן (לעיל דף ב:) וכולן אם מתו או מיאנו צרותיהן מותרות: צרתה חולצת ולא מתייבמת. איידי דאיירי בספק לחומרא תני לה בהדייהו: גמ' ושבה אל בית אביה כנעוריה. משמע בזמן שהיא דומה לנעוריה: ילוד מאכיל. ישראלית האוכלת בשביל בנה אינה אוכלת אלא אם כן ילוד בן מאכיל את אמו נפקא לן בתורת כהנים (ויקרא כב) מויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו ומהכא ילוד הוא דמשתמע: ושבה פרט לשומרת יבם. שאינה ברשותה לשוב דהא אגידא ביה:

דף סח - א

דקניה בהויה. ומשעת הויה איפסילה כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר: משום דעולא. במס' כתובות בפרק אע''פ (דף נז:) דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דכתיב קנין כספו הוא יאכל בו ומה טעם אמרו אינה אוכלת גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותלך ותשקה לאחיה ולאחותה: בתקנתא דרבנן. דחרש אע''ג דלאו בר דעת הוא תקינו ביה רבנן נישואין לקמן בפ' חרש שנשא (דף קיב): קס''ד בשומרת יבם לבן ט'. ולא בא עליה ולמאי הלכתא נקט בן ט' אי למיפסל לאשמועינן דכיון דחזי לביאה פסיל לה בזיקת יבמין מאי איריא בן ט' אפילו קטן נמי דלא קרינן בה ושבה אל בית אביה ולשמעינן בציר מבן ט': ואי לאכולי כו'. ואי להכי נקט בן ט' לאשמועינן רבותא דאע''ג דחזי לביאה לא מאכיל יבמתו בזיקתו אפילו גדול ממש לא מאכיל דלאו קנינו הוא דהא אשמעי' בגדול ברישא דמתני': הבא על יבמתו. דאילו גדול הוה אכלי ואשמועינן רבותא דאע''ג דביאתו ביאה לא מאכיל ופוסלין דקתני במתניתין אשארא קאי אעובר ויבם בלא ביאה ואירוסין וחרש אבל בן ט' לא נקט ליה אלא משום ואין מאכילין: אי הכי. דמשום אינו מאכיל נקט ליה למה לי למיתני סיפא דקתני ספק שהוא בן תשעה ספק שאינו הוי נמי כבן ט' השתא ודאי בן ט' כו': פסולין. כגון ממזר ונתין ומשום פוסלין נקט ליה ולא מאכילין לא אבן ט' קאי אלא אשארא עובר ויבם אירוסין וחרש: בן תשעה. שהוא גר עמוני ומואבי וכו' דאסורין לבא בקהל: מצרי ואדומי עד דור שלישי בעשה: כותי ונתין. בלא תתחתן בם דקסבר גירי אריות הן: חלל. פסול לכהונה: פסלוה. אם בת כהן מן התרומה ולויה וישראלית לינשא לכהונה עולמית: מדקתני סיפא. דמתניתין: סיפא פסולי כהונה. חלל ואע''ג דקתני שאינן ראוין לבא בישראל לא מיירי אלא בכהונה דמרישא הוה אמינא פסולי קהל הוא דפסלי אבל ביאת חלל לא להכי תני סיפא משנה יתירא לאשמועינן חלל: פסלוה. כהנת מתרומה דבי נשא ומן הכהונה לויה וישראלית מן הכהונה: רבי יוסי אומר כו'. טעמא דרבי יוסי ורבן שמעון מפרש לקמן בשמעתין מאי קאמרי ומאי פלוגתייהו: לאו מוכל זר נפקא. וכל זר לא יאכל קדש והשתא סלקא דעתך דקסבר דהך בת כהן נמי משתמע מיניה הואיל וניסת לישראל:

דף סח - ב

האי מיבעי ליה לגופיה. לזר. גמור אבל הך דלאו זרה היא איצטריכא ובת כהן לאסרה: תרי וכל זר כתיבי. וכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב) ועוד גבי בת כהן כתיב ושבה אל וגו' מלחם אביה תאכל וכל זר לא יאכל בו (שם) ומהכא תיפוק לאו לבת כהן הנשאת לישראל לאוסרה תחת בעלה לתרומה: דרבי יוסי בר' חנינא. בפרק הערל להתיר אונן בתרומה: ואכתי. האי דבת כהן כי תהיה מיבעי ליה לליקוחין גמורים ולאשמועינן כשהיא חוזרת לבית אביה במיתת הבעל וזרע אין לה אינה חוזרת לחזה ושוק של שלמים לאכול כשאר אחיות האוכלות כדכתי' אתה ובניך ובנותיך (ויקרא י): אשכחן כהנת. דמיפסלא לתרומה בביאת פסול כדא''ר אבא. בפ' יש מותרות: ר' עקיבא דורש ווין. בסנהדרין בפרק ד' מיתות (ד' נא:) ישמעאל אחי בת ובת אני דורש: כוליה ובת קרא יתירא הוא. דהא כתיב לעיל מיניה וכהן כי יקנה נפש וגו' ויליד ביתו ומצי למכתב אבתריה וכי תהיה לאיש זר: לכהונה מנלן. שלא תנשא עוד לכהן משבא עלה פסול: אלמה לא. בתמיה והא משכחת לה דקאכלה בשביל בנה ואיצטריך לאשמועינן דאם תיבעל לפסול לה תיאסר: ק''ו. ולא איצטריך ובת לרבויה: והיא הנותנת. קושיא היא כלומר איצטריך לרבויה דק''ו ההוא דקילפת מיניה איסורא היא המדה נותנת הדין להתיר ולא לאסור כהנת דקדיש גופה כו': וכי מזהירים מן הדין. מדין ק''ו לאוקמיה בלאו גמור הא קיי''ל (מכות דף יז:) דאין מזהירין מן הדין גלוי מילתא בעלמא הוא. ולאו מילף מיניה ילפינן לאו לכהונה מתרומה דממילא כיון דאיפסלה לתרומה איפסלה לכהונה דתרומה היינו קדושת כהונה: ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות. שאם בא עליה אחיה פסלה מתרומה דבי נשא אבל חייבי לאוין כיון דתפסי להו בה קידושי לא פסלי לה וכותי ונתין וממזר דפסלי מנלן: הנך דאית בהו הויה. מדאפקה להך ביאה בלשון הויה שמע מיניה בבני קדושין משתעי קרא ואפ''ה פסלי: לאפוקי חייבי כריתות ל''ג: אי הכי. אימא קרא דוקא בני קידושין נקט ועובד כוכבים ועבד לא פסלי וה''ה דמצי נמי למימר חייבי כריתות לא ליפסלי אלא משום דאיירי בהו לעיל דקתני כותי היינו עובד כוכבים ובמתניתין (לקמן דף סט:) תנן העבד פוסל משום ביאה: עבד כנעני לית ליה קדושין דכתיב (בראשית כב) עם החמור עם הדומה לחמור עובד כוכבים לית ליה קידושין דאמרינן (סנהדרין דף נב:) אשת רעהו פרט לאשת אחרים ובשאלתות דרב אחאי. יליף לה מדתני רב חנניא (שם נז:) בעולת בעל יש להן מידי אחרינא לא וגבי ישראל מקיש הוויות להדדי מאן דאית ליה קידושי כסף ושטר אית ליה בה קידושי ביאה אבל עובד כוכבים דלית ליה קידושי כסף ושטר לית ליה קידושי ביאה. ומשני פסיל מדרבי יוחנן ומהאי קרא גופיה משתמעי חייבי כריתות לפסולא ואית דמפרשי ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות נמי מ''ש דלא תני להו לעיל ומשני כי תהיה כתיב מדאפקה רחמנא לבעילה בלשון הויה לא פסיל מתרומה אלא בר קידושי דוקא דבני הויה לאפוקי חייבי כריתות דלאו בני הויה נינהו כו' וסבירא להו דחייבי כריתות לא פסלי וקשיא לי בגוה טובא חדא (דתמיה היא דהא חמירי חייבי כריתות מחייבי לאוין ועוד) דתנן בפ' ד' אחין (לעיל דף לג:) אם היו כהנות נפסלו מתרומה בבעילת אשת איש ועוד ק''ו חייבי לאוין פסלי חייבי כריתות לא פסלי ועוד הא אמרינן בעשרה יוחסין (קדושין דף עז:) דכהן הבא על אחותו עשאה זונה וכיון דזונה היא בעילתו פוסלתה דתניא (לקמן דף צא.) לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מעשר ואוכלת לויה אין אבל תרומה לכהנת לא ועוד הא תנן במתניתין (לקמן דף סט:) ממזר פוסל ומאכיל ולא משכחת לה אלא באם אמו ואי חייבי כריתות לא פסלי בביאתם משכחת לה דממזר פוסל ומאכיל את אמו כיצד בת כהן שבא עליה אחיה מאמה והוא ישראל וילדה לו בן פוסל מן התרומה ובת ישראל שבא עליה אחיה מאמה כהן וילדה לו בן הרי זה ממזר ומאכילה אלא מדלא נקט אמו ש''מ ביאת אחיה אפי' בלא ילדה נמי פוסלתה: חייבי כריתות לאו בני הויה נינהו. בקדושין בפרק האומר לחבירו (ד' סז:): שפסלוה. מן התרומה: מי שיש לו אלמנות וגירושין בה. אני קורא בה ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל ולא מעובד כוכבים ועבד.

דף סט - א

אשכחן כהנת. דפסיל לה עבד: כולה ובת קרא יתירא הוא. דהא כתיב בקרא דלעיל מיניה ובת כהן ומצי למכתב אבתריה וכי תהיה אלמנה וגרושה: אע''ג דאית לה זרע תיכול. וכבהמה בעלמא חשיב: אם כן. דהאי קרא לקולא כתיב ולאשמועינן דזרע דעובד כוכבים ועבד לא פסיל רבויי לויה וישראלית דכתיב ביה למה לי דכתב ובת קרא יתירא השתא כהנת גופה אשמועינן דלא מיפסלא בזרע עובד כוכבים ועבד לויה וישראלית מיבעיא ואי משום לאשמועינן דמי שיש לו אלמנות וגירושין אפי' הכי כי אית לה זרע מיניה לא תיכול ואיצטריך למיסר לויה וישראלית האוכלת בתרומה בשביל בנה כהן דכי תינשא לזר ויהא לה זרע ממנו לא תשוב לתרומה במיתת בעלה הא פשיטא לן דכיון דכהנת גופה מיפסלא בזרע ישראל מתרומה דבי נשא כל שכן ישראלית האוכלת בשביל בנה אלא ודאי כי רבי קרא לויה וישראלית להכי רבייה שאם אוכלת בשביל בנה ונבעלה לעובד כוכבים ועבד אפי' אין לה זרע נפסלה דלא נפקא לן מכהנת כדאמרינן לעיל (דף סח:) כהנת היא דקדיש גופה כו': ולרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין. לאדם פסול והאי כי תהיה לאיש זר דלעיל לאו משום הויה נקט ולמימרא דאין ביאת פסול פוסלת אלא במי שראוי לקדש דהא אין קידושין לשום פסול והאי כי תהיה אם בא ללמד על ביאת פסולין אינו אלא לשון בעילה וכל הזרים אצלה במשמע שתהא ביאתם פוסלת אפילו עובד כוכבים ועבד: אלמנה וגרושה. לאשמועינן עובד כוכבים ועבד למה לי: אלמנה להחמיר כו'. כלומר לאו למעוטי מי שיש לו אלמנות וגירושין אלא לגופיה איצטריך אלמנה כדי להחמיר עליה דאי לא כתיב ה''א אלמנת ישראל והיא בת כהן תיכול ואע''ג דאית לה זרע וגרושה איצטריך לכתביה רחמנא להקל עליה ולמימר (דכי נתגרשה מישראל להקל) דכי לית לה זרע מישראל תיכול דאי לא כתביה ה''א אע''ג דלית לה זרע לא תיכול דכיון דאיפסלה מכהונה מתרומה נמי מיפסלה: ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו. משנישאת לאחר דהא זר הוא אצלה ותפסי לו בה קידושין אלמה תניא בהחולץ (לעיל מד:) היא כשרה וולדה כשר ואוקימנא כשרה לכהונה וכ''ש לתרומה: ה''ג חלל דלאו זר אצלה הוא לא ליפסול. דהא חלל מותר אפילו בכהנת: מקיש זרעו. של כהן גדול מן האלמנה לו מה הוא פוסל האלמנה בביאתו מן התרומה כדיליף בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עז.) ולא יחלל מי שהיה כשר ונתחלל וזו היא האלמנה אף זרעו החלל פוסל אשה בביאתו מן התרומה: ואימא. מדאפקה רחמנא בלשון כי תהיה משעת הויה אי קידש פסול את האשה פסולה עולמית ואפי' מת כאילו בא עליה: כהן גדול בביאה הוא דפסיל. כדכתיב (ויקרא כא) לא יחלל זרעו כשיש זרע חילל והכי נמי תנן בהבא על יבמתו (לעיל דף נו:) נתארמלו או נתגרשו מן הנישואין פסולות מן האירוסין כשרות: מצרי שני. פסול וזרעו כשר לת''ק כיון דהוא פסול פוסלה בביאה לרבי יוסי לא פסיל: הכי גרסינן מה כהן גדול באלמנה ביאתו בעבירה ופוסל כו': מצרי ואדומי שני. ביאתן בעבירה דכתיב (דברים כג) שלישי ולא שני: כל שאתה. כהן נושא בתו אתה כהן נושא אלמנתו: גר עמוני. הוא ובנו ובן בנו עד סוף העולם פסולין אבל בתו כשרה דקיימא לן (לקמן דף עו:) עמוני ולא עמונית לרבי יוסי דתלי טעמא בכל שזרעו פסול הואיל ויש בזרעו פסול פוסל ולרבי שמעון דתלי טעמא בבתו לא פסיל: מתני' והשוטה. אפי' על ידי חופה וקדושין לא פוסל ולא מאכיל דאין קנינו קנין: הרי אלו פוסלין. שהרי נתחללה בביאת פסול לה: הרי ישראל שבא על בת כהן. באונס או בפיתוי שלא לשם קידושין:

דף סט - ב

עיברה לא תאכל. כדילפינן לעיל (דף סז:) עובר פוסל דכתיב כנעוריה פרט למעוברת: נחתך העובר במעיה תאכל. מיד וה''ה נמי אם ילדתו ומת: עיברה לא תאכל. שהעובר אינו מאכיל את אמו ישראלית עד שיצא לאויר העולם כדכתיב (ויקרא כב) ויליד ביתו יאכלו ילוד מאכיל שאין ילוד אין מאכיל: גדול משל אב. שהבועל לא יכול להאכילה מפני שלא בא עליה לשם קידושין ולאו קנינו הוא ובנו מאכילה: העבד פוסל משום ביאה. אם בא על כהנת פסלה מן התרומה כדאמרינן בגמרא לעיל (דף סח:): ואין פוסל משום זרע. אם יש לה זרע לבת כהן מישראל כשר שהוא עבד ומת בעלה ישראל ונשאר זה לא אמרינן הרי זרע יש לה מישראל ולא תשוב לתרומת אביה דעבד ודאי לאו זרע הוא ומפרש ואזיל היכי משכחת לה שיהא בן ישראל כשר עבד: ונכבש על השפחה. נדחק ונדבק עליה לשון מכבש פריש''א {מכבש [כאן לא מדובר בכלי מסוים, אלא במונח "נכבש על השפחה", במקום "בא על השפחה"]} בלע''ז ולשון גנאי הוא: הרי זה עבד. שולד שפחה כמוה דכתיב האשה וילדיה (שמות כא): היתה אם אביו. בת כהן לישראל תאכל בתרומה אם מת אביו והוא קיים אע''ג דולד ולד בעלמא פסיל כדאמרן (לקמן דף ע.) זרע זרעה מנין כו' האי לא פסיל דהא לאו בתר אבוה אזיל ולאו זרעו הוא בת ישראל לכהן ומת בנה מכהן ובנו בן בנה קיים והוא עבד לא תאכל בתרומה דלאו זרע הוא: כ''ג פעמים שהוא פוסל. את בת כהן מן התרומה משום זרעה מישראל: מאכיל את אמו. לאחר מיתת אביו: ופוסל את אם אמו. אפילו לאחר מיתת אמו דאי לאו הוא הוה הדרה אם אמו לתרומה דבי נשא לאחר מיתת בתה כדאמר ביש מותרות (לקמן ד' פז.) מת בנה מישראל תאכל בתרומה: וזאת. האשה אומרת לא כבני כ''ג כלומר לא ירבו כמותו: גמ' נשותיהן פטורות. אלמא אין קנין לשוטה: כיון. דאי פשיטא לן דעיברה אמרינן לה לא תאכל אמאי קתני מתניתין ישראל הבא על בת כהן באונס ופיתוי תאכל ליחוש שמא עיברה: מי לא תנן. בפ' ד' אחין גבי נשים שהוחלפו בשעת כניסתן לחופה מפרישין אותן מבעליהן ג' חדשים שמא מעוברת הן והולדות ממזרין ובעינן הבחנה בין ולד כשר לולד פסול אלמא לחדא ביאה חיישינן: ליוחסין חששו. מעלה עשו ליוחסין לחוש לביאה אחת ולספק: הרי זה גיטיך. כהן לבת ישראל: אסורה לאכול בתרומה מיד. דכל שעתא אמרינן השתא מיית אלמא אסרי לה מספק: אלא אמר רבה. לא תימא לתרומה לא חששו דודאי חיישינן לספיקא אלא תריץ לפירכא דלעיל הכי: בנישואין. כגון שנתחלפו בכניסתן לחופה חששו לשמא נתעברו דהא לא הפכו: אבל בזנות לא חששו. כדקיימא לן אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר הלכך ליכא ספק: ומת. בעלה בו ביום: טובלת. משום ביאה דכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע וגו' (ויקרא טו): יצירת הולד ארבעים יום: תהא מקולקלת למפרע. לשלם תרומה שאכלה קרן וחומש דאשתכח דזרה הויא ואכלה תרומה בשוגג ואי כדקאמרת מאי מקולקלת הא ודאי כל מ' לאו זרה הויא: עד מ'. אם אכלה לאחר מ' תהא מקולקלת למפרע עד יום ארבעים ומדמתרץ רב חסדא אוכלת עד ארבעים שמע מינה מת בעלה דקתני בברייתא הוי דמת בו ביום שנשאה דאי שהה אצלה זמן מרובה לאלתר אסורה דלמא מעוברת היא דהרי כבר ארבעים יום: הולד ממזר. אע''פ ששניהם מודים שבא עליה חיישינן הואיל ופרוצה היא אחר נמי בא עליה ואיעברה מיניה: שתוקי. ספק ממזר דהא מספקא לן אי מארוס הוא וכשר אי מאיניש אחרינא הוא הלכך ממזר ספק הוא: מסתברא מילתיה דרב. דמשוי ליה ממזר ודאי: דדיימא מעלמא. שחשודה מאחרים דליכא לאכשורי כשאר בני דומה שהם כשרים דהתם כיון דנשואה היא רוב בעילות הלך אחר הבעל אבל הכא לאו אורחיה למיבעל כולי האי בלא חופה: דקתני במתני' ילדה. אנוסה ומפותה בת ישראל מכהן תאכל בתרומה משום בנה דמחזקינן ליה בכהן: היכי דמי אי דדיימא. נמי מעלמא אמאי תאכל אלא לאו דדיימא מיניה לחודיה וקשדינן ליה אבתריה ואע''ג דלדידיה איסורא ככולי עלמא דגזרו על יחוד של פנויה וכל שכן ארוסה דלגבי ארוס היתר ולעלמא באיסורא ודאי היכא דדיימא מיניה לחודיה אמרינן בתריה שדינן ליה לולד: בבא עליה כולי עלמא לא פליגי. היכא דמודה שבא עליה: הולד ממזר. ודאי דבתר רובא דעלמא שדינן ליה ומאיניש אחרינא הוי:

דף ע - א

הכי גרסינן ה''ד אילימא דדיימא מניה ולא דיימא מעלמא צריכא למימר דתיכול אלא לאו דדיימא נמי מעלמא: לא כ''ש. דאי דיימא מניה ומעלמא דבתריה דידיה שדינן ליה: ומתני' בדלא דיימא כלל. מקמי הכי לאו מניה ולאו מעלמא הלכך איצטריך לאשמועינן דתאכל דאמרינן בהך ביאה נתעברה: בני בנים הרי הן כבנים. בפ' הבא על יבמתו (לעיל סב:): כמאן כר''ע. מתניתין דקתני עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר: משום רבינו. רבי ואע''ג דשמעינן דפליג אדר''ע בפ' ר''ג (לעיל נב:) דאמר אין דברים הללו אמורים אלא לדברי ר''ע וליה לא ס''ל אפ''ה בעובד כוכבים ועבד מודה כדאמר בהחולץ (לעיל מה.) עובד כוכבים לא תתחתן ועבד לא תהיה קדשה: כוזא. כלי קטן כלומר ממזר שהוא גרוע: כדא. כלי חשוב כלומר כהן גדול:

פרק שמיני - הערל

מתני' הערל כהן שמתו אחיו . מחמת מילה: נשיהם ועבדיהם יאכלו. דהא משום ערלות וטומאה לא נפקי מכלל כהנים אלא דאינהו גופייהו מחסרי תקנתא: נשיהם. של פצוע דכא וכרות שפכה לא יאכלו דשוויוה חללה בביאתן שהרי נבעלה לפסול לה: ואם לא ידעה. לא בא עליה אחרי כן והיתה נשואה לו קודם לכן: ואם נשתייר מעטרה. שנכרת מעטרה ואילך כשר דהתם בישרא בעלמא הוא ולא גיד שאין גיד אלא מעטרה ואילך לצד הגוף עטרה שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופה: גמ' תושב ושכיר בתרומה. דכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש: איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב לרבות ערל. כטמא אצל אכילת תרומה דבהאי קרא תרומה כתיב דכתיב (ויקרא כב) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והיינו תרומה דסגי ליה בהערב שמש: שכן חייבין עליו. קרבן חטאת אם אכלו פגול או נותר או בטומאת הגוף דכולהו בכרת דהא קדשים הוא: קנוי קנין עולם. עבד עברי הנרצע ובא הכתוב ללמדך שאין גופו קנוי לכהן זה שיאכילהו בתרומה ככנעני: קנין שנים. סתם עבד שיוצא בשש שנים: אילו כן. דלא נאמר אלא תושב: הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים. משום הכי אסור בתרומה בא שכיר יתירא ולימד על כרחך דהאי קרא לנרצע אתא וכיון דתרי כתיבי מסתברא דתושב זה המיושב אצלו לזמן מרובה ושכיר זה העומד לצאת: אלא דפסח מופני. האי שכיר ותושב דפסח דכתיב לא יאכלו בו: מאי נינהו אי נימא תושב ושכיר ממש. קנוי קנין שנים או נרצע:

דף ע - ב

הכא נמי לא קני. גופיה לרביה וישראל מעליא הוא וחייב בפסח: ושמעינן ליה לר' אליעזר דאמר מופנה מצד אחד למדין. אם אין להשיב ואם יש להשיב משיבין וכאן יש תשובה מה לפסח שכן חייבין עליו כו' כדלעיל ולקמן בפרק מצות חליצה (דף קד.) שמעינן לרבי אליעזר דאמר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין דקתני חלצה בשמאל פסולה ור' אליעזר מכשיר ואמרינן מ''ט דתנא קמא יליף רגל רגל ממצורע דכתיב ביה על בהן רגלו הימנית וקרא יתירא הוא דכיון דכתיב על דם האשם ובדם האשם כתיב ברגל ימנית ולא הוי בעי למיהדר ומכתביה בשמן ואמרינן במנחות בפ''ק (דף י.) מופנה הוא למדרשיה יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה אוזן אוזן לרציעה ורבי אליעזר מכשיר חליצה בשמאל דלא גמר ממצורע דאיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת ומקשינן התם (ולקמן דף קד.) ורבי אליעזר לא יליף רגל רגל ממצורע והתניא מנין לרציעה שהיא בימין כו' ומשנינן אוזן אוזן מופנה רגל רגל לא מופנה ואע''ג דג''ש מופנה מצד אחד הוא דרגל דמצורע מופנה הואיל ורגל דחליצה לא מופנה פרכינן: כיון דלגופיה לא צריך. לא תושב ולא שכיר דלא אפשר לאוקמינהו כפשטייהו כלל הוה ליה תרי קראי יתירי: שדי חד אלמד וחד אמלמד. ומופנה משני צדדים דברי הכל למדין ואין משיבין אפילו יש להשיב: מה פסח אונן כו'. דילפינן (לקמן דף עג.) לכולהו קדשים ק''ו ממעשר: מעשים כרותים בדבר העבד. סימנא הוא ומפרש ליה: וענוש כרת. על המילה: ומילת זכריו ועבדיו. אם יש לו בן ראוי למול או עבד למול אסור האב או האדון לאכול בפסח אא''כ מלו דכתיב (שמות יב) המול לו כל זכר ואז יקרב וגבי עבד כתיב ומלתה אותו אז יאכל בו האיש בעליו דאי משום עבד הא כתב כל ערל לא יאכל בו: אדרבה אנינות. פסל טפי מערלות דהא אית ביה חומרא שנוהג כל שעה שמת לו מת אבל ערלות דגופיה משמל פעם אחת שוב אינה חוזרת עליו: לא מצית אמרת. דנילף תרומה מפסח לענין אנינות ומוקי קרא דמיעוטא לערלות: שבקינן ערלות דכתיב בגופיה דפסח. ולא מגמרינן לה מתרומה בג''ש דתושב ושכיר וילפינן אנינות כו': ממעשר גמר. לקמן בפרקין (דף עג.): ה''ג מסתברא ערלות דגופיה הוה ליה לרבויי כו':

דף עא - א

המרת דת פוסלת. דאם המיר דתו ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אמר רחמנא לא יאכל בו: ה''ג כל ערל לא יאכל בו למה לי. בו מאי ממעט ולא גרסינן תושב ושכיר כלל דהא אוקימנא כולי קרא לג''ש ועקרינן ליה מפשטיה לגמרי: ממנו. אל תאכלו ממנו נא כיון דאמרת בו למעוטי ממנו נמי למעוטי משמע: לכדרבה כו'. לקמן בפרקין (דף עד.) תלתא ממנו כתיבי בפסח כו': ורבי עקיבא האי תושב ושכיר דפסח מאי עביד ליה. הא ליכא לאוקמי בעבד עברי כלל: לאיתויי ערבי וגבעוני מהול. שלא יאכל בפסח: גבעוני. שם אומה שמוהלין עצמן: והני מולין נינהו. בתמיה ול''ל למעוטינהו הא ערלים נינהו ומכל ערל מימעטי: בערלי ישראל. לענין נדר מולין נינהו דהלך אחר לשון בני אדם וישראלים לא קרי להו ערלים ועובדי כוכבים לא קרי להו מולין: וקטן שנולד מהול. וקסבר ר''ע קטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית: ור''א דלא ממעט להו אזיל לטעמיה דאמר בהחולץ גר שמל ולא טבל גר מעליא הוא ובקטן מהול סבירא ליה א''צ להטיף ממנו דם ברית: קטן ערל. תוך שמנה: מהו לסוכו שמן של תרומה. דקיימא לן (שבת דף פו.) דסיכה כשתיה דנפקא לן מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. מעכבא. מאכילת תרומה: אין לי. לעכב בפסח אלא מילת זכריו שיש לו בשעת עשיה דגבי מילת זכריו כתיב (שמות יב) ואז יקרב לעשותו והיינו שחיטה וגבי עבדיו כתיב אז יאכל בו דאפילו לא הוה ליה עבד בשעת עשיה והיה לו בשעת אכילה מעכבו מן אכילת פסחו: מנין ליתן כו'. דגבי בנים נמי אם ראוי לימול בשעת אכילה ולא היה לו בשעת עשיה מנין שמעכבו מאכילת פסחו: תלמוד לומר אז אז. אז יקרב לעשותו אז יאכל בו: אלא זכריו. דמרבינן להו בשעת אכילה אלמא דלא הוו בשעת עשיה היכי דמי לאו דאתילוד ביני ביני: אלא הכא כשחלצתו חמה. שהיה חולה ונתרפא ונתחלצה ונשתלפה ממנו חמה: וניתוב ליה כל שבעה. ואי ביני וביני איתפח אמאי מעכב ליה מאכילה אכתי לא מטא זמניה דתניא לקמן יום הבראתו כיום הולדו דעד ז' יומי לא מהלינן ליה: דיהבינן ליה. שכבר נתרפא זה שמונה ימים וחל שמיני שלו להיות ערב הפסח: ונימהליה מצפרא. וכיון דמצפרא בר מהילא הוא אשתכח דמעכב ליה מעשיה ולמה לי קרא לרבויי שעת אכילה:

דף עא - ב

מעת לעת. כגון שחלצתו חמה אחר חצות היום זה ח' ימים: והתני לודאה. שם חכם: יום הבראתו כיום הולדו. צריך להמתין שמונה ימים: מאי לאו. הכי קאמר מה יום הולדו לא בעינן מעת לעת אף יום הבראה לא בעי מעת לעת: לא עדיף יום הבראתו כו'. והא דתנא לודאה יום הבראתו כיום הולדו הא אתא לאשמועינן שצריך להמתין עד יום שמיני: דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח. בין עשיה לאכילה ואין נותנין שבעה ימים אלא למי שחלצתו חמה: חבושין. בשעת עשיה ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים והם אינן יכולין לעשות את פסחן ושחט שלוחן עליהם ואשמעינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו: כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור. וכבר עברו שבעה ימים ומההיא שעתא הוה ליה ולד דקיימא לן במסכת נדה (דף כט.) יצא ראשו הרי הוא כילוד והשתא בין עשייה לאכילה יצא הגוף דהויא ליה זמן מילה: והתניא. בהמפלת במסכת נדה פיו סתום וטבורו פתוח וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום פיו ונסתם הפתוח טבורו: אין יכול לחיות. משום דלא יניק: דזנתיה אישתא. החולי זן את החולה: אי נימא אישתא דידיה. שאחזתו חמה וכשיצא חלצתו: כל שבעה בעי אמתוני. משיצא דהא אמרן יום הבראתו כיום הולדו: מעוי. צועק כמו עוי עוי ולא אשגחו ביה בפרק בתרא דיומא (דף עז.): ערל. ישראל שנטמא במת מקבל הזאה ליטהר מטומאתו וכשימול אינו צריך לחזור ולהזות ואוכל בקדשים ולא אמרינן הזאת ערלות לא שמה הזאה: שכן מצינו באבותינו. בימי יהושע בפסח גלגל שקבלו הזאה מטומאת מת כשהן ערלים: בעשרה לא מהול. אותן שהיו במדבר שהיו ערלים: הזאה אימת עבוד. לטומאת מת שעליהן שרוב צבור טמאי מת היו שנטמאו באבותיהן שכל יוצאי מצרים מתו במדבר ואלו הן בניהם כדכתיב (יהושע ה) ואת בניהם הקים תחתם אותם מל יהושע והיאך נטהרו לאכול פסחיהן אם לא קבלו הזאת שלישי ושביעי כשהן ערלים או כל אחד ואחד קבל הזאה לשלישי ושביעי שלו בעודו במדבר או עכשיו הזו עליהן כולן יחד בעשור לחדש ובערב הפסח והיו להן ד' ימים כמשפט בין הזאה להזאה דאם לא היו מזין עד יום אחד עשר לאחר מילה נמצאת הזאה שניה מחוסרת זמן ואית דמפרש להו הזאה משום דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ולאו מילתא היא דהא אמר רבי יוחנן בפרק האשה במסכת פסחים (דף צב.) לא שנו אלא ערל עובד כוכבים אבל ערל ישראל דברי הכל טובל ואוכל מיד את פסחו לערב ולשון ראשון שמעתי מפי הזקן: א''כ מאי שוב. דמשמע זמנא אחריתי אלא לאו ש''מ לפריעה: ומאי שנית. השתא דדרשת שוב שנית מאי תדרוש ביה: ל''א מאי שוב ומאי שנית אלא לאו לפריעה ולהאי לישנא גרסינן ודלמא לאקושי סוף מילה כו' ולאו לפריעה אתא אלא לעיכוב: סוף מילה. ציצין שנשתיירו שלא חתך כל הערלה: את רוב גובהה. אע''ג דאין רוב הקיפה:

דף עב - א

רוח צפונית. נוחה לא חמה ולא צוננת וחמה זורחת: לא נשבה להם רוח צפונית. ביום ולא זרחה חמה עליהם: איבעית אימא משום דנזופים היו. ממעשה העגל ולא היו ראויין לאור נוגה: ואיבעית אימא. משום הכי לא נשבה כי היכי דלא ניבדרו ענני כבוד שהיו מקיפין ולא היתה חמה יכולה ליכנס: יומא דעיבא. יום המעונן: יומא דשותא. שרוח דרומית מנשבת והיא קשה מכל הרוחות: עת רצון מילתא היא. וכיון דחצות הלילה עת רצון הואי למכת בכורות הואי נמי עת רצון לרוח צפונית ואין לך יום שרוח צפונית אין מנשבת בו בחצי הלילה וזה היה סימן לדוד כנור תלוי לו למעלה ממטתו ונקבע כלפי צפון כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו והוא נעור והאי דנקט הכא ארבעים שנה לומר לך שאפילו אותן מ' שנה דנזופים היו ולא נשבה להו בימים נשבה להו בחצות לילה משום דעת רצון הוא: משוך. מהול שנמשכה ערלתו וכסתה את העטרה: הא צריך קתני. מדרבנן מדלא קתני משוך הרי זה ערל: שסכנה היא לו. שמא יעשה כרות שפכה: בימי בן כוזיבא. שמשכום עובדי כוכבים באונס בכרך ביתר וגברה יד בן כוזיבא ונלחם בהם ונצחם ומלך על ישראל שתי שנים ומחצה וחזרו ומלו בימיו: הוא סבר. ההוא דאותיב לעיל לרב הונא מרישא סבר מדנסבי לה רבנן לימוד' למילתייהו מדאורייתא אלמא מדאורייתא הוא: ה''ג מיתיבי טומטום אינו אוכל בתרומה כו'. ובסיפא גרס קתני מיהא משוך תיובתא דרב הונא תיובתא: טומטום אינו אוכל בתרומה. שמא אם היה נקרע ימצא זכר והרי הוא ערל: נשיו ועבדיו. לקמן מפרש נשים לטומטום מנא ליה: אנדרוגינוס. מהול מותר לאכול בתרומה ממה נפשך בין שהוא איש בין שהוא אשה בין שהוא בריה בפני עצמה זרעו של כהן הוא: ואין אוכל בקדשים. בקדשי קדשים קמיירי כגון חטאת ואשם ושירי מנחות שאין נאכלין אלא לזכרי כהונה וזה ספק אשה הוא: טומטום אינו אוכל. לקמן מפרש אמאי הדר נקט ליה: קתני מיהת משוך אוכל. אלמא לא גזור עליה תיובתא דרב הונא דאמר מדבריהן גזרו עליו תיובתא לישנא אחרינא גרסי' [לימא] מסייע ליה [לרב הונא] טומטום אינו אוכל כו' והאי אוכלין דמשוך ונולד מהול מדאורייתא קאמר וסייעתא דרב הונא וזו שמעתי והיא נראית עיקר מדקאמרינן לקמן לימא כתנאי כו' מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר דאורייתא ומר סבר דרבנן אלמא ליכא למאן דמכשיר לגמרי: אי נימא דקדיש. שקידש אשה ושמא זכר הוא וקדושיו קדושין דהא תניא טומטום שקידש קדושיו קדושין מספק וצריכה גט: נתקדש קדושיו קדושין. ונפקא מינה לאיתסורי האי דקדשיה באחותו של טומטום ובאמו שמא אשה הוא: לחומרא. דבעינן גט מיניה: לקולא מי אמרי'. דניחזקיה כזכר ודאי ויאכיל בת ישראל בתרומה: מוליד מאכיל. את אמו בתרומה דדייקינן לה ויליד ביתו (ויקרא כב) בראוי להוליד קמשמע לן: מאי טומטום. דקתני בסיפא ערל גמור: מה טעם קאמר. סיפא לפרושי רישא אתא והכי קאמר מה טעם טומטום אין אוכל מפני שהוא ספק ערל וערל אין אוכל לא בתרומה ולא בקדשים: נימא כתנאי. מילתא דרב הונא תנאי היא אי הוי משוך דאורייתא או דרבנן: (ונולד כשהוא מהול. שצריך להטיף ממנו דם ברית): וגר שנתגייר כשהוא מהול. כגון ערבי וגבעוני שנתגיירו וצריך להטיף ממנו דם ברית: שתי ערלות. ב' עורות זו על גבי זו:

דף עב - ב

מר סבר דרשינן וביום. וי''ו יתירא דמצי למכתב ביום השמיני ימול וכתיב (ויקרא יב) וביום לאיתויי מילה שלא בזמנה ואע''ג דמשוך מהכא לא מיתרבי דהא מדרבנן הוא ובתר הכי תקון כיון דקטן שעברה זמנו מתרבי ואע''ג דשלא בזמנו הוא האי נמי תקנוה רבנן כעין דאורייתא: ומר סבר לא דרשינן וביום. ולא גמרינן מיניה קטן שעברה זמנו ונימול אפי' בלילה וכ''ש משוך דמדרבנן הוא: כי הא דתניא. בתיובתא דאותביה ר' אלעזר לרבי יוחנן דקטן שעברה זמנו מוביום השמיני איתרבי דאינו נימול אלא ביום: נותר בזמנו. ביום שנעשה נותר אין נשרף אלא ביום דכתיב (ויקרא ז) ביום השלישי: שלא בזמנו. ששהה שריפתו: לתשעה לעשרה לי''א לי''ב. כדקתני בפ' ר' אליעזר במסכת שבת (דף קלז.) נולד בין השמשות נימול לתשעה בין השמשות של ע''ש נימול לעשרה חל יו''ט לאחר השבת נימול לי''א שני יו''ט של ר''ה נימול לי''ב: ואפילו למאן דלא דריש וי''ו. כגון ר' אלעזר ברבי שמעון דאמר לעיל שלא בזמנו נימול אפילו בלילה: וי''ו וה''א. כגון והנותר איכא ו''ה יתירא: ראיתי לבן פדת. ראיתי את בן פדת שיושב ודורש את מקראות הללו כמשה מפי הגבורה בלשון תנאים רבי אלעזר בן פדת לאו תנא היה ואמורא היה תלמידו של רבי יוחנן והוא רבי אלעזר סתם דמיירי בכל הש''ס בגמ' ורבי אלעזר סתמא דמשנה וברייתא הוא רבי אלעזר בן שמוע: תנייה. לתורת כהנים: טבול יום אסור בתרומה. לקמן בהאי פירקא (דף עד:) קראי דרשינן: ומותר להזאה. להזות על טמא מת כדאמר לקמן בשמעתין לימד על טבול יום שכשר בפרה: אנן באכילה קאמרינן. בתמיה וכי אנן לאכילה דפרה אדומה קמרבינן ליה דתיפרוך תאמר בערל שאסור באכילת מעשר לפיכך אסור בפרה: לנגיעה. בעלמא קשרינן ליה ובנגיעה ליכא לאקשויי תאמר בערל שאסור בנגיעת מעשר דהא אפילו בנגיעת קדשים מותר והכי דרשינן ומה טבול יום שאסור בנגיעה דתרומה כדגמרי' לקמן (דף עה.) מבמים יובא וטמא עד הערב והכא נגיעה היא דבכלי משתעי קרא וקאמר דבעי הערב שמש: מותר בהזאה. דפרה: ערל שמותר כו': שקידש. שעירב אפר במים: אנדרוגינוס. מהול שקידש קידושו כשר שאפי' אשה כשרה לקדש לרבנן ולקמן ילפינן טעמייהו: רבי עקיבא. בריש פירקין (דף ע.): איש איש מזרע אהרן וגו'. מדרבי לערל גבי טמאים שמע מינה דכי הדדי נינהו ואפילו לנגיעה דתרומה אסור: לא לישתמיט. אם איתא דר' עקיבא לכל מילי ערל כטמא משוי ליה לא לישתמיט תנא בעלמא דליתני לענין מגע טומאות הערל והטמא כי הדדי ונימא ר''ע היא מדלא אשכחן הכי הכא משום חומרא דפרה היא אבל לענין מגע תרומה ערל מותר: דמאיס. ליראות בעזרה: ואזדו לטעמייהו. ר' יהודה ורבנן דאיפליגו לעיל באנדרוגינוס: הכל כשרים. כל הטהורים כשרין לקדש מי חטאת אפי' אשה אבל ערל וטמא לא רבי: ולקחו לטמא. בתר אסיפת אפרה כתיב הך עבודה דקידוש ואין עבודה מפסקת בינתים: הנך דפסולים באסיפה פסולים לקידוש. והתם (יומא דף מג.) דרשינן ואסף איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה וליכא למדרש איפכא איש ולא אשה טהור ואפי' קטן דאמר בפרק טרף בקלפי (שם דף מב:) כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע וע''כ סוגיא דשמעתתא הכי איתא התם: אם כן. דההוא אסיפה נקט לגבי מקדש לכתוב ולקח לטמא כי היכי דכתב באסיפה ואסף לשון יחיד: אפילו הנך דפסולין התם. כגון קטן: דשקל חד. אפרה ויהיב חד מים:

דף עג - א

הטהור. שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר כגון טבול יום שטמא לתרומה דאי ס''ד טהור ממש לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דטמא אסור בפרה דהא חטאת קרייה רחמנא אלא מאי טהור טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דמיקרי טהור דכתיב (ויקרא יד) ורחץ במים וטהר: אנינות. גבי מעשר כתיב ולא בפסח ומיניה ילפינן: מיתה. טמא האוכלה כדכתיב (שם כב) ומתו בו כי יחללוהו ובכורים כתרומה דאמר מר (מכות יז.) ותרומת ידך אלו הבכורים: וחומש. זר האוכלן בשוגג אבל במעשר שני לא דהא זרים אכלי ליה ואין חומש אלא בפודה את מעשרו: והן (הן) נכסי כהן. לקדש בהן את האשה וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה אבל מעשר לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין אשה מתקדשת בו וסתם משנה ר''מ דאמר (ב''ק דף סט:) מעשר ממון גבוה הוא ואע''ג דקולא הוא לגבי תרומה ובכורים אפ''ה חשיב ליה והכי נמי אמרינן בב''מ פ' הזהב (דף נג.) דקולא הוא: באחד ומאה. אבל מעשר בטל ברוב ולא בעי אחד ומאה: וטעונין רחיצת ידים. אפילו הן פירות דסתם ידים שניות הן מדרבנן ופוסלות את התרומה אבל מעשר וחולין קי''ל (חולין דף קו.) הנוטל ידיו לפירות ה''ז מגסי הרוח: והערב שמש. כדילפינן בהאי פירקא (לקמן עד:) טבול יום מותר במעשר ואסור בתרומה: ואם איתא. דקל מחמור לא יליף ומותר ערל במעשר: הבאת מקום. אבל תרומה נאכלת בגבולין: וטעונין וידוי. בערתי הקדש מן הבית (דברים כו) הנה הבאתי את ראשית בבכורים: ואסורין לאונן. בכורים: ור''ש מתיר. בכורים לאונן ולקמן מפרש טעמייהו: וחייבין בביעור. בכורים ומעשר שני בשנה השלישית שאם שהה מעשרותיו שנה ראשונה ושניה מוליכן בשלישית לירושלים ומתודה בערתי הקדש מן הבית וכו' ואם לא הוליכן מתבערין בכל מקום שהן: ור''ש פוטר. בבכורים: ואילו אסור לבער מהן בטומאה. לת''ק דמקיש בכורים למעשר לכל מילי ה''ל למיתני ואסור להדליק מהן אם נטמאו דאין טומאתן מתירתן להבערה ולא אמרי' אע''ג דלא ניתן מעשר אלא לאכילה ושתיה וסיכה כדכתיב (שם יד) ואכלת הני מילי טהור אבל היכא דנטמא דלא חזי לאכילה ידליק בו אלא אסור לבער בטומאה כדכתיב (שם כו) ולא בערתי ממנו בטמא: משא''כ בתרומה. דטומאתה מתירתה בהבערה כדיליף לקמן בשמעתין:

דף עג - ב

ואוכלן בטומאת עצמן. שהגוף טהור והם טמאים: לוקה. כדיליף לקמן: מה שאין כן בתרומה. דאינו מוזהר בה אלא בטומאת הגוף כדכתיב (ויקרא כב) בקדשים לא יאכל וגו' אבל בטומאת עצמה לא מצינו אזהרה אלא איסור עשה הוא דאשכחן ביה לקמן בשמעתין ומדלא קתני ליה שמע מינה תנא ושייר: ואמר מר. במסכת מכות (דף יז.): ותרומת ידך אלו הבכורים. דבעי הבאת מקום כדכתיב (דברים כו) ושמת בטנא והלכת והתם אשמעי' עשה והכא אשמעינן אזהרת לאו לאוכלן בגבולין דאילו תרומה ממש קדשי הגבול היא ולא בעיא חומה: תרומה מותרת לאונן. כדאמר בריש פירקין (דף ע.) זרות אמרתי לך ולא אנינות: מר מקיש. ת''ק מקיש בכורים למעשר דכתיב ביה (דברים כו) בערתי הקדש: והיכן מוזהר על אכילה איני יודע ת''ל לא תוכל כו' והכי גרסינן ללישנא דברייתא בספרי גבי האי קרא דלא תוכל מכלל שנאמר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא והיכן מוזהר על אכילה איני יודע ת''ל לא תוכל כו'. והכי פירושו מכלל שנאמר בוידוי מעשר לא בערתי ממנו בטמא דמשמע בין שאני טמא כו' הוא מתודה שלא בערו באש ולא הדליק בו את הנר וכל שכן בטהור דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה וממילא שמעינן מדלא הוצרך להתודות על הטהור שמע מינה הכי קאמר אפילו בשעת הטומאה שלא יכולתי לאוכלו לא נתתיו להדלקה אלמא אינו נאכל בטומאה והיכן מוזהר על כך: איני יודע. לאו מפורש לכך נאמר לא תוכל והשתא פריך הש''ס מקמי דליסליק למילתיה: טומאת הגוף בהדיא כתיבא. ואמאי קתני איני יודע: לא יאכל מן הקדשים. ומוקמינן האי קרא במעשר לקמן בפירקין (דף עד:) כדכתיב כי אם רחץ בשרו במים ולא בעי הערב שמש ומשנינן הכי קמיבעיא ליה לתנא טומאת עצמו מנין ת''ל כו': בשעריך תאכלנו. בפסולי המוקדשין קאי לאחר פדיונן שאוכלן זר: ההוא. בשעריך דהתם דקשרי ליה לטהור לאוכלו אחר שנגע טמא בקערה ונטמאה קאמינא לך הכא במעשר שני לא תיכול: שמן. קדש. כגון שהוקדש למנחות ונטמא: שכן. מצינו חומרות בקודש ואין נוהגות בתרומה: פגול נותר. וקרוי קרבן להביאו לפנים ויש בו מעילה לנהנה ממנו בשוגג וכרת לאוכלו בטומאת הגוף ואסור לאונן: מחפ''ז. מיתה לאוכלו בטומאת הגוף דכתיב (ויקרא כב) ומתו בו כי יחללוהו: חומש. לזר האוכלה בשוגג לעולם ואע''פ שמותרת לכהנים אבל קדש משעה שיש לו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה ולא חומש: ואין לה פדיון. לתרומה אבל מצינו פדיון לקדש עד שלא קידש בכלי ותרומה אסורה לזרים אבל קדשים קלים מותרים לזרים: הא איסורא איכא. לאכול תרומה טמאה:

דף עד - א

ונוהגין. תרומה ובכורים בשאר שני שבוע בכל שנות השמיטה אבל מעשר שני אין נוהג בג' ובו': ור' מאיר היא. דאמר בפרק יש מותרות (לקמן פה:) מעשר ראשון אסור לזרים הלכך לענין ערלות נמי חמור: אונן מותר בפרה. דקדשי בדק הבית היא ולא קדשי מזבח ומצינו טבול יום מותר בה וכל שכן אונן: מחוסר כפרה. טומאה דבעיא קרבן כל שלא הביא כפרתו אסור בה דמחוסר מעשה הוא וכמי שטומאתו עליו דמי וכל שכן טבול יום דילה דאיכא תרתי אבל טבול יום דטומאת מת ושרץ מותר בה דשמשא ממילא ערבא ולאו מחוסר מעשה הוא הלכך כי כתיב והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא למישרי טבול יום אתא ולא מחוסר כפורים: ואם איתא. דערל מותר במעשר ליתני וערל אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר כדאמר לעיל (דף עב:) ערל שהזה הזאתו כשרה ומדלא תניה שמע מינה משום מעשר הוא דשבקה: תנא דבי ר' עקיבא היא. דאסר ליה נמי בפרה כדתני לעיל (שם) טומטום שקידש קדושו פסול ואוקמינן כרבי עקיבא: ומאן תנא. דלעיל דאכשר ערל בפרה ופליג עליה דרבי עקיבא כדקתני לעיל (שם) ערל שהזה הזאתו כשרה: הכי גרסינן תנא דיוסף הבבלי היא. ת''ק דיוסף הבבלי היא דאמר מחוסר כפורים כשר בפרה והא מתניתא דאוקימנא כרבי עקיבא קתני מחוסר כפורים פסול בפרה וכי היכי דפליג אמחוסר כפורים איכא למימר דאיהו פליג נמי עליה בערל לעיל: הכי גרסינן בתוספתא (דפרה פ''ג) שרפת אונן ומחוסר כפורים כשרה יוסף הבבלי אומר אונן כשרה מחוסר כפורים פסולה. דכיון דמחוסר מעשה הוא עדיין טומאה עליו ולא קרינא ביה טהור: תלתא ממנו כתיבי בפסח. אל תאכלו ממנו נא (שמות יב) לא תותירו ממנו והנותר ממנו: ותלתא ממנו במעשר. לא אכלתי ולא בערתי ולא נתתי (דברים כו): בא הכתוב. באש תשרופו (שמות יב) ליתן עשה אחר ל''ת לומר שאין לוקין עליו: בקר שני. דמצי למכתב והנותר ממנו באש תשרופו מאי עד בקר הא כתיב ברישא דקרא לא תותירו ממנו עד בקר אלא הכי קאמר והנותר לבקר הראשון שהוא יו''ט המתן עד בקר שני שהוא חול ושורפו ללמדך שאין שורפין קדשים ביו''ט ותרוייהו בכיצד צולין (פסחים דף פג:): לכדרבי אבהו. דאמר לעיל למישרי הדלקה בשמן של תרומה שנטמאה: שמותר לסוכו. ואע''ג דקיימא לן (שבת דף פו.) דסיכה כשתיה והוה ליה כמאן דשתי ליה בטומאה: לא נתתי ממנו למת. לעיל מיניה כתיב לא בערתי ממנו בטמא וכתיב בתריה ולא נתתי ממנו למת כלומר מן המעשר טמא לא נתתי ממנו למת הא לחי דומיא דמת נתתי ואי זו נתינה משכחת במת הוי אומר זו סיכה וקדייקינן דכוותיה בחי שרי: ואימא. לא נתתי ממנו למת לא בסיכה קאמר אלא כך הוא מתודה לא קניתי ממנו ארון ותכריכים למת אפילו כשנטמא דלא יכולתי לאוכלו ולא שניתיו לדבר שאינו לאכילה והוא צרכי המת הא לחי דומיא דמת נתתי ואשמועינן דאף על גב דמעשר טהור לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה אם נטמא מותר לחללו לקנות ממנו חלוק: מופנה מצד אחד. דההוא דפסח מופנה לגזירה שוה אבל דמעשר כולהו תלתא אצרכת להו: הניחא למאן דאמר. פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן היא בהמפלת במס' נדה (דף כב:): הך דרבי אבהו. דמפיק חד ממנו למישרי הדלקה בשמן תרומה שנטמאת מדרב נחמן נפקא:

דף עד - ב

בזרעו של אהרן. בזכרים ונקבות דאילו קדשי קדשים הניתנים לכהנים אין נאכלים אלא לזכרי כהונה: ואימא חזה ושוק. דשלמים הניתן לכהנים ונאכל לנשיהן כדכתיב (ויקרא י) אתה ובניך ובנותיך והני הוא דאסר רחמנא לטמאים משום דקדשים נינהו אבל תרומה לא: ומשני ליתא בחוזרת. בת כהן אלמנה מישראל וזרע אין לה דאמר בפרק אלמנה (לעיל סח:) כשהיא חוזרת חוזרת לתרומה ואין חוזרת לחזה ושוק: וממאי דהאי עד אשר יטהר עד דעביד הערב שמש. ותו לא דאמר לעיל מחוסר כפורים מותר בתרומה: זב בעל שתי ראיות. לאו בר קרבן הוא כדתניא במסכת מגילה (דף ח.) מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן ומצורע מוסגר נמי לאו בר קרבן הוא כדתנן התם אין בין מצורע טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים וכיון דתגלחת ליכא קרבן נמי ליכא דבהדי דתגלחת כתיב קרבן: אבל דבר כפרה. כגון זב בעל שלש ראיות ומצורע מוחלט: הד''ס ט''ב. הבאת מקום וידוי אסור לאונן ולבער ממנו בטומא' ואוכלו בטומאת עצמו לוקה וחייב בביעור ה' הבאה ד' וידוי ס' אסור לאונן ט' טומאה ב' ביעור וכולהו ליתנהו בתרומה: אמר קרא נפש. בקרא דכי אם רחץ בשרו כתיב נפש כי תגע בו אלמא קרא קמא במעשר משתעי: ואכתי. אימא הני מילי דסגי בהערב שמש לתרומה היכא דלאו בר כפרה הוא דהא אמרת בזב בעל שתי ראיות ובמצורע מוסגר משתעי קרא: אבל היכא דבר כפרה. לא סגי ליה בהערב שמש ולא אכיל בתרומה עד דמייתי כפרה: תרי קראי כתיבי ביולדת. דבת כפרה היא: כיון שמלאו ימיה. ארבעים לזכר ושמונים לנקבה טהרה והוא הערב שמש שלה דמשעת טבילה לסוף שבעה לזכר ושבועים לנקבה עד אור הבאת קרבנותיה ליום מחר היא נקראת טבולת יום ארוך במסכת נדה (דף עא.) דומיא דכל מחוסרי כפרה הנקראים טבולי יום ארוך משעת טבילתם עד הערב שמש דליל הבאת קרבנותיהם למחרת (הכא נמי הוי טבולת יום ארוך משעת טבילה עד סוף יומי הבאת קרבנותיה): כאן לתרומה. בהערב שמש וליכא למימר כאן למעשר בהערב שמש דהא אמרן לעיל הא רחץ טהור דלא בעי הערב שמש ולענין טבול יום מה לי בר כפרה מה לי לאו בר כפרה: מכלל שהיא טמאה. עד השתא ואי סלקא דעתך קרא קמא דשרי למיכל מאורתא בקדשים: קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. והאי מחוסר כפורים טמא מקרי כדכתיב וטהרה מכלל שהיא טמאה: אל בני ישראל אשה כי תזריע. אין לי אלא בנות ישראל מטמאות בלידה:

דף עה - א

והכתיב בכל קדש לא תגע. בההיא פרשתא ואמר מר במסכת מכות (דף יד:) בכל קדש לרבות התרומה דאסורה בה כל ימי טוהר שהיא טבולת יום לטומאת לידתה: ותלתא קראי בתרומה. בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ואוקימנא לעיל מיניה בתרומה הכתוב מדבר דבר השוה בזרעו של אהרן ובא השמש וטהר עד מלאת ימי טהרה: לא ידענא במאי. איזהו היא גמר טהרתו דעל כרחך גמר טהרה משמע: ה''מ היכא דלאו בר כפרה. דהא כולה ענינא בבעל ב' ראיות ומצורע מוסגר וטמא שרץ ומת משתעי: כתב רחמנא עד מלאת. דאפי' יולדת דבת כפרה היא טהורה בהערב שמש: והאי עד אשר יטהר עד דמייתי כפרה. ועל כרחך בקודש מוקמת לה דהא כתיב קרא אחרינא ובא השמש וטהר דמוקמת ליה בתרומה: תרי קראי. עד אשר יטהר וכפר עליה וטהרה בקדשים למה לי לאשמועינן דעד דמייתי כפרה: מרובה טומאתה. שמנים יום לאכילת תרומה וקדשים: יולדת הותרה מכללה. שרואה דם וטהורה לבעלה אבל זב לא הותר מכללו דכל כמה דלא פסיק טמא: במים יובא וטמא עד הערב. ע''כ לתרומה איירי מדבעי הערב שמש למה לי תיפוק לי מובא השמש וטהר: לנגיעה. דקרא דלעיל באכילה משתעי כדכתיב (ויקרא כב) ואחר יאכל מן הקדשים והאי קרא בכלים משתעי דנגיעה בעלמא היא ואשמעינן כלי וה''ה לאדם טבול יום לא יגע בתרומה: וטמא. במים יובא וטמא אף לאחר ביאת המים קראו טמא: יכול לכל. הוי טמא ת''ל וטהר מדלא כתיב ויטהר משמע דאמעיקרא קאי קודם הערב שמש: ואי בעית אימא נגיעה דתרומה. לטבול יום מהכא נפקא דתניא בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל שלא תאכל בתרומה כל זמן שהיא טבולת יום ארוך: נטילת נשמה. הבא למקדש טמא בכרת שנא' (במדבר יט) ונכרתה כי את מקדש ה' טמא: אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה. דהיינו אכילה בטומאה שהוא גבי קדש בכרת ואוכל תרומה בטומאה במיתה דכתיב (ויקרא כב) ומתו בו כי יחללוהו: נגיעה כאכילה. האסור לאכול אסור ליגע: מאן תנא משתמרת לביאה פסולה אכלה. דקתני ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא הרי אלו יאכלו אע''ג דמצפה ומשתמרת לביאתו: במחלוקת שנויה. בפרק הבא על יבמתו (לעיל נו:) אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין: נפצעו. כמו פצע (שמות כא) מכת חרב וסכין: נמקו. מחמת מכה נמקו והוקטנו מאליהן: ואפילו חסרו. כל שהוא: בכרם. שהיו יושבים שורות שורות ככרם הנטוע שורות שורות: סריס חמה ס''ד. הא סריס חמה בידי שמים (הוא) מחמת חולי והאי לאו חולי הוא: כסריס חמה וכשר. דלא אסרה תורה אלא פצוע ודך וכרות:

דף עה - ב

וחרזיה סילוא בביצים. נקבו קוץ בביציו לשון מחרוזות של דגים (ב''מ דף כא.): ונפק מיניה. שכבת זרע: כחוט דמוגלא. כמין ליחה ואפי' הכי אוליד בתר הכי: מאין הם. זנתה אשתו: בידי שמים. ע''י רעמים וברד או ממעי אמו: אי הוה כתיב הפצוע. הוי משמע הפצוע מעיקרו כגון ממעי אמו: בכולן. ביצים וגיד וחוטי ביצים שהביצים תלוין בהן בתוך הכיס: מדלא מנה ביה דורות שמע מינה. מדלא כתיבא ביה עד דור שלישי או עשירי כמו שנאמר בממזר ועמוני ומואבי ומצרי ש''מ משום דלאו בר אולודי הוא: אימא משפתיה. ששופכים רוק: כרות שפכה. ופיו אינו שופך אלא זורק למרחוק: מי כתיב כרות בשפוך. ממקום הרגיל לשפוך קודם לכן: שופך. שותת: אידי ואידי. קודם כריתה ולאחר כריתה: ניקב למטה מעטרה. בסוף הגיד כלפי קרקע והולך הנקב באלכסון ויוצא כנגדו למעלה מן העטרה כלפי הגוף: לאכשורי. הואיל ואין שני ראשי הנקב למעלה מעטרה דכל למטה מעטרה בשר בעלמא הוא כדקתני מתניתין אם נשתייר מן העטרה מלא החוט כשר עטרה שורה גבוה המקפת סביבות הגיד: כל שהוא. כיון שהנקב עובר דרך על פני כל העטרה אפי' נקב כל שהוא מעכבת תולדתו ופסול: ואם נשתייר מעטרה כו'. מתני' היא (לעיל דף ע.) ואכריתה קאי (פירש אכרות שפכה ולא אפצוע דכא): וכלפי ראשה. לצד גופו נשתייר מלא השער על פני רוב הקיפה אבל אם נחתכה כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט מן העטרה על פני היקף כל הגיד בצדה כלפי קרקע פסול: כקולמוס. כחיתוך קולמוס שמחתכין את חודו באלכסון לכתוב בה: כמרזב. שנחקק כסילון ויש לו דפנות מב' צדדים והחקק באמצע כמין צנור: כמרזב שליט בה אוירא. הרוח נכנס לתוך הדפנות ומתקרר הגיד לתוכו ואין הזרע מתבשל: כקולמוס. לא שליט אוירא בתוך הגיד ומתבשל הזרע בחימום כהלכתו: האי גריד. כמרזב גריד שכבת זרע מן הגוף בשעת תשמיש ומזריע שהרי לא נחסר הגיד מעוביו ונוגע בצידי הרחם ומתחמם ומוציא ויורה כחץ: והאי לא גריד. כקולמוס ע''י שנחסר עוביו ואינו נוגע בכותלי הרחם אין מתחמם כל כך ואין נמשך מתוך הגוף בקילוח אלא שותת: מידי דהוה אברזא דחביתא. שקצר ודק מלפניו ואינו נוגע בכותלי נקב החבית בפניו וכשהוא תוחבו ובא עד עביו נוגע כך אע''ג שאין ראש הגיד נוגע מפניו מתחמם הוא מחמת נגיעת אחוריו אית דאמרי כקולמוס גריד שכבת זרע ממעי אשה ומוציאו ואין נקלט ברזא דחביתא שאין שיפוע ראשו נוגע בדופני החבית שבפנים: ואפילו נכרת נמי. כל הגיד דהא תנן אם נשתייר מעטרה מלא החוט כשר אע''פ שנחתך כל שמעטרה ולמטה: לשבושי למרימר. לידע אם מחודד הוא להשיב על שאלתו: ההוא עובדא. דהוה כמרזב: שפייה. חתך הבשר מכל צד ונטל דופני מרזב ועשאו כקולמוס ואכשריה כרב הונא: גובתא. קנה נקב שראוי להוציא בו זרע נסתם והיה מוציא קרי דרך מי רגלים דתניא בבכורות (דף מד:) שני נקבים באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע וביניהן כקליפת השום: קטנים. מי רגלים: לאכשורי. שהרי אין כאן לא פצוע ולא דך ולא כרות:

דף עו - א

ממולאי. ממשפחה אומללה מבית עלי דאמרינן בפ''ק דר''ה (דף יח.) אביי ורבא מדבית עלי קאתו: מבשלה. מתבשל שכבת זרע ונגמר להוליד ולעשות פרי: ניקב. נקב קטן שנסתם בכל שהוא ואין ניכר רואים אם גדול כ''כ שאם נקרי האיש הזה נקרע ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף פסול: היכא אילימא למטה מעטרה כו'. דהוא בראש הגיד ולמעלה מעטרה ליכא לאוקומי דהתם ודאי לא מקרע שאין הזרע דוחה ומתאסף אלא אצל נקב יציאתו: היכי עבדינן. כי אתי לקמן לאורויי היכי מייתינן ליה לידי קרי דלחזי אי מיקרע למיבדקיה ולאכשוריה: אבי פוקרי. נקב בית הרעי ומחמת חמימותו הוא נקרי כך שמעתי: ראשית אוני. היא היתה טפת קרי שיצאה ממנו ראשון שלא ראה קרי מימיו כלומר דמצרכת ליה כולי האי: מעבירין לפניו בגדי צבעונים. של אשה והוא מהרהר באשה ונקרי: ברזילי הגלעדי. שטוף בזימה היה דכתיב ביה אם יטעם עבדך ואמרי' במסכת שבת בפ' שואל אדם (דף קנב.) שטוף בזימה היה לפיכך קפצה עליו זקנה דההיא אמתא דהויא בי רבי בת צ' ותרתין שנין וטעמה קידרא: מפני שהוא שותת. שמחמימות התאוה יוצא דרך הנקב (וכשהזרע יוצא דרך הנקב יציאתו) אין יורה כחץ וקי''ל (חגיגה דף טו.) שכבת זרע שאין יורה כחץ אינו מזריע: למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום. משום דהדר מיפחת והיינו הנך סירכי דריאה דמיטרפא בהו חיותא: היכי עבדינן. רפואה לסתום גיד שניקב: שערתא. שעורה: ומסרטינן ליה. כל סביבות הנקב כדי שיגליע ויוציא דם ומתוך כך הוא מעלה ארוכה ובשר עולה: שומשנא גמלא. נמלה גדולה: ומנכתינן ליה. מניחין ראשה שם ונושך ונדבק ראשו בנקב: ופסקינן ליה לרישיה. להיות סתומה וכל זמן שהוא הולך ובלה הבשר עולה ומתחבר: מזרף זריף. עושה חבורה אשגרטינ''א {אישגרטיניי"ר: לסרוט} בלע''ז לישנא אחרינא מזרף זריף מעלה נפח אופל''א {אינפל"א: מנפח} בלע''ז: איקפולי מיקפל. לאחר שעלה ארוכה חוזר ונקלף ונסתר: המסוללות. דרך תשמיש זכר ונקבה משפשפות נקבתן זו לזו וכן המסוללת בבנה קטן דסנהדרין (דף סט:): פסולות לכהונה. משום זנות: מתני' מותרין בגיורת ומשוחררת. דלא איקרו קהל: גמ' כהן. [אבל כהן] כשר אסור בגיורת ומשוחררת משום זונה שנבעלה מקודם: פצוע דכא כהן. שאסור בישראלית מהו לישא גיורת: פצוע דכא ישראל. ה''ג פצוע דכא מותר בנתינה ולא גרסינן כהן: נתינה. מז' אומות מן הגבעונים: ואי ס''ד פצוע דכא בקדושתיה קאי. היכי שרי ישראל בנתינה הא כתיב לא תתחתן בם: אטו התם. דקאסר רחמנא להתחתן בעובדי כוכבים משום קדושה ולאו קדושה הוא דליסרינהו אפילו נתגיירו כגון נתינים שהם גרים התם טעמא דלמא מוליד בר ופלח לעבודת כוכבים הלכך קרא בהיותם עובדי כוכבים כתיב אבל נתגיירו שרו דהא דאמור רבנן ישראל כשר לא ישא נתינה גזירה הוא דגזור כדאמרינן בהאי פירקא (דף עח:) דוד גזר עליהן וכי גזור רבנן בהני דבני אולודי נינהו דומיא דאיסור דאורייתא דטעמא משום אולודי: אלא מעתה ממזר דבר אולודי הוא. ומוזהר על כל איסורין שבתורה ומדאורייתא אסור בעובדת כוכבים ה''נ דאסור מדרבנן בנתינה: בפסולין. כגון פצוע דכא וממזר לא גזור רבנן משום דמילתא דלא שכיחא היא א''נ שלא היתה זו גזירה משום איסור אלא לפי שלא היו רחמנים אמר דוד אין ראוין להתערב ישראל בהן לכך לא אסר את הפסולים: לאו מילתא היא דאמרי. דאוקימנא קרא בהיותם עובדי כוכבים דבהיותם עובדי כוכבים לית להו חתנות אלא ודאי קרא בגרים כתיב ומשום קדושה היא ומדשרינן פצוע דכא בנתינה שמע מינה לאו בקדושתיה קאי: לא קבלו גרים כו'. קשיא הוא: מידי הוא טעמא. האי דלא קבלו גרים אלא משום דלא הוו מגיירי אלא לשולחן מלכים הא בת פרעה לאו צריכא להכי שהרי בת מלך היתה:

דף עו - ב

ותיפוק ליה. דאפי' גיירה מצרית ראשונה היא ואפ''ה קרי ליה חתנות: הנך אזלי לעלמא. מתו וטבעו בימי פרעה וכי אזהר רחמנא מערב רב: והני אחריני נינהו. אומות אחרים באו וישבו בארצם: אשיא לבני מצרית שניה. שאם אשיאנו מצרית ראשונה יהא בנה שני לה דאמרינן בפירקין (לקמן עח.) הלך אחר פסולן אלמא לא אזדו לעלמא והני מצרית נינהו: לא נסיב מידי. אלא לזנות היה מתכוין: דבק שלמה לאהבה. ולא לאישות: והא אנן לא תנן הכי. כי הך מתניתא דקתני לעיל פצוע דכא מותר בנתינה: גיורת ומשוחררת אין. דלישראל כשר נמי שריא: הא בנתינה אסור. כישראל מעליא דבקדושתיה קאי: מתני' אם הלכה. שמעת מרבותיך שהנקבות מותרות מיד במצרי ואדומי נקבל ממך: ואם לדין. שאתה דן ק''ו מעצמך יש תשובות להשיב ובגמרא מפרש לה: לא כי. אפילו אני דן מעצמי אין לכם תשובה כדמפרש בגמרא ומ''מ הלכה אני אומר: גמ' ולא ידע ליה. שאול לדוד: באוכלוסא. שר על ס' רבוא: שהמלך פורץ. גדרות של אחרים לעשות לו דרך קצר מביתו לפרדסו או לכרמו: חשיבא בעלמא הוי. כדמפ' דחזא ביה סימני מלכות הלכך לא אפשר דלא הוי רישא: מאי טעמא אמר ליה שאל. מאי חזא דמסתפי מיניה ממלכותא: ממזר כתיב מום זר. כל שיש בו מום זרות:

דף עז - א

אם קודם מעשה. שבאת הוראה לידו אמרה ושנאה לתלמידיו בבית המדרש בשם רבו שומעין לו בשעת הוראה ואם לאו אין שומעין לו שמא מחמת מעשה הבא לידו אמרה: דהא שמואל ובית דינו קיים. ומילתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקר בה: הנה באהל. דאין דרך אשה לצאת מביתה: כתנאי. דאיכא דנפקא ליה מעמוני ואיכא דנפקא ליה מעל דבר: מוסרות. הן רצועות שקושרין בהן העול: פתחת. שהתרת את הנקבות: נעמה. אמו של רחבעם וממנה יצאו מלכי בית דוד: נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. עלי ועל רחבעם בן בני חשבת לטובה כשהתרת את הנקבות: אני אמרתי. בשעה שנמשחתי עתה באתי לגדולה ומקרוב פסקו לי גדולה זו ולא ידעתי שמימי אברהם נכתבה עלי במגילת ספר: בת גר עמוני. קא סלקא דעתך עמוני שנתגיירה אשתו עמו והורתה ולידתה בקדושה: בת חלל. פסולה לכהונה בפ' עשרה יוחסין ופלוגתא דרבי יהודה ור' יוסי בפרק עשרה יוחסין: מנא ליה. מנא תיתי לן האי דמשום דאין ראוי לבא בקהל בתו פסולה יותר משאר גרים הואיל ונקבותיהן מותרות: מכהן גדול באלמנה. דהואיל ואינו ראוי בה בתו חללה ופסולה לכהונה: מה לכ''ג שכן ביאתו בעבירה. תאמר בעמוני שנשא עמונית שאין ביאתו בעבירה: חלל זכר יוכיח. שמותר בבת ישראל ואין ביאתו בה בעבירה ובתו פסולה לכהונה: מה לחלל שכן יצירתו בעבירה שביאת אביו ואמו בעבירה תאמר בעמוני שאין יצירתו בעבירה: כ''ג יוכיח. שאין יצירתו בעבירה ובתו מאלמנה פסולה: הצד השוה שבהן שאינן ברוב קהל. אינן כשאר רוב ישראל שהרי יש בכולן צד פגום כהן גדול ביאתו בעבירה חלל יצירתו בעבירה עמוני אינו ראוי לבא בקהל: צד עבירה. בת כהן גדול יצירתה בעבירה בת חלל יצירת אביה בעבירה תאמר בעמונית שאין עבירה לא ביצירתה ולא ביצירת אביה ופשיטא שכשרה: אמר ליה אין. ולקמן יליף מעמיו: בת גר עמוני ומצרי שני. שנשאו בת ישראל וביאתן בעבירה:

דף עז - ב

דתני רבי זכאי כו'. כלומר מהאי כללא שמעינן ליה לרבי יוחנן דמכשיר: גיורת מכנה. ממכונה כלומר שאביה ואמה מעם אחד ונולדה בקדושה לאפוקי גר עמוני שנשא בת ישראל דלאו מכנה היא הואיל וביאתה בעבירה בתו פסולה: עמיו מעמיו. מדמצי למכתב בתולה עמיו יקח וכתיב מעמיו אפי' ממקצת עמיו ועם אחר להביא בתולה הבאה משני עממין ומהכא שמעינן ליה לרבי יוחנן דמכשיר: מאי שני עממין דקאמר אילימא כו': איכא דאמרי. הכי קאמר ליה בהדיא להביא בתולה הבאה משני עממין מישראלית וגר ואותו גר הוי מעם שיש בו שני עממין דהיינו עמוני: ולהאי לישנא. דקתני בהדיא דלא מרבי אלא בת עמוני דקתני מעם שיש בו שני עממין: בת מצרי שני. שנשא ישראלית וביאתו בעבירה מנא ליה לר' יוחנן דכשרה: מה לעמוני שכן נקבות. עמוניות מותרות מיד תאמר במצרי שני שהחמיר בהם הכתוב לעשות נקבות כזכרים עד שלשה דורות: מצרי שני שנשא מצרית שניה יוכיח. שבתו כשרה שהרי שלישית היא ואע''פ שיש בהן צד חמור כדקאמר ואפילו הכי שריא אף אני אביא את זו הואיל והרי היא שלישית כשרה לכהונה: וחזר הדין. הצד השוה שבהן שאינו ברוב קהל ובתו כשרה: ולא ידענא מאי קאמר. מה הוה דריש בה אבל השתא ידענא דלאכשורי בת עמוני שנשא בת ישראל קאתי: הכי תנא קמיה. רבי זכאי קמיה דר' יוחנן: אשה עמונית כו'. מפרש לה לקמיה: אמר ליה פוק תני לברא. דמאי דקאמר אשה עמונית כשרה לקהל שפיר קאמר דעמוני ולא עמונית ובנה מעמוני פסול לקהל דהא עמוני הוא: בתה מעמוני כשרה למאן אילימא לקהל השתא אמה. שלא נולדה בקדושה אמרת כשרה בתה שנולדה בקדושה מיבעיא אלא לכהונה והדר תני במה דברים אמורים בעמוני ועמונית שנתגיירו וילדה לו בת דאין יצירתה בעבירה והיא גיורת מכנה אבל בתה מעמוני פסולה ומאי היא אילימא בתה של עמונית מעמוני היינו גיורת מכנה והא אכשרת לה דהא תני רישא בתה מעמוני כשרה אלא ודאי סיפא דקא פסלת בעמוני שנשא בת ישראל משום דביאתו בעבירה: פוק תני לברא. דהא נמי כשרה שהרי אני שונה עמיו מעמיו: עריות יוכיחו. שלא אסר בהן אלא שלשה דורות בת בתו אסורה לו והוא בכלל (דהויא דור שלישי) ועשה בהן נקבות כזכרים בת בתו כבת בנו: שכן כרת. תאמר במצרי ואדומי שאינו אלא עשה דור שלישי יבא להם ולא ראשון ושני ולאו הבא מכלל עשה עשה הלכך לא נעשה בו נקבות כזכרים: ממזר יוכיח. שאין כרת בביאתו ועשה בו בתו כבנו דאחד ממזרת ואחד ממזר אסור: עריות יוכיחו. שכשרים לכל ישראל חוץ מקרובים: צד כרת. שהרי ממזר אע''פ שאין כרת בביאתו מ''מ יש כרת ביצירתו שנולד מאשה שהיא לאביו בכרת: ורבנן. דאמרי יש תשובה פרכין ליה לרבי שמעון מחלל דחייבי עשה כגון כ''ג שנשא אנוסה או מפותה שהיא עליו בעשה בתולה יקח ולא בעולה ואין כאן לאו דזונה דליכא למ''ד ביאת פנויה זנות היא אלא רבי אלעזר ולית הלכתא כוותיה כדאמר בפרק הבא על יבמתו (דף סא:) וקאמר ר' אליעזר בן יעקב התם הולד חלל והכי פרכי ליה רבנן לרבי שמעון עריות יוכיחו מה לעריות שכן כרת חלל דחייבי עשה יוכיח שאין בו כרת ואסורה הבת כבן מה לחלל שכן יצירתו בעבירה לפיכך עשה נקבות כזכרים עריות יוכיחו שאין יצירתם בעבירה ואסר בת בתו כבת בנו: מאי לא כי. דמשמע דאין תשובתכם תשובה: לא סבירא לי דר' אליעזר בן יעקב. דאין חלל מחייבי עשה ומחלל דחייבי לאוין לא מציתו למיפרך דאיכא למפרך מה להנך שכן לאו תאמר במצרי ואדומי שהן עשה ואין חמור: לדידכו נמי דסבירא לכו. יש חלל הלכה אני אומר שהנקבות מותרות: אשר יולדו. כל הנולדים להם אפילו נקבה במשמע לישנא אחרינא תלאן בלידה תלה הבנים באם שיולדת אותם דאם היא ראשונה הבן שני ואי לאו דנקבות אסורות למאי הלכתא תלאן בלידה: אי לאו דאמר ר' יהודה הכתוב תלאן בלידה. ונקבות נמי אסורות: לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש. כלומר לא היה יכול לעמוד בדבריו: כיון דאמר מר קהל גרים איקרי קהל. במס' קידושין (דף עג.) אי איתא דנקבות שריין לאלתר הוו להו קהל ואסורות מצרית ראשונה ושניה למצרי ראשון ושני במה יטהרו ויבואו לידי דור שלישי:

דף עח - א

דאי עבר ונסיב. או בת ישראל או גיורת: דאי לא כתב קרא. מידי דעל ידי עבירה קאתי לא כתב קרא למימר בנים אשר יולדו כו' דהא לא שכיח למיתי לידי דור שלישי: והרי ממזר. דאיהו לא הוי ממזר אלא ע''י עבירה שבא אביו על חייבי כריתות וכתביה קרא לא יבא ממזר ואע''ג דלא שכיח איצטריך קרא למיכתביה דלכי מיתרמי לא נטמע ביה: דאי להיתירא. כגון שלישי יבא וגו': והרי מחזיר גרושתו. משניסת לאחר דאי הוא וכתב קרא להיתירא דכתיב (דברים כד) כי תועבה היא ודרשינן (קידושין ד' עז.) היא תועבה ואין בניה תועבין: התם משום עיקר איסורא כתביה. לאשמועינן דאיהי מיהא תועבה הויא: אם נאמר בנים כו'. לכתוב בן שלישי יבא וגו' או דור שלישי יבא להם ולא לכתוב בנים: בן ראשון ושני. גר מצרי שנולדו לו שלשה בנים לאחר שנתגייר הבן הראשון והשני יאסרו והשלישי מותר: לכך נאמר דורות. לאשמועינן דכל בניו אסורים ובני בנים מותרים: ואם נאמר דור שלישי ולא נאמר בנים. הייתי אומר לאותם ישראלים העומדים על הר סיני הוא אומר דור שלישי שלכם יבוא להם בקהל כלומר בכם ובבניכם אסורין מצרי ואדומי אבל בבני בנים מותרים ומשם והלאה מותרין מצריים אפילו גר ראשון: מהם מנה. הוא ראשון בנו שני ובן בנו מותר: להם הלך אחר פסולן. תרי להם כתיבי ומשמע הלך אחריהם דאם נטמעו בכשרים כגון מצרי שנשא ישראלית וישראל שנשא מצרית הלך אחריהן והולד פסול עד דור שלישי: ואיצטריך למכתב להם. דמשמע דמהם מנה ואיצטריך אשר יולדו דלא תימא אשר יולדו מבניהם מנה וקשו קראי אהדדי אלא למילתא אחריתי איצטריך: כתב רחמנא אשר יולדו. למימר דכל לידה דמגרות ואילך חדא דרא היא: לו גבי ממזר. למימר הלך אחר פסולו שאם נשא כשרה בנו ממזר: מן טפה כשרה. מישראל טהור: שאני התם. גבי שפחה גזירת הכתוב היא דולד שפחה כשפחה: אפי' ראשונה נמי. ישיא לבנו: רצה בה מתכפר. והולד ירעה: רצה מתכפר בולדה. והיא תרעה: אי אמרת בשלמא עובר לאו ירך אמו הוא. משום הכי רצה בולדה מתכפר דהוי חשוב בשעת הפרשה כבהמה באנפי נפשה והוה ליה כמפריש ב' חטאות באחריות שאם תאבד האחת יתכפר בחברתה וכי אמרינן ולד חטאת למיתה היכא דאפריש בהמה ריקנית ונתעברה וילדה: והשניה תרעה. וכי אמרינן (תמורה דף טז.) חטאת שכפרו בעליה למיתה אזלא כגון שהפריש חטאת ואבדה והקריב אחרת תחתיה ואחר כך נמצאת ראשונה: בלידה. הלך אחר האם: קרקפנא. אדם חשוב: בי עמודי. היכא דגרסי: כי אמר ר' יוחנן. ומפי השמועה אמרת ולא מדעתך: אין צריך טבילה. לשום גירות דסלקא ליה טבילה דאימיה: משום דר' יצחק דאמר דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ. והכא לא קפיד בהאי חציצה האי ולדא דרביתיה הוא ואע''ג דאמר התם גזרו על רובו שאין מקפיד כו' הכא אוקימנא אדאורייתא:

דף עח - ב

והא אמר רב כהנא כו' אבל כולו חוצץ. אע''ג דלא מקפיד והכא כולו הוא מכוסה: דהיינו רביתיה. ולאו חציצה היא: באומות. בשבע אומות לענין לא תחיה כל נשמה הלך אחר הזכרים וכדמפרש לקמן: נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם. לענין יוחסין וכדמפרש: לאחד מן האומות. שאינו משבעה אומות ואינו בכלל לא תחיה כל נשמה: שאתה רשאי לקנותו בעבד. ואי אתה מצווה להמיתו דשדינן ליה בתר אבוה: ת''ל מבני התושבים. שבאו מאומות אחרים ונעשו אבותם תושבים במקומכם: מן הנולדים בארצכם. שאמו מארצכם וילדתו שם ולא מן הגרים בארצכם שנולד במקום אחר שאמו מן שאר אומות ואח''כ בא לגור אצל אביו בארצכם דרך אשה להיות במקומה ודרך איש לגלות הלכך הנולדים בארץ ודאי אמו משבעה אומות אבל הנולדים במקום אחר ודאי אמו משאר אומות ומסתברא כי מעטינהו קרא היכא דאביו כנעני: אילימא במצרי שנשא עמונית. וקאמר דשדינן זרעם אחר האב דאפילו ילדה נקבה אסורה עד ג' דורות ולא שדינן לה בתר אמה למישרייה לאלתר דעמוני ולא עמונית: מאי פגום שבשניהם איכא. דמשמע דשניהם פגומים אלא שזה פגום מזה הא עמונית לא פגומה מידי דעמוני כתיב ולא עמונית: אלא בעמוני שנשא מצרית. דשניהם פגומים דמצרית ראשונה אסורה: אי זכר הוא. אם יולד להם זכר: שדייה בתר עמוני. ויאסר לעולם: ואם נקבה היא שדייה בתר מצרית. ותהיה מצרית שניה ואסורה לישראל ולא תשדייה בתר עמוני לאישתרויי לאלתר משום עמונית: מתני' נתינים. גבעונים שנתגיירו בערמה בימי יהושע ונתנם עבדים לחוטבי עצים ושואבי מים: גמ' גמר עשירי עשירי מעמוני. בספרי מה עשירי האמור בעמוני עד עולם אף עשירי האמור בממזר עד עולם הלכך מה להלן זכרים ולא נקבות אף כאן כו': מעשירי ואילך. דעד עשרה דורות דאיסורא בגופיה דממזר כתיב ליכא למגמר מעמוני דנקבות מותרות דהא ממזר מום זר משמע ואפילו נקבות אבל מעשירי ואילך דאיסורא בג''ש דעמוני ומואבי יליף דהא לאו בממזר כתיבא הלכך היתירא נמי לנקבות מיניה יליף דאמר דון מינה ומינה כדלקמן: הא כמאן דאמר דון מינה ומינה. פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בהעור והרוטב (חולין קכ:): דון מינה ומינה. כי גמרינן מילתא ממילתא בג''ש גמרינן לה כולה מילתא מינה: דון מינה ואוקי באתרא. למאי דצריכי גמרינן למאי דלא צריכינן מוקמינן באתרא והכא מאי גזרה שוה איכא בממזר לא כתיב עד עולם ובעמוני ומואבי כתיב עד עולם וילפינן ממזר מעמוני בג''ש כדתני בספרי דבי רב נאמר כאן עשירי ונאמר למטה עשירי מה עשירי האמור למטה עד עולם אף עשירי האמור כאן עד עולם. ר''ל סבר כמאן דאמר דון מינה ומינה מה להלן עד עולם אף כאן עד עולם ומינה מה להלן זכרים ולא נקבות אף כאן זכרים ולא נקבות מדור עשירי ואילך הוא דגמרינן דהא כל עשרה לא איצטריכו לן למילף בג''ש: ותנא דידן סבר לה כמ''ד דון מינה ואוקי באתרא דון מינה מה להלן עד עולם אף ממזר עד עולם ואוקי באתרא כדמעיקרא י' דורות דקרא אחד זכרים ואחד נקבות דכתיב ממזר מום זר הכי נמי עד עולם דמייתינן בג''ש אחד זכרים ואחד נקבות כך שמעתי וכן עיקר ויש שמפרש לה בלשון אחר: מי יתן לי דור שלישי. כלומר דבר שאי אפשר הוא: לא חיי. שלא יטמעו כשרים בדורותיו: ממזר דידיע. לכל בברור חיי הוא ודורותיו דלא מיטמעי ביה: דלא ידיע. כלל לא חיי אפילו הוא שלא ישא כשרה: דידיע ולא ידיע. עד תלת דרי דזהירי אינשי חיי טפי לא חיי דכיון דלאו דבר ברור הוא משתכחא מילתא: דוד גזר עליהן כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה. כלומר אינם ראויין לבא בקהל: איש מתהלל במתת שקר. שפוסק ואין נותן גורם לעצירת גשמים: כהנים היו מספיקין להם מזון לגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים למזבח כדכתיב ביהושע ולא יכרת מכם חוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי: קתבע. הקדוש ברוך הוא בכבוד שאול שלא נספד כהלכה והדר קתבע בפורענותיה דשאול אשר המית כו': באשר משפטו. במקום שדנים האדם שם מזכירין פועל צדקותיו:

דף עט - א

תריסר ירחי שתא. לאו דוקא דהא קרוב לתלתין שנין הוא שהרי סוף שנותיו של דוד היה אלא לפי שאין דרך כבוד לספוד אחר יב''ח אחר שנתקבלו תנחומין על המת כדאמר במועד קטן (דף כא:): אין לנו. לתבוע לשאול ולביתו לא כסף ולא זהב כי אם נפשות ואין לנו להמית בשאר ישראל כי אם בזרעו: והוקענום. תלייה: באומה זו. ישראל: הרחמנים כו'. והני גבעונים כיון דלא מרחמי אינן ראויין לידבק בהן מיד גזר עליהן דוד לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה: ויחמול המלך. ואי בארון תליא מילתא כיון דלא קלטו ארון מהו חמלתו של דוד ומשני שלא העבירו: וכי משוא פנים יש בדבר. וכי היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות היה לו להעביר את כולן: ואכתי משוא פנים יש בדבר. הואיל וקלטו ארון לא היה לו להמית אחר תחתיו: ואל יתחלל שם שמים. שיהיו האומות אומרים אין אומה זו ראויין לידבק בה שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם ולא עשו בהן נקמה: עד נתך מים עליהם. עד ימות הגשמים לא ניתנו לקבורה: דוגזר. שכירים: אלא מהכא. ויספר שלמה (את) כל האנשים וימצאו מאה וחמשים אלף ויעש מהם שבעים אלף (נושא) סבל: מחוטב עציך. מדקרינהו לחוטבי עצים באנפייהו שמע מינה לאו בכלל ישראל נינהו ולאו בכלל גרים אלא עבדים ועבדים פסולים נינהו וגבעונים חוטבי עצים נינהו דלהכי אקצינהו יהושע: משה גזר עליהן לההוא דרא. על חוטבי עצים שהיו בימיו: ויתנם יהושע. אלמא עבדים נינהו ויהושע לדורות הבאים גזר דכתיב (יהושע ט) לא יכרת מכם חוטבי עצים: בזמן שבהמ''ק קיים. דכתיב (שם) למזבח ה':

דף עט - ב

חלקנו נתיר. דיכולין בית דין להתיר ולהפקיר חלקם של ישראל דקי''ל (לקמן דף פט:) הפקר בית דין היה הפקר: ופליגא דר' חייא. האי דקאמר חלק המזבח מי יתיר ואע''ג דמזבח בימי רבי לא הוה קאמר דחלק מזבח אסור פליגא דרבי חייא: חלק עדה לעולם אסור. עד שיתירוהו: מתני' והסריס לא חולץ כו'. דכתיב לא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי: ואין לי לפרש. איני יודע אי זה סריס בן חליצה ואי זה פטור: סריס אדם. שנסתרס לאחר שנולד: סריס חמה. ממעי אמו: לקיים דברי ר''ע. עדות זו של רבי יהושע ב''ב לקיים דברי ר''ע העיד: לא פסלה. מן הכהונה שאין חליצתן חליצה: בעילת זנות. שאסורה לו משום אשת אח שלא במקום מצוה: גמ' כחייבי כריתות דמי. דא''ר עקיבא בהחולץ (לעיל מט.) יש ממזר מחייבי לאוין וסריס אדם מחייבי לאוין הוא דכתיב (דברים כג) לא יבא פצוע דכא והיכי קאמר ר''ע סריס [חולץ] את אשת אחיו הא לא רמיא קמיה ואבראי קיימא כחייבי כריתות וקאי עלה באיסור אשת אח: ואיידי דאמר ר' יהושע חולץ. דלרבי יהושע יבומי לא דאית ליה קהל גרים מיקרי קהל ומיהו מיחלץ חלצה דחייבי לאוין לר' יהושע בני חליצה נינהו: דיקא נמי. דלר' עקיבא יבומי נמי שרי דקתני וכו' ויבמו את אשתו: סריס אדם. הואיל והיתה לו שעת הכושר ור''ע היא: זקן. נקט ליה בהדי הנך משום דדמי להו דהיתה לו שעת הכושר והשתא פסק מלידה: ונתנו גט. כלומר או נתנו לה גט: מה שעשו עשו. וצריכות גט למאמרן או אם נתנו גט אסורין שוב לייבמן: ואסור לקיימן. לאו אזקן קאי: שנפלה לו. והוזקקה לייבום: ולבסוף נפצע. דהשתא בעיא חליצה לאפקועי זיקה: דרבן גמליאל. בפרק ב''ש בגדולה שנפלה לפני בעל אחות קטנה אלמא אתי איסור אחות אשה ודחי אע''ג דבשעת נפילה איחזיא: אלא אמר רב יוסף. שנפצע ואח''כ נפלה לו ודקאמרת הא אית ליה לר''ע חייבי לאוין כחייבי כריתות האי תנא דמתניתין הך תנא דבי ר''ע היא דאמר בהחולץ ליבמתו (לעיל מט.) אי זהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא ודלא כרבי סימאי דאמר (כתובות דף כט:) מן הכל היה עושה רבי עקיבא ממזר חוץ מאלמנה לכ''ג שהרי אמרה תורה לא יקח ולא יחלל אבל מכל חייבי לאוין גרידי אפילו ליכא קורבה הולד ממזר: ופרכינן ואמאי סריס חולץ ואפילו היתה לו שעת הכושר איקרי כאן להקים כו': אמר רבא אם כן. דשעת הכושר דמעיקרא לאו מלתא היא הואיל ובשעת מיתה לא חזי אין לך אשה כו': סמוך למיתתו. ייסורי מיתה מתישים כחו אלא אמרינן הואיל ומעיקרא בר הקמה הוה בת חליצה היא הכא נמי לא שנא: לרבי אליעזר פירוקא דרבא פירכא היא. גמרא פריך כלומר האי פירוקא דרבא פירכא היא לרבי אליעזר דהא ודאי חזינן דשעת הכושר מילתא היא ואמאי קאמר רבי אליעזר סריס אדם אין חולץ דלא מהניא ליה שעת הכושר דמעיקרא הא ודאי סריסות של מיתה אין לו רפואה אפילו הכי מתייבמת האשה משום שעת הכושר דמעיקרא: כחישותא הוא דאתחילה ביה. ולאו סריס הוא אלא מיתה מכחשת כחו: היכי דמי סריס חמה. דקאמרת שלא היתה לו שעת הכושר:

דף פ - א

שלא ראה שעה אחת בכשרותו. שלקה ממעי אמו: כיפה. אדול''ר {ארוולו"ד: קמרון [מלה במלה: קשת מקומרת]} שאין קילוח השתן הולך למרחוק כשהוא מטיל כלפי מעלה ואין נעשה ככיפה: דאפיה אימיה. לחם בתנור: בטיהרא. שמחממתה חום התנור וחום הצהרים: שיכרא מרקא. שכר מזוג ואיכא דאמרי חזק: ולא ידענא מאי ניהו. כלומר ולא ידענא ממאי הוי לישנא אחרינא ה''ג היינו דשמענא לאמי כל שממעי אמו לקוי ולא ידענא מאי היא כלומר לא הוה ידענא אהיכא קאי אבל השתא ודאי ידענא דסריס חמה קמפרש ואזיל: וליחוש שמא הבריא בינתים. שעה אחת ואשתכח דהוה ליה שעת הכושר: בודקין אותו. בבכורות קאי חוורור והמים הקבועים הרי זה מום ואיזה הוא חוורור הקבוע כל ששהה שמונים יום רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר בודקין אותו שלש פעמים בתוך פ' יום בראש פ' ובאמצע פ' ובסוף פ' אבל בבדיקה תחלה וסוף לא סגי שמא בינתים עבר ונמצא שאין קבוע ולא אמרינן הואיל ותחלתו וסופו לקוי ודאי לא עבר: לחד אבר. לעין: לכוליה גופא. סריס חמה מחמת חולי כל הגוף הוא: יביאו ראיה. אם ב''ד מצריכין את היבמה לחלוץ ולייבם יביאו קרובי היבמה ראיה שהוא בן כ' ותיפטר בלא חליצה ויבום: והוא הסריס. כלומר ונולדו בו סימני סריס והכי מפרש בנדה בפ' יוצא דופן (דף מז:) דאי לא נולדו לו סימני סריס אמרינן האי דלא מייתי משום קטנות הוא ומחזקינן ליה כקטן עד רוב שנותיו: הזכר כדברי ב''ה. אלמא לר' אליעזר סריס חמה לא חליץ: ת''ש כו'. כי מתני' וסמי הך דלעיל מקמי תרתי ושמע מינה מההיא הדר ביה אי נמי מדקא מייתי מעשה דאלכסנדריא לדבריו ש''מ מההיא דלעיל הדר ביה וממתניתין ליכא למיפשט הכי דקתני שיש לו רפואה משום דמשמע דמסברא קאמר הכי: וכי תנן ההיא. הזכר כדברי ב''ה לאו אמאי דאמרי לא חולץ אלא לאשמועי' דעד שיהא בן עשרים חשבינן ליה קטן אם לא הביא ומכאן ואילך אמרינן גדול הוא אם לא הביא אלא שהוא סריס וחייב בעונשין שבתורה: איתמר גרסינן: מבן י''ב עד י''ח. אתינוקת קאי כרבי אליעזר דאמר נקבה כב''ש ומרישא נמי שמעינן ליה דקאמר י''ב ויום אחד ואי בתינוק אין זמנו להביא עד י''ג שנה ויום אחד בפ' יוצא דופן (נדה דף מו.): מבן י''ב. דפחות מי''ב ולא הביאה ודאי קטנה היא דזמן הבאת ב' שערות לתינוקת מי''ב ואילך בפ' יוצא דופן במסכת נדה (שם): נעשה סריס למפרע. איידי דאיירי בלשון זכר קתני סריס כיון שעברה שמנה עשרה כרבי אליעזר ולא הביא אע''פ שחזר והביא אינו כלום דלא אמרינן כיון דהשתא אייתי איגלאי מילתא דעד השתא קטן הוה דבשערות תליא מילתא אלא בסריס מחזקינן ליה וחשבינן לה בת עונשין משנים עשר ואילך שהיתה ראויה להביא דאמר האי דלא אייתי משום דסריס הוה והא דתניא לקמן דאפילו הביא לאחר מכאן הרי הוא כסריס לכל דבריו למפרע הוא דקאמר ומשנים עשר הויא גדולה וסריס הוה: ושמואל אמר קטן היה באותה שעה. דלא מחזקינן ליה בגדול אלא משמונה עשר ואילך שהוא מוחזק בסריס והא דתניא לקמן הרי הוא כסריס לכל דבריו מכאן ולהבא קאמר אבל למפרע הוי קטן והוא הדין נמי דאפילו לא הביא לאחר זמן קחשיב ליה שמואל קטן עד י''ח ומשום רב נקיט ליה לאשמועינן רבותא דאע''ג דחזר והביא סריס הוא: לרב. דאמר נעשה גדול למפרע מי''ב ואילך: איילונית לר''מ יהא לה קנס. חמשים כסף אלמה תניא במסכת כתובות (דף לה:) איילונית אין לה לא קנס ולא פתוי באלו נערות ומוקמינן לה כר''מ דאמר קטנה אין לה קנס ואיילונית הואיל ואין לה שערות קטנה היא בימים שהיתה ראויה לנערות ולא אמרינן כיון שעברו י''ח ולא הביאה נעשית גדולה למפרע לחייב קנס את האונסה בימי נערות: א''ל אביי מקטנותה יצתה לבגר. לעולם נעשית גדולה למפרע והא דאין לה קנס לר''מ משום דמקטנותה יצתה לבגר דנערות בסימנים תלוין וזו שאין לה סימנים חשבינן כל ימי קטנותה קטנה ובימי נערות בוגרת וזו וזו לר''מ אין לה קנס אבל לרבנן איילונית בימי קטנותה יש לה קנס דרבנן פליגי עליה ואמרי קטנה יש לה קנס ימי קטנות עד שנים עשר שנה ויום אחד: א''ל. רב יוסף שפיר קאמרת וכל כי הני מילי מעלייתא כו': סימני סריס ואיילונית אין עושין בהן מעשה. להחזיקם בגדולים וסריסים עד שיהו בני עשרים ולא הביאו ומשנים עשר עד עשרים מצפים להם אם יביאו הרי הם קטנים עד עכשיו ואם לא יביאו גדולים הם: ובן ח'. שנולד לח' חדשים אין עושין בו מעשה להחזיקו כבן קיימא בשביל סימנים כלומר אע''פ שגמרו סימני שערו וצפרניו כשנולד אפ''ה לא אמרינן בר קיימא הוא ודאי עד שיהיה בן עשרים שנה:

דף פ - ב

מפני הסכנה. סכנת שניהם הבן והאם שלא ירבה חלב הדדין ותיאנס ותמות: טעמא דלא גמרו כו'. בניחותא וסיומא דמילתא היא: בר שבעה הוא. ולשבעה נגמרה צורתו אלא שנשתהא וחזר ואשמעינן רבי אבהו דאפי' לרבי לא מחזקינן ליה בבר קיימא עד שיהא בן כ': ואישתהי עד תריסר ירחי שתא. שלא חזר וילדה אשתו לסוף שנתה: ואכשריה. רבא דקסבר משתהא הולד אחר גמר צורתו וזה נשתהא ג' חדשים ולא אמרי' לאחר שהלך בעלה נתעברה מאחר: כל ששהא שלשים יום באדם. שחיה שלשים יום: אינו נפל. ואפילו לא כלו לו חדשי עיבור דאמרינן לשבעה נגמרה צורתו ואישתהי עד שמיני להכי נקט באדם דאילו בבהמה קתני התם שמנה ימים שהה אין נפל: לקוי. רך: מחליק. חלק כבשר אשה דרך בשר איש להיות שעיר אשפר''א {קשה, מחוספס} בלע''ז: רתיחות. אשקומ''א {אישקומ"א: קֶצֶף} : כיפה. קילוח ארוך למרחוק: דוחה. שאינו קשור אלא צלול כמים: מחמיצין. מסריחין כששוהים בכלי: הבל. חמימות כעין עשן: ומתקשה בשעת תשמיש. תשמיש קשה לה: שיפולי מעים. כמין כף למעלה מאותו מקום כדאמר בפ' יוצא דופן (נדה דף מז:): איתיב ליה ברת. אלמא כיון דליתנהו כולהו סימני סריס דבצר ליה האי לא מחזקינן ליה כסריס: סיכי דיקנא. יתדות הזקן כלומר בכמה מקומות הוה לו שער בזקנו: בידי אדם. כלומר סריס אדם בעי חליצה סריס חמה לא: טעמא דבעלה הוא. דהויא זונה דנבעלה לאחי בעלה שלא במקום מצוה והיא היתה עליו בכרת:

דף פא - א

פסולה ליבמה. כאשת איש שזינתה שאסורה לבעלה וכיון דזונה היא אסורה לכהונה: האמר איילונית זונה היא. בפרק הבא על יבמתו (לעיל דף סא.) ויליף לה מהזנו ולא יפרוצו: מתני' סריס חמה כהן וכו'. אבל סריס אדם מיפסל נמי פסיל לה מתרומה דבי נשא דהיינו פצוע דכא: לא יחלוץ. אם יש אח אחר: אבל לא נישא. שהוא כזכר והשוכב עמו הרי הוא כבא על הזכר: רבי אליעזר אומר. בגמרא מפרש פלוגתייהו: גמ' מהו דתימא מוליד מאכיל. דדייקינן ויליד ביתו הם יאכלו הראוי להוליד יאכיל: מאכילה בתרומה כו'. לקמן מפרש לה בתרומה בזמן הזה דרבנן אבל במידי דאורייתא לא מאי טעמא ספק איש ספק אשה הוא: ה''נ קאמר כו'. והכי משתמע מילתיה דר''ל מאכילה בתרומה כלומר בזה''ז שאין נוהג אלא תרומה ואינו מאכילה בכלום בזמן שחזה ושוק נוהגין דהיינו כשהמקדש קיים: אפי' בתרומה דרבנן. כגון תרומת פירות הואיל ואיכא תרומה דאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר גזרי': אף מאכילה. דזכר מעליא הוא: מי סברת תרומה בזה''ז דרבנן. דקמוקמת לה למתניתין במידי דרבנן ואסרת לה בחזה ושוק: שאני שונה. ברייתא עיגול של תרומה בטל במאה של חולין או עיגול של תרומה טמאה בטל בק' עיגולים של תרומה טהורה ואי תרומה בזמן הזה דאורייתא כיון דעיגול דבר חשוב הוא ודרכו לימנות לא בטיל אף על גב דתרומת תאנים דרבנן הואיל ותרומה דאורייתא נוהגת לא מבטלינן דרבנן גזרה דרבנן אטו דאורייתא: אמר ליה והלא אני שונה כו'. כלומר מי אית לך למיגזר בהא דרבנן אטו דאורייתא אי נמי אתית לבטולי בדאורייתא לאו איסורא הוא שהרי אני שונה חתיכה של חטאת טמאה בטיל בטהורה והכא מידי דאורייתא הוא ואף על גב דדרכו לימנות דמי סברת כל שדרכו לימנות שנינו דלא בטיל את שדרכו לימנות במנין שנינו שעשאוהו מיוחד למנין אבל חתיכה ועיגול פעמים שהם נמכרים באומד אף על גב דרגילים לימנות הואיל ואינן מיוחדים בכך בטלין: תלתן. פניגר''י {פינוגר"י: חילבה (גרגרנית יוונית, צמח המשמש לתבלין)} מין קטנית הוא ולמתק הקדירה בא: ידלקו. כלאים בשריפה דכתיב (דברים כב) תוקדש תוקד אש:

דף פא - ב

כולן ידלקו. דלא בטלי כדקתני טעמא שהיה רבי מאיר אומר כל שדרכו לימנות מקדש את המתערב עמו ואין בטל ברוב שכלאי הכרם בדבר שאין במנין בטלין באחד ומאתים כדאמר בפסחים באלו עוברין (דף מח:) מן המאתים ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מיכן לערלה וכלאי הכרם שבטלים במאתים: מקדש. מאתים או שלש מאות דלא בטל: פרך. מקום: הראוין לערלה. כגון אגוזים ורימון וחביות מקדשין ואוסרין את הכשרים משום ערלה: הראוין לכלאי הכרם. כגון תרדין וכרוב ודלעת: רבי יוחנן סבר את שדרכו לימנות. שמיוחד במנין שנינו דלא בטל הלכך חתיכות ועיגולים אע''ג שדרכן לימנות הואיל שדרכן נמי לימכר באומד בטלי: ור''ל סבר כל שדרכו לימנות. אפילו לפרקים שנינו דלא בטיל הלכך עיגול אי ס''ד תרומה בזמן הזה דאורייתא לא היה בטיל: ר' יהודה אומר לא תעלה. דקסבר ר' יהודה בכל דוכתא מין במינו לא בטיל: דברי הכל לא תעלה. ת''ק מודה הואיל ואפשר למוכרן לכהן בהפסד מועט וחתיכה ופרוסה דרכן לימנות משום הפסד מועט לא מבטלינן איסורא דאורייתא ואע''ג דעיגול בטל בחולין ולא מזבנינן ליה לכהן התם הוא דעיגול גופיה תרומה דרבנן היא ורישא תעלה דאין להם תקנה אלא שריפה ואיכא הפסד קדשים: קתני מיהת רישא תעלה. קשיא לר''ל דאמר כל שדרכו לימנות שנינו דהא הכא דרכן לימנות ובטיל:

דף פב - א

ר' יהודה לטעמיה. בכיסוי הדם ובהקומץ: אדתני אבל חתיכה כו'. דמשמע טעמא משום דהפסד מעט הוא נפלוג בדידה ואע''ג דליכא תקנתא לא בטלה: טהורה בטהורה עדיפא ליה. לאשמועינן דאע''ג דשתיהן טהורות ושייך בהו ביטולא טפי דאשכחן במסכת תרומות (פ''ה מ''ג) דתרומה טהורה בחולין טהורין הכל מודין שעולין ובתרומה טמאה בטהורה חלוקים ב''ש וב''ה (שם מ''ד) ועוד דנימוחה ואפ''ה לא תעלה: ולר''ל מאי שנא רישא ומ''ש סיפא. בשלמא לר' יוחנן דמוקי לה בשלימה סיפא כיון דהפסד מועט הוא לא מבטלינן חתיכה שלימה הואיל ודרכו לימנות ואף על גב דלר' יוחנן עיגול דתרומה בטל בחולין דקא מהדר לר''ל והלא אני שונה כו' מכלל דמודה בעיגול דבטיל משום הפסד מועט בחתיכה מודה דיהבינן כולהו לכהן הואיל והיא גופה דאורייתא לא חיישי' להפסד מועט אלא לר''ל דאמר מידי דאורייתא לא בטיל והכא משום דנימוח לא חשיב תו איסור דילה ובטלה סיפא אמאי לא תעלה הא ליתא לאיסורא בעיניה: אמר רב שישא בריה דרב אידי. לעולם בנימוחה ורישא בטומאת משקין דרבנן כגון שנטמאה חתיכה על ידי משקין טמאין שנגעו בכלי דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי ואע''ג דאיכא למיגזר משום טומאה דאורייתא מודה ריש לקיש דבטיל הואיל ואין דרכו לימנות: וסיפא. קדשים לזר איסור דאורייתא הוא ומידי דאורייתא מין במינו להאי תנא סבירא ליה דלא בטיל ואפילו שאין דרכו לימנות: ליפלוג וליתני בדידה. בטומאה וטהרה כדנקט מילתיה ואתי מאי שנא דשבקיה תנא למילתיה למנקט חולין וקדשים: טהורות בטהורות עדיפא ליה. וניחא ליה לתנא למיתני טהורות בטהורות דשייך בהו ביטולא טפי כדפרישי' לעיל ואפ''ה אזלינן לחומרא הואיל ואיסור דאוריי': איסור לאו. טומאת בשר קדשים לאוכלו בלאו והבשר אשר יגע בכל טמא (ויקרא ז): סיפא. קדשים בחולין אתי לידי כרת דאכיל להו בטומאת הגוף וטומאת הגוף בכרת דכתיב והנפש אשר תאכל בשר ולעולם בשנימוחה: ל''א לעולם בשלא נימוחה ועיגול היינו טעמא דר''ל דבדאורייתא לא בטיל דכיון דתרומה לזר במיתה ככרת דמיא: והא רבה הוא דאמר. בפרק בתרא (דף קיט.): כל בדאורייתא. (לא בטיל) ל''ש איסור לאו ל''ש איסור כרת אם חשו רבנן לכרת חשו נמי ללאו ועבוד תקנתא: רב אשי אמר. בנימוחה וסיפא הוי דבר שיש לו מתירין דמותרין לכהן: בדותא היא. דהא דקי''ל (ביצה דף ג:) דבר שיש לו מתירין לא בטיל כגון דמשתרייא למחר למאן דאסירא ליה השתא כגון ביצה שנולדה ביום טוב: מישרא שרי. אפילו השתא: הרי אלו. החולין מותרין לזר: והוא שרבו חולין. שבקופת חולין: על התרומה. שבסאה תרומה הלכך תלינן בשאני אומר חולין לתוך חולין נפלו דאי נמי הוי איפכא ונפלה סאה תרומה בקופת חולין בטלה ברובא: אף על פי שלא רבו. דסמכינן אשאני אומר: אלא לר' יוחנן קשיא. דמי תלינן לקולא באיסור דאורייתא:

דף פב - ב

ואנא אמינא לרבי יוסי. דהא מתני' ר' יוסי קאמר לה אנדרוגינוס כהן וכו' ולדידיה אמינא אף מאכילה בחזה ושוק דהא תרומה נמי לר' יוסי דאורייתא היא אף בזמן הזה: ירושה ראשונה. בימי יהושע הויא ירושה וכן שניה דבימי עזרא דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ: שלישית אין להם. כלומר לא בעי למהדר ומירתא דירושה עומדת היא ואשמעינן האי קרא דלא בטלה קדושת הארץ בגלות טיטוס: וסבר ר' יוחנן כו'. קס''ד האי דמותיב דטעמא דר' יוחנן לאו משום דסמיך אשאני אומר אלא משום דאי הוי נמי איפכא לא איכפת לן דלא בעינן רבויא בדרבנן אלא מכי איערב בטיל ליה: נתן סאה ונטל סאה כשר. גבי שאר משקין ומי פירות ותמד שהחמיץ קאי במס' מקואות ואשמועי' דאע''ג דחזר ונטל ואיכא למימר הא חסר ליה מקוה שהסאה הזאת אין משלימתו שאין ראויה למקוה אפ''ה כשר דמכי יהבו לגביה בטל ליה והוו להו ארבעים וחד כולן ראוין וכי שקל חד סאה פשו ארבעים אבל איפכא לא דכי נטל סאה ברישא חסר ליה וכי הדר מלייה הוה ליה מקוה חסר דמשקין הללו אין משלימין את המקוה: מאי לאו דנשתייר רובו. עד י''ט סאה יכול לעשות כן אבל טפי לא דבעינן דניהוי רובא מי גשמים אלמא אע''ג דפסול שאיבה דרבנן בעיא רובא בכשרות: דלא נשקול רובא. אבל עד פלגא שפיר דמי: ואיבעית אימא. לעולם בעינן רבויא בדרבנן והאי דקאמר אע''פ שלא רבו חולין משום דתלינן אשאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ואין כאן איסור אבל הכא ליכא למימר שאני אומר כה''ג דהא מיא מיד מבלבלי וליכא למימר חזר ונטלה: תנן אנדרוגינוס נושא לכתחלה. אלמא זכר מעליא הוא וקשיא לריש לקיש דאמר אין מאכיל בחזה ושוק: תני אם נשא נשוי. דבעיא גיטא מיניה משום ספק זכר ולעולם ספיקא הוא: מאי אבל לא נישא. משמע דיעבד: ה''ג נושא נמי דיעבד אמרי לא נושא לכתחלה אבל לא נישא דיעבד נמי לא. ולעולם קשה ליה לר''ל ודייקא כר' יוחנן: ומותבי' לר' יוחנן והא מדקתני סיפא כו': משני מקומות. אפי' בנקבותו וטעמא מפרש לקמן מקרא בשמעתין: ור''א סבר כזכר. במקום זכרות אין במקום נקבות לא:

דף פג - א

ליתא למתני'. דקתני לר' יוסי אנדרוגינוס מאכיל את אשתו בתרומה: מקמי ברייתא. דקתני לר' יוסי ספיקא הוא: מדשבקיה רבי יוסי לר' שמעון בן זוגיה. דאיירי בהדיה במתני' ואיירי בברייתא לחודיה ש''מ הדר ביה ולאו תנאי היא דתימא סמי תנא דברייתא מקמי תנא דמתני' דאי תנאי היא תרוייהו הוה תני להו נמי בברייתא ומפיך לדרבי שמעון כדאפכא לדרבי יוסי: דחייש ליחידאה. דאמר שמואל בהחולץ (לעיל דף מא.) הלכה כרבי יהודה בשומרת יבם שקדש אחיו את אחותה ומהכא אמרינן לה במס' מגילה בפ' הקורא (דף יח:): הלכה כרבי יוסי. דמתני' ואמרי בי רב היינו רב הונא כדלקמן ופליג אדאמרן לעיל אליבא דרב ליתא למתניתין ובהרכבה לקמן מפרש לה וכן קושי וקידוש ובכולהו איירי רבי שמעון בהדיה הלכך מסתברא דאדר' יוסי דבמתני' קאי דאיירי רבי שמעון בהדיה: יעקור. דקא קלטה בשביעית דאין הרכבה קולטת בפחות משלשים יום: צריך שלשים ושלשים. כדי שתקלוט שלשים לפני שביעית דכל שלשים לפני שביעית כשביעית דמו דנפקא לן מבחריש ובקציר תשבות במשקין בית השלחין (מ''ק ג:): ג' ול'. ג' לקליטה שתקלוט קודם זמן האיסור: כמה יהא קישויה. דקיי''ל (נדה דף לו:) בנדה דאורייתא המקשה בתוך י''א שבין נדה לנדה ורואה דם ג' ימים רצופים מחמת צער וולדה אינה באה לידי זיבה להיות צריכה ספירת ז' נקיים כיולדת בזוב אלא ימי טומאת לידה כיולדת גרידתא דתניא (שם) כי יזוב זוב דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכמה יהא קישויה דאמרי' מחמת ולד הוא אפילו מ' או חמשים יום קודם לידה: דייה חדשה. חדש תשיעי שהיא יולדת בו ופעמים שאין יותר מיום או יומים כגון שילדה בב' בחדש אין הולד מטהר אלא דמים שראתה מר''ח ואילך שאין באה על ידו לזיבה אם לא ראתה ג' ימים רצופים קודם ר''ח דקסבר ר' יהודה שיפורא גרים (שופר שבית דין תוקעים לקידוש גורם הקשוי) ופעמים שהוא מטהר את כל החדש כגון אם ילדה בסופו ואין הטהרה אלא מזיבה אבל מנדה אינו מטהרה בימי נדה ואם שפתה מן הצער סמוך ללידה יום אחד אף מזיבה לא טהרה והרי היא יולדת בזוב וצריכה ז' נקיים דאגלאי מלתא דצער קמא לאו מחמת ולד הוה: קידש. לשון פן תקדש (דברים כב) אסר תבואת חברו וחייב לשלם:

דף פג - ב

אמרי בי רב. דאמור לעיל הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה דקמיבעיא לו אליבייהו קידוש מאי: מנו רב הונא. בפ''ק דסנהדרין (דף יז:): ורב הונא הא קאמר אין הלכה. אע''ג דמשנינן התם אמרי בי רב רב המנונא היינו היכא דאמר רב הונא דאמרי בי רב דמוכחא מילתא דאאינש אחרינא קאמר אבל היכא דאיתמר סתמא ודאי הוי רב הונא: טומטום דבירי. שהיה באותו מקום ואוליד ז' בנים אלמא לאו סריס הוא: מאין הם. אשתו זינתה: אטו כל דמקרע זכר משתכח. דלא מספקא ליה לרבי יוסי ברבי יהודה בנקבה אלא לסריס הוא דחייש ודינו כסריס דלא חולץ ולא מייבם: ה''ק שמא יקרע וימצא נקבה ואפילו נמצא זכר שמא ימצא סריס חמה: מאי בינייהו. מאי איכא בין ר' יוסי ברבי יהודה לאבוה: לפסול במקום אחין. אם יש אחין שלימים עמו וחלץ לה טומטום לרבי יהודה דאמר שהוא כסריס מחזיק ליה בסריס ודאי ולא פסלה על האחין ומתייבמת ולר' יוסי שמא קתני ספיקא הוא ופסלה על האחין דלמא לאו סריס הוה וחליצה היא: ולחלוץ שלא במקום אחין. אם אין שם אח אלא הוא לרבי יהודה לא בעיא חליצה מיניה לרבי יוסי ברבי יהודה בעיא חליצה מספק: זה אנדרוגינוס. ועל שני משכבות הזהיר הכתוב: ואת זכר כתיב. וה''ק את זכרותו של מי שיש בו שני משכבות לא תשכב: ורבנן זכר גרידא מנא להו. בשלמא לר' סימאי ואת זכר כל זכרים במשמע משכבי לרבות משכב שני של אנדרוגינוס אלא לרבנן דמיבעי להו זכר למעוטי נקבות דאנדרוגינוס זכר גרידא מנא להו: שלא כדרכה מנא להו. בין למר בין למר דהויא ביאה לענין עונשין של עריות הואיל ומפקי להאי משכבי לאנדרוגינוס: במוקדשים יקדש. ליקרב: הרובע ל''ג שאין לך עוף רובע אשה: הנרבע והמוקצה כו'. במלוקין דקדשים קמיירי: מטמאין בגדים כו'. כדין נבלת עוף טהור דכיון דאין ראויין להקרבה כדתניא מן הבהמה להוציא רובע ונרבע כו' בתמורה בפ' בתרא (דף כח.) ומליקתו נבלה: מוקצה. שהקצהו ויחדו לתקרובת עבודת כוכבים: נעבד. שהשתחוה לו ועשאו עבודת כוכבים: נבלת עוף טהור אין לה טומאה אלא בבית הבליעה כדכתיב (ויקרא כב) לא יאכל לטמאה בה: אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהן. כדדרשינן (נדה דף כח:) זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס אלמא לרבי אליעזר לא קדשי:

דף פד - א

כלאים. פסול להקרבה דכתיב (ויקרא כב) שור או כשב פרט לכלאים כי יולד פרט ליוצא דופן והני חמשה יליף ר' אליעזר מקראי בתמורה בפ' יש בקרבנות דלא חייל קדושה עליהן ואע''ג דשאר פסולי הקרבה כגון רובע ונרבע מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר חיילא עלייהו קדושת הגוף וצריכין מום קבוע ליפדות עליו ולאחר פדיון אסורין בגיזה ועבודה הני לא חיילי עלייהו אלא קדושת דמים כדיקלא בעלמא ונפדין בלא מום ומותרין בגיזה ועבודה לאחר פדיונן: לא קדושין בתמורה. לא מיבעיא תחלת הקדש דלא קדשי דאפי' בעל מום שקדם מומו להקדשו לא נחתא ליה קדושת הגוף כדאמר בבכורות בפ''ב (דף יד.) אלא אפילו אם המיר קודש בהן הני לא מקדשי דאילו בעל מום חיילא עליה קדושת הגוף ליאסר בגיזה ועבודה אף משיפדה דכתיב (ויקרא כז) טוב ברע אם המר ימירנו אפילו הכי אהני לא חיילא ואין מקדש לעשות תמורה אם הם קדושים והמיר חולין בהם אינן עושין תמורה והתם מותבינן במסכת תמורה וכי מאחר שאין קדושין היאך מקדישין אי אתה מוצא אלא במקדיש בהמה ואח''כ נטרפה במקדיש ולד ויצא דרך דופן אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס שנפסלו משעת יצירתם אי אתה מוצא שיקדיש אלא בולדות קדשים שהיתה אמן קדושה ומה תקנתם ירעו ויסתאבו ויפדם ויאכלם והטרפה תקבר: של בית בוקיא. בקיאים וחריפים ואין מניחין תרנגול נכרי ביניהם:

פרק תשיעי - יש מותרות

מתני' יש מותרות. כהן הדיוט שנשא את האלמנה. ה''ה לבתולה דכשמת נעשית אלמנה ואסורה לכ''ג אחיו ובגמרא פריך ליתני בתולה: אח כשר. כהן אסור לייבמה שנתחללה בביאת חלל כדילפינן מובת כהן כי תהיה לאיש זר בפ' אלמנה (לעיל סח.) וחלל מותר בכשרה: שקידש. אבל נשא נתחללה בביאתו ואסורה ליבמה הדיוט: שנייה לבעל ולא שנייה ליבם. אם אמו של בעל ולא של יבם כגון שהיו אחיו מן האב ולא מן האם: ולא פירות. אין משלם לה פירות נכסי מלוג שאכל משלה ואף על גב דקי''ל בכתובות (דף מז:) תקנו פרקונה תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל כדתנן (שם דף נא.) לא כתב לה דאם תשתבאי אפרקינך חייב לפדותה שהוא תנאי ב''ד וזו אין חייב לפדותה דלא קרינן ביה ואותבינך לאנתו אפי' הכי לא ישלם לה פירות שאכל משלה כדמפרש בגמ' (לקמן דף פט.) תנאי כתובה ככתובה דמי וכי היכי דקנסוה רבנן דלא גביא מיניה כתובת נכסי צאן ברזל שהכניסה לו משלה בתורת כתובה קנסוה נמי דלא תגבה מיניה פירות שאכל בתנאי כתובה של פירקונה שהוא תנאי ב''ד שאין כתוב בשטר כתובה: ולא מזונות. לא מיבעיא היכא דיתבה תותיה דלא כייפינן ליה לזונה דהא בעמוד והוצא קאי אלא אפילו אם הלך למדינת הים ולותה ואכלה לא משלם וא''ת ה''ה לכשרה דהא קי''ל (בכתובות דף קט.) כמ''ד הניח מעותיו על קרן הצבי לאו מילתא היא ולא דמי התם קתני (שם דף קז:) מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס אשתו שלא הלוה לה כלום אלא בשביל בעלה פרנסה דהתם ממאן תבע היא לא לותה הוא לא בקש הימנו הלכך מצוה הוא דעבד אבל היכא דהלוה לה בתורת הלואה הוא תובעה והיא תובעת את בעלה ומשלם כדאמר לקמן בגמרא ושמא תתאלמן או תתגרש ותשלם משלה דתנן (ב''ק דף פז.) נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם: ולא בלאות. אם עדיין יש לה בלאות ושחקים מן בגדים שהכניסה לו אינה נוטלתן כשיוצאה דקנסוה רבנן: אלמנה לכ''ג כו'. מפרש בגמרא טעמא: גמ' מאי איריא דתני נשא. אנשא אלמנה קאי: ליתני קידש. דהא נמי מותרת לבעלה ואסורה ליבמה: דהוה ליה עשה. בתולה מעמיו יקח (ויקרא כא) ולא בעולה ולא תעשה אלמנה לא יקח (שם) ואין עשה דיבום דוחה את לא תעשה ועשה אבל קידש הדיוט בתולה אלמנה מן האירוסין ומת גם הוא באירוסין מייבם לה כ''ג דאתי עשה ודחי לא תעשה דאלמנה: והא כוליה פירקין. עשה דיבום ולא תעשה דאיסור הוא דרמו אהדדי ולא ולא אתי עשה דיבום ודחי ללאו דאיסור כגון ממזרת לישראל או ממזר לישראלית וכן חללה לכהן ומ''ט דהא נפקא לן בפ''ב (לעיל כ.) מועלתה יבמתו השערה: אבל קידש שריא ליה. ליבם הדיוט: ואדתני. נשא משום סיפא דמתני' ניתני קידש משום מציעתא דקתני כ''ג שקידש דלא מצי למיתני נשא: ה''ג אלא משום בת בוקתא. הא דתני נשא ברישא דפרקין משום בת בוקתא כלומר השנויה בצדה חלל שנשא כשרה כו': ליתני בתולה. וכשמת נעשית אלמנה:

דף פד - ב

נישואין הראשונים. שנשאה אח שמת מפילין אותה לייבום ובתר ההיא שעתא אזלינן ואי לאו אלמנה מאחר הואי שרינן לה לכ''ג יבמה: והא תנא חלל שנשא כשרה. ואסר לה לייבומי לאח כשר: דוקא אלמנה. שנתחללה בביאתו ונאסרה לאחיו ההדיוט אבל בתולה חזיא לה להתייבם: אם איתא להא דרב דימי. אם הלכה כמותו: מראשונה ומשנייה. דהוה להו דור שלישי ודור שני: נסיב כי אורחייהו. שלישי נשא ישראלית ושני מצרית שנייה אסורות ליבמיהן דשלישי ישראל הוא ואסור בשנייה דמצרי ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות אסורין עד דור שלישי ושני אסור בישראלית: אי אפוך ונסוב. שנשא שלישי שנייה ושני נשא ישראלי': גיורת. מותרת לשלישי דישראל הוא ולשני דקהל גרים לא איקרי קהל ולא קרינן שלישי יבא בקהל ולא שני דזו לאו קהל הואי ואם נשא האחר גיורת ומת מותרת ליבמה כבעלה: אסורות לאלו ואלו איילונית. ישראלית אם שני נשא ישראלית והיא איילונית אסורה לו משום דישראלית היא וכשמת אסורה ליבמה משום אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת: שייר פצוע דכא. דהוה מצי למיתני ביה כולהו פצוע דכא שנשא ישראלית אסורה לבעלה ומותרת ליבמה כשר והכשר שנשא כשרה ויש לו אח פצוע דכא אסורה ליבמה ומותרת לבעלה פצוע דכא שנשא ישראלית ויש לו אח פצוע דכא אסורה לבעלה וליבם גיורת מותרת לזה ולזה: ההוא. דחלל שנשא כשרה איצטריך ליה ובכהנת עסקינן ולאו משום אסורה ליבמה אלא משום מותרת לבעלה וקמשמע לן דלא הוזהרו כשרות וכהנות מלינשא לפסולין לחללין שמותרין בישראל ואע''פ שהכהן הוזהר בחללה כהנות לא הוזהרו בחללים: מאי כשרה כשרה לכהונה. דקיימא לן כהן כל זמן שמוצא לישא בת כהן לא ישא בת ישראל דאמר בפסחים סעודת הרשות בת ישראל לכהן באלו עוברין (דף מט.): לא יקחו. למה לי למכתב לא יקחו תרי זימני להזהיר האשה על ידי האיש קס''ד להזהיר כשרות שלא ינשאו לחללים: אמר רבא כל היכא כו'. והאי קרא לאו להזהיר כשרות אתי אלא פסולות שלא לינשא לכשרים שכשם שהכהן מוזהר שלא ליקח זונה וחללה כך היא מוזהרת שלא תשאנו: וכל היכא דהוא לא מוזהר. כגון חלל בכשרה: עונשים. לאו וכרת אבל עשה לא הוי עונש הלכך מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות אבל לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא נשים חייבות: לאו. דכהונה אינו שוה בכל שאין נוהגין בישראל הילכך אי לא אשמעי' לא יקחו הוה אזלי' לקולא ומיפטרו נשים:

דף פה - א

והרי לאו דטומאה. דאין שוה בכל דאין ישראל מוזהרין שלא ליגע דכתיב (ויקרא כא) אמור אל הכהנים כהנים מוזהרין ולא ישראל: לאו משום דרב יהודה. אלמא אפי' לאו שאין שוה בכל נפקא לן מהתם דנשים חייבות: לא דגמרי מלא יקחו. כלומר מאיש או אשה לא נפקא לן אלא לאו השוה בכל והא דאיצטריך למעוטי ולא בנות אהרן משום דאי לא מעטי' הוה גמרינן מלא יקחו דמחייב לנשים אלאו שאין שוה בכל: איכא דאמרי קיחה איצטריך ליה. למיכתב דבלאו שאין שוה בכל נשים מוזהרות ואף ע''ג דמדרב יהודה משתמעא סד''א ליגמר מטומאה דלאו שאין שוה בכל הוא ונשים פטורות: ה''ג כהנים לוים וישראלים מותרין לבא זה בזה לוים וישראלים חללי גירי חרורי מותרין לבא זה בזה. אבל כהני בחללי וחללי בכהנות לא: אמר ליה רב הונא. לעולם חללי בכהנות שפיר דמי והא דלא תננהו משום דכהני בחללי אסירי לא פסיקא ליה דכל היכא דהני נסבי מהני והני מהני קתני וכו': בני בירי. מקום: כיון דאמר מר. (לעיל דף לח.) כתובתה של יבמה על נכסי בעלה הראשון לית לה מיבם ואע''ג דהא מראשון לית לה: או דלמא כיון דאי לית לה. ליבמה דעלמא מראשון כגון דלית ליה נכסים תקינו לה רבנן משני והא נמי לית לה מראשון הילכך אית לה מיבם: כתובתה על נכסי בעלה הראשון. אכל יבמות קאי וקתני אם היתה שניה לבעל אפי' מיבם אין לה ש''מ: מכלל דאיכא דאית לה מיבם. בתמיה כלומר בעיין איפשיטא מיהא לישנא דברייתא קשיא דקתני אפילו מיבם אין לה ומשמע מדקתני אפי' מכלל דאיכא יבמה אחריתי דאית לה כתובה מיבם והא קתני רישא כתובתה על נכסי בעלה הראשון: תקינו לה משני. כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה: מזוני תנאי כתובה נינהו. שכך כתב לה בכתובה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך: לאחר מיתה. אם מת ולא גירשה יש לה מזונות כל ימי אלמנותה כשאר אלמנה דמזוני תנאי כתובה והכא ליכא למיגזר דלמא תתעכב גביה: ויש לה פירות. שאף על פי שאכל את הפירות כיון דשלא כדין אכלן שהרי לא היה לו בה נישואין מעולם ואף על גב דאמרינן (כתובות עט:) גבי כשרה מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא הכא קנסינן ליה דמשלם אפי' מה שאכל מפני שהוא מרגילה לעבירה: ה''ג וכ''ן מצאת''י בתשוב''ת הגאוני''ם מפני שהוא פסול והיא פסולה וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו רבנן כתובה. והכי פירוש' מפני שהוא פסול כדתנן בבכורו' (מה:) הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה והיא פסולה על ידו:

דף פה - ב

קנסו אותו כתובה. כלומר לא קנסוה משאר כל הנשים והאי דקנסוה רבנן לשניה כתובה כדי שלא תתעכב אצלו הוא דכיון דלא תיהוי לה כתובה מיניה שבקא ליה ונפקא אבל הכא לא צריך דממילא שבקא ליה דכיון דהוא נפסל על ידה יש קטטה ביניהם וכן כשהיא נפסלת על ידו: זה הוא מרגילה. אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הוא מרגילה ומסיתה לינשא לו וזו שניה דכיון דלא איהי מיפסלא ולאו זרעה מיפסיל ולא מפסדה מידי בביאתו היא מרגילתו שהאשה רוצה להנשא יותר מן האיש: איכא דאמר רבי קתני לה. שנתן טעם לדבריו מפני שהן של תורה וקשה ליה והא חלוצה לכהן לאו דאורייתא אלא דרבנן כדאמר בי' יוחסין (קדושין עח.) מואשה גרושה מריבויא דוי''ו ומוקמינן לה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וקתני מתניתין דאית לה כתובה: הדר אמר כיון דפסיל לה מתרומה דרבנן כו'. והיינו דבר אחר דקאמר: הא היא מרגלא ליה. הואיל ואינה גרועה מחמתו טרחא ומהדרא לינשא לישראל כדי להעלות זרעה ואע''ג דבנה נמי ממזר דקי''ל (לעיל דף עח.) הלך אחר פסולן אפילו הכי כיון דאיכא תקנתא לממזרים כר' טרפון דאמר בקידושין (דף סט.) יכולין ממזרים ליטהר טרחא ומינסבא לישראל: ולרבי אליעזר. דפליג עליה דרבי טרפון (שם) ואמר ממזר שנשא שפחה והוליד בן אינו נטהר מן הממזרות בשביל עבדותו והוה עבד וממזר הא כיון דליכא תקנתא לזרעה לא מהדרא למיפסל זרעיה דגברא לפי שהיא מקניטתו תמיד: מחזיר גרושתו. משניסת: בעולה. פנויה לכהן גדול עשה איכא בתולה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה ולאו דזונה ליכא הכא דאין זונה אלא הנבעלת ביאה אסורה: ולר' אליעזר בן יעקב. בהבא על יבמתו (לעיל ס.): ספק סוטה. שקינא לה ונסתרה וקאי עלה באיסורא דאורייתא דכתיב ונטמאה שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל: הא לא מרגלא ליה. דניחא לה לשתות ברישא דלא ליפסלא מכהונה: סוטה ודאי. אשת איש שזינתה דאסירא ליה מדאורייתא כדכתיב (במדבר ה) והיא לא נתפשה דמשמע הואיל ולא נאנסה אסורה ואי קשיא הא נמי חייבי לאוין היא לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי בן כיפר בפ''ק (לעיל יא:) דאמרי אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה וליפרך ולר''ע דאמר יש ממזר כו' לאו פירכא הוא דאיכא לתרוצי דהא אמרינן לעיל בהחולץ (דף מט:) הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר: מתני' לא תאכל בתרומה. כדתנן בפ' אלמנה (לעיל דף סז:) העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין: לא תאכל במעשר. בגמ' פריך זרה גופה מי לא אכלה במעשר: לא בתרומה ולא במעשר. תרומה כדאמרן דלויה נמי לענין תרומה זרה היא מעשר מפרש בגמ': גמ' מי לא אכלה במעשר. כל זר לא יאכל קדש כתיב (ויקרא כב) ומעשר ראשון לאו קדש איקרי:

דף פו - א

תרומה לכהן. נתינתה לכהן ומעשר ראשון ללוי קתני מעשר ללוי דומיא דתרומה לכהן מה תרומה אכילתה כנתינתה לכהן ולא לזר אף מעשר ללוי אכילתו ללוי ולא לזר דאי לאו הכי סבירא ליה לר' מאיר תרומה למאי קתני נהי דמעשר איצטריכא ליה לאורויי דלא יהבינן ליה לכהן כר' אלעזר בן עזריה אלא תרומה ל''ל ועוד מדקמהדר ליה ר''א לשון היתר מכלל דר''מ נמי באיסור והיתר איירי: מכלל דאיכא למאן דאסר. מעשר לכהן לאכול בתמיה והא ודאי כהנים לאו זרים נינהו כדאמר לקמן דכהנים איקרו לוים: נותנו אף לכהן. כדקאמר לקמן טעמא: משמיה דגמרא. כך קיבל מרבו ורבו מרבו עד ר''מ ששמע משמו ולאו מן דעתיה קמפרש לטעמא דר''מ: מה תרומה טובלת. שכל זמן שלא הופרשה חייבין מיתה על אכילתו של טבל דהא מיתה כתיב ביה: אף מעשר ראשון טובל. ואע''ג דבדידיה ליכא מיתה חייבין מיתה על הטבל שלא הופרש מעשר ראשון ממנו: או אפילו מעשר עני. דקיל כצדקה בעלמא דלאו צד קדושה אית ביה: ואכלו בשעריך. בשנה השלישית משתעי קרא: הכי גרסינן וקאמר רחמנא לא תיכול ואי מהתם ה''א ללאו אבל מיתה לא קמ''ל: מאי אינה אוכלת דקתני. כולה מתני' לגבי מעשר: אינה נותנת רשות. לשלוחה לתרום מעשר של ארוס ולהרים ממנו תרומת מעשר והוה ליה כתורם שלא מדעת: ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם. השוה הכתוב אשתו לו לימד על בת ישראל נשואה ללוי כו': ה''ג מר בריה דרבינא אמר לומר שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות הניחא למ''ד משום ייחוד אלא למ''ד משום גרושה גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר וליטעמיך גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה אלא גזירה משום גרושה בת ישראל. וה''פ רישא כדאוקימנא באכילה ממש ור''מ וסיפא בת לוי לכהן ובת כהן ללוי דקתני לגבי מעשר לומר שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות בלא בעלה וה''ה לנשואה ולקמן פריך אפי' נשואה נמי: הניחא למ''ד. בפרק נושאין על האנוסה (לקמן דף ק.) משום ייחוד אין חולקין תרומה לאשה בגורן אלא למ''ד טעמא משום גרושה שמא יגרשנה בעלה ותהא זרה ואין הכל יודעים ויחזרו ויתנו תרומה לזרה: גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר. ואמאי בת לוי שנתארסה לכהן דקתני אין חולקין לה מעשר בגורן בשביל בעלה אמאי גזור בה רבנן הא אי נמי מגרש לה שפיר קאכלה מעשר: וליטעמיך גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה. כלומר וליטעמיך דמותבת אמתניתין לגבי מעשר ה''נ בפרק נושאין (שם) דאיתמר עיקר מילתא דקתני אשה אין חולקין לה תרומה על הגורן ופרשינן טעמא משום גרושה ולא פליג בין בת ישראל לכהן ובת כהן לכהן גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה אלא גזירה משום גרושה בת ישראל ומאן דגריס איפכא לא מיתוקמא כלל דהיכי מצי פריך מתרומה דמתני' דקתני בת כהן ללוי לא תאכל בתרומה הא ודאי שפיר קתני דאיפסלה בארוסיה וטעמא לאו משום שמא תתגרש הוא: איידי דתנא רישא מאורסת. לגבי אכילה ממש דהתם דוקא מאורסת דגבי בת כהן לישראל וללוי לענין תרומה ובת לוי לישראל לענין מעשר אשמועינן דפסיל לה אירוסין וגבי בת ישראל לכהן וללוי ובת לוי לכהן אשמועינן דלא מוכלי לה תנא נמי סיפא בת כהן ללוי ובת לוי לכהן לענין חלוקה דמעשר מאורסת:

דף פו - ב

לכהן ולא ללוי. בתמיה הא ודאי קרא לוים קאמר: בני צדוק. וצדוק כהן הוה וקרא לבניו הלוים: ר''א בן עזריה. כהן הוה כדאמר בברכות (דף כז:) דהוא עשירי לעזרא: עקיבא בתרמילו. משום דר''ע רעיא דכלבא שבוע הוה: תרמילו. חמת של עור בשטייל''א בולזול''א: שק של רועים [לולא חששתי לסתור את דברי בלונדהיים, הייתי מציע לקרוא כאן: בוטייל''א - חמת קטנה, כי קריאה זו קרובה יותר לנוסחים המונחים לפנינו] בלע''ז ורועה נותן בה פתו ותולה בצוארו: מפני מה קנסו לוים במעשר. לאו לעיל קאי דטעמא דהכא לאו משום קנסא אלא משום דכהנים נמי לוים איקרו כדאמרן אלא דאמר בכמה דוכתין בהש''ס בתר דקנסינהו עזרא (חולין דף קלא:) ובמסכת סוטה (דף מז:) תנן יוחנן כ''ג העביר הודיית המעשר ואמר מפני שאין מפרישין אותו כתקנן דרחמנא אמר יהבה ללוים ואנן יהבינן לכהנים והכא נקט לה משום דקבעי למיפרך עלה מהא דרבי עקיבא דאהדריה לפתחא לבי קברי: אלא ר' עקיבא מ''ט אהדריה כו'. למ''ד קנסא לכהנים קפריך אם איתא דתקנתא לכהנים הואי מי הוה מהדר ר''ע לפתחא לבי קברי נהי נמי דקרא בלוים כתיב מיהו ר''ע לבתר דקנסינהו עזרא הוה: ושוטרים הרבים בראשיכם. דהיינו ישראל שהם רבים מלוים: מתני' ניסת ללוי. אחר שילדה מכהן: תאכל במעשר. ולא בתרומה דהדר הויא זרה: מת ולה הימנו בן תאכל במעשר. בשביל בנה והאי בן פסיל לה מתרומה שהרי יש לה זרע מן הזר וכתיב (ויקרא כב) וזרע אין לה ושבה והרי יש לה זרע ואע''ג דקרא בבת כהן כתיב מרבינן מיניה בגמרא נמי בת ישראל האוכלת בשביל בנה כהן וניסת לזר ומת שחוזרת ואוכלת בשביל בנה הלכך כי היכי דבת כהן כי אית לה זרע מישראל לא הדרה בת ישראל האוכלת בשביל בנה כהן נמי כי אית לה זרע בין מלוי או מישראל לא הדרה אוכלת בשביל בנה כהן:

דף פז - א

בת כהן שניסת לישראל לא תאכל בתרומה. דפסיל לה מדקאמר רחמנא וזרע אין לה ושבה מכלל דבחיי בעלה לא אכלה: מת בנה מכהן לא תאכל בתרומה. דפסיל לה לוי: גמ' דהדרא אכלה משום בנה. דקתני מתניתין גבי בת ישראל מת בנה מלוי תאכל בתרומה בשביל בנה: מנלן. דזרה האוכלת בשביל בנה וניסת לזר ומת שחוזרת ואוכלת: בת ובת. ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה (ויקרא כב): כרבי עקיבא דדריש ווי. בפרק ד' מיתות (סנהדרין נא:) א''ל ר''ע ישמעאל אחי בת ובת אני דורש: כוליה קרא ובת יתירא הוא. דכתיב לעיל מיניה ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה ומצי למיכתב וכי תהיה אלמנה וגרושה ואנא ידענא דבבת כהן משתעי דהא מינה סליק: כשהיא חוזרת כו'. אקרא קאי ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה כשהיא חוזרת לבית אביה חוזרת לתרומה כו' אבל אוכלת בשביל בנה דמתניתין חוזרת אף לחזה ושוק כדאמר לקמן: במורם מן הקדשים. חזה ושוק מדהוה מצי למכתב בקדשים וכתב בתרומת למורם הוא דאתא והאי לא תאכל לעולם הוא ולא תימא ביושבת תחת בעלה ישראל כדמשמע קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' דהא אוקימנא להאי קרא בפרק אלמנה (לעיל סח.) בנבעלה לפסול לה כגון נתין וממזר וחלל שפסול עולמית וכהנת דמנסבא לזר דלא אכלה מושבה אל בית אביה ילפינן מכלל דמעיקרא לא אכלה ומילתיה דרב חסדא מבתרומת נפקא דא''כ דכולה קרא לנבעלה לפסול לה אתא ליכתוב בקדשים לא תאכל מאי בתרומת שמע מינה הכי קאמר יש לך אחרת שאוכלת בקדשים כגון תרומה ואינה אוכלת במורם ואי זו זו חוזרת דסמיך לה ובת כהן כי תהיה אלמנה והכי תריצנא להא מילתא בפרק אלמנה (לעיל דף סח:): מלחם ולא כל לחם פרט לחזה ושוק. והאי לחם כל מאכל משמע דכתיב (דניאל ה) בלשצר מלכא עבד לחם רב הילכך איצטריך מיעוטא: ואימא פרט להפרת נדרים. ולא תימא כי היכי דלענין תרומה הדרא למילתא קמייתא תיהדר נמי לענין נדרים: מוצאה מכלל אב כו'. ומי יפר לה: בית אביה של זו. הואיל ולא יצתה לגמרי ויכול האב להפר: או בית בעלה של זו. והרי היא נשארה אלמנה ואין האב מפר לכך יצא מקרא הזה לומר לך כיון שיצתה כו': תרומה היא קנויה לכהנים שאינה שירי שלחן מלך אבל שירי קדשים הרי הן כמשאת מאת פני אלהים שהן שירי שלחנו: כשהיא חוזרת. בת כהן אבל בת ישראל החוזרת לאכול בתרומה בשביל בנה כגון ילדה מכהן וניסת לישראל ומת חוזרת אף לחזה ושוק דגבי בת כהן כתיבי מיעוטי: פרט לשומרת יבם. שאינה חוזרת לבית אביה דהא אגידא ביה: כנעוריה. בזמן שהיא ריקנית כעין נעוריה פרט למעוברת: והלא דין הוא. ולמה לי קרא ומה במקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן שני ניסת לאחד וילדה לו ומת וניסת לאחר ומת בלא בנים צריכה ייבום ולא פטרה ולד שיש לה מן הראשון: עשה עובר כולד. שאם היתה מעוברת פטורה דכתיב (דברים כה) בן אין לו עיין עליו בכל עניינים: מקום שעשה ולד כו'. בת כהן שניסת לישראל וילדה לו ומת וניסת לאחר ומת בלא בנים עדיין היא אסורה בתרומה משום ולד מן הראשון דהא כתיב וזרע אין לה והרי יש לה: לענין ייבום שהרי עשה מתים כחיים. מת בעלה ואח''כ מת בנה הרי הוא כחי ואינה חוזרת להתייבם כדאמרן בשמעתין דרכיה דרכי נועם: לענין תרומה שלא עשה מתים כחיים. בת כהן שילדה מישראל ומת בעלה ואח''כ בנה חוזרת לבית אביה וכולהו נפקי מקראי בשמעתין: ואיצטריך למכתב כנעוריה. למעוטי מעוברת ואיצטריך למיכתב וזרע אין לה למעוטי יש לה ולד ילוד:

דף פז - ב

סריקא. ריקה כמו אילן סרק (ב''ב דף כז:): ולא נעשה מתים כחיים. ותחזור לזיקה אם ימות בנה לאחר זמן: דרכיה דרכי נועם. וזו שהיה לה בן ולא נזקקה ליבם וניסת לשוק ומת בנה אם תאמר תחלוץ הרי היא מתגנה על בעלה הילכך על כרחך בן אין לו בשעת מיתה קאמר והרי יש לו:

פרק עשירי - האשה רבה

מתני' האשה באו ואמרו לה כו': בעד אחד כדדייקינן בגמרא מסיפא: תצא מזה ומזה. כשאר אשת איש שזינתה דהך לאו אנוסה היא ואע''ג דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה משום עיגונא טעמא מאי משום דהיא גופא דייקא עד דידעה בקושטא ומינסבא והא דלא דייקא קנסי לה: וצריכה גט מזה ומזה. אם תרצה להנשא לאחר וטעמא דבעיא גט משני מפרש בגמרא: מזונות. ואפילו מה שלותה ואכלה תחתיו: בלאות. ואפילו שחיקת בגדים שהיו לה לא תוציא משם: והולד ממזר מזה ומזה. אם ילדה משני ממזר גמור ואם שוב החזירה ראשון וילדה לו הוי ממזר מדבריהם: נפסלה מן הכהונה. משום זונה: מן המעשר. קנסא וכן תרומה דרבנן: יורשין כתובתה. בגמרא פריך כתובה מאי היא: חולצין. אחיו של ראשון מדאורייתא חולץ ורבנן גזור דלא לייבם ואחיו של שני חולץ מדרבנן משום גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה כו' כדמפרש בגמ' (לקמן פח:) גבי גט: ביאתה או חליצתה. ארישא פליג דקתני לא מייבמין: ואין הולד ממזר. אם החזירה הראשון: ניסת שלא ברשות ב''ד. שבאו שני עדים ואמרו מת בעליך וניסת מעצמה שהרי לא היתה צריכה להיתר ב''ד: מותרת לחזור לו. דאנוסה היא: ופטורה מן הקרבן. דיחיד שעשה בהוראת ב''ד פטור: שלא על פי ב''ד. אלא בעדים חייבת קרבן דשוגגת היא ואין זה אונס להפטר מן הקרבן דאיבעי לה לאמתוני: גמ' הא אישתיק מהימן. ולא אמרינן חולין לעזרה קא מייתי: אי נימא תרי. אמרו לו אכלת חלב: וכי לא מכחיש ליה מהימן. אלמא עד אחד מהימן באיסור והיתר דקא מייתי חטאת אפומיה ומיתאכלא דאי לא מהימן היכי מתאכלא דלמא חולין בעזרה נינהו: ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי. הרי זה נאמן לפטור עצמו מקרבן דאין עדים מצו להכחישו בהא הילכך אי אמר נמי לא אכלתי נאמן ומדאיפליגו בהא מכלל דרישא עד אחד אומר אכלת כו ' דדייק מינה הא אישתיק חייב דברי הכל היא:

דף פח - א

מאי טעמא מחייבי בה רבנן. כי אישתיק: אי נימא כו'. אלא הא דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה סברא הוא: ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן. והא ודאי פשיטא לן דסמכי' עליה כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו: לא איתחזק איסורא. בההיא חתיכה: הא לא דמיא. קושיא היא: מידי דהוה אטבל והקדש וקונמות. דאע''ג דאיתחזק איסורא סמכינן עליה: אי קדושת הגוף. קדשי מזבח: אי קסבר יש מעילה בקונמות. דקדשי בדק הבית הן משאמר קונם דבר זה עלי: ואי קסבר אין מעילה. דקונם לשון נדר הוא: שהחמרת עליה בסופה. שאם בא בעלה אתה נותן עליה כל הדברים האלו שבמשנתנו: הקלת עליה בתחלה. להתירה לינשא מפני שהיא חוששת שמא תתקלקל ולא מינסבא עד דבדקה שפיר: לא תצא. קס''ד לא תצא משני: אנן הוינן בהדיה כו'. הלכך לגבי עד אחד מהימני אבל לגבי תרי הואיל וניסת לא תצא:

דף פח - ב

ברי לי. כגון ע''י סימנים ואשם תלוי אינו בא אלא על מי שלבו נוקפו: שבאו עדים. ואמרי לא מת ואוקימנא לההיא בכתובות (דף כב:) באשה שניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי: כי קאמר רב נמי כשבאו עדים כו'. וה''ק רב לא שנו אלא בעד אחד דהתם אע''ג דניסת ואח''כ בא בעלה כדקתני מתני' תצא אבל ע''פ שנים עדים אפי' בא בעלה ואח''כ ניסת לא תצא אי לא ידעינן ליה וכדתריצנא: ולאפוקי מדרבי מנחם. מדלא איצטריך מילתיה דרב אלא בהכי על כרחך בהכי מיתוקמא ואשמעינן הלכה כת''ק: ואיכא דאמרי. הא אתא רב לאשמועי' טעמא דניסת ואחר כך באו עדים כי מתניתין התם הוא דדייקית אבל בשני עדים לא תצא אבל בעלמא אפילו בשני עדים כגון באו עדים ואחר כך ניסת תצא ומדאמרה רב למילתיה אמתני' ש''מ אבל בעלמא לא אלמא כרבי מנחם ברבי יוסי סבירא ליה: מנין שאם לא רצה. כהן להתקדש מן טומאה ומנשים פסולות: דפנו. הכהו וקדשו בעל כרחו: היכי דמי כו'. דהא ודאי באיסור מפורסם ואפי' באיסור ספק לא איצטריך קרא דודאי כפינן ליה: אלא לאו כה''ג. דנשאת תחלה לאחד מעדיה ואח''כ באו עדים שהיה חי באותה שעה ומת ולא רצה להוציא משום זונה: וקתני דפנו. וקשיא לרב ובעד א' לא מצי לאוקומי דא''כ למה לי קרא הא ודאי אין אחד במקום שנים: דפנו בעדים. ב''ד מוזהרים לטרוח אחר עדים להכחיש את הראשונים המתירים אותה כדי לקדש את הכהן שלא ישאנה אבל משניסת לא תצא: ואיבעית אימא. לעולם דניסת וכגון דבאו עדים ואח''כ ניסת ובהא מודה רב: מאי לא תצא דקאמר רב. לעיל אבל בשני עדים לא תצא: מהיתירה הראשון. דחוזרת לראשון דאנוסה הואי: לא שנו. מתני' דתצא: אי נימא בבי תרי. דאמרי זה בעלה: הרי כאן שנים. הרי הוא חשוב כשנים כגון בעדות אשה לומר שמת בעלה ובעדות סוטה לומר נטמאה: ואין דבריו של אחד. דאמר לא מת במקום שנים: הכא. דכי מכחשא לא נפקא: בפסולי עדות עסקינן. ולעולם בתרי כגון קרובים או נשים אתו בהדיה דאמרי זהו וקמשמע לן שמואל דאזלינן בתר רוב דעות הואיל ואין כאן עדות כשרה: וכדר' נחמיה. כל מקום שהאמינה תורה עד אחד אין דין עדות בדבר מדעד אחד נאמן בה הלכך פסולים נאמנים ככשרין והלך אחר הרוב: ועשו שתי נשים. המכחישות איש אחד כשני אנשים באיש אחד דמהימני הלכך אילו לא בא הבעל ועד אומר מת ושני פסולי עדות אומרים לא מת לא נפקא לה מחזקת אשת איש דהלך אחר רוב דעות וכן כשבא הבעל ואלו שני פסולי עדות עמו האומרים זהו והיא אומרת שאין מכרת אם זה אם לאו כי לא מכחשא להו נפקא דהא שתי נשים מכחישות עד הראשון שהשיאה ולא יצתה מחזקתה אבל היכא דאמרה ברי לי שאין זה דל עד קמא מהכא אין פסולי עדות נאמנים להעיד על אדם כשר אפילו הן אלף שכל אדם נאמן על עצמו באיסורין בדבר הברור לו אלא אם כן יש עדות כשרה בדבר הלכך כמאן דליתנהו דמו ומחזקת אשת איש יצתה לה על פי ראשון: ואיבעית אימא כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא. דאמר מת אפילו ק' נשים אתיין אחר שנשאת ואמרי לא מת כעד אחד דמיין והוו להו עד מכחיש עד ואחרון אינו כלום כדעולא ולא נפקא ולשמואל אפילו שתקה והכא דכי שתקה אמר שמואל תצא כגון שניסת על פי אשה מעיקרא הלכך כדהדרן ואתיין תרי אי שתקה איהי הוה ליה רוב דעות לאיסורא: ותרצה לדרבי נחמיה כו'. ולא תני בה עשו שתי נשים באיש אחד כו': כפלגא ופלגא דמו. כעד מכחיש עד ואפילו שתקה איהי לא תצא הואיל וניסת כדעולא דראשון נאמן כשנים והנך כולהי כעד אחד: גזירה שמא יאמרו. כשרואין הראשון חי סבורים ששני זה כשנשאה על ידי שגירשה ראשון נשאה ואשת איש גמורה היא ואם מוציאה שלא בגט נמצאת אשת איש כו': נמצא זה מחזיר גרושתו משנתארסה. כלומר אתי למימר דמותר להחזיר גרושתו משנתארסה דסברי גירש זה וקידש זה וחזר וגירש וחזרה לראשון:

דף פט - א

שנתן לה אחרון גט. שאירסה: מכלל דלא בעיא גט. אפילו מדרבנן דאי בעיא גט הא קי''ל (לקמן דף צד.) דאפי' ריח הגט פוסל לכהונה: סיפא. לגבי קידושין ודאי כדקאמרת דלא בעיא גט ודקשיא לך שמא יאמרו גירש זה וקידש זה כו' לא אתי למימר הכי אלא אמרי מדנפקא בלא גט קידושי טעות הוו כגון על מנת שאני כהן ונמצא ישראל: קנסוה רבנן. ולא תלינן לקולא: תנאי כתובה. מזונייכי וכסותייכי ופירות שאכל נמי לא משלם אע''ג דאין לה כתובה משום דרבנן קנסוה ומשום דאשכחן באלמנה דיש לה פירות שאכל הוא דאיצטריך למימר הכא דאין לה: אין תורמין מן הטמא כו'. משום הפסד כהן: בשוגג תרומתו תרומה. כדרבי אלעאי לקמן: ההיא גריוא. דתרומה: את השירים. את הטהור שזה היה עושה אותו שירים: אבל תרומה הוי. וקדשה ויחזור ויתרום מן הטהור: דלמא פשע. ולא הדר מפריש מן הטהור ולקמן פריך כיון דמדאורייתא תרומה היא מדקתני בשוגג תרומתו תרומה היכי מפקעינן לה מקדושתה משום דלמא פשע: ונמצאת מרה. שוגג הוא מדקתני נמצאת מכלל דמעיקרא לא הוה ידע: בתרי מאני ציית. כלומר התם כיון דמתרי מאני כי אמרת ליה הדר תרום מאידך ציית לך וליכא למגזר דלמא פשע אבל מטמא על הטהור דתרוייהו בחד מנא רבו בעציץ נקוב כי אמרת ליה תן זו וחזור והפרש אחרת אינו שומע לך ונותן את הטמאה לכהן ומוטב תחזור זו לטיבלה ויתן טהורה לכהן: אבל תרומה הוי. והכהן מדליקה מיד:

דף פט - ב

מאי שנא מהא דתנן. לא תאכל לכהן עד שיתן על סאה זו תרומה ומעשר ממקום אחר דמחזקינן ליה בטבל גמור [וכאן כמו כן לא היה ליתן לכהן שמא ישרוף טבל טמא ואסור להדליקו כדמוכח בפרק במה מדליקין (שבת כו.)]: שאני הכא. בטמא וטהור דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא אבל מן הנקוב על שאין נקוב הוה ליה מהחיוב על הפטור וכיון דאפטור קא מפריש לא חייל עלה שם תרומה הלכך טבל הוא ואסור אף לכהן ורבנן הוא דגזרי למתבה לכהן הואיל וקרא עליה שם תרומה וישראל זה שנתנה צריך להפריש עלה תרומה ומעשר ואין צריך לחזור ולהפריש ממה שאין נקוב דתרומה דיליה מדרבנן היא והא אפריש עליה ומן שאין נקוב על הנקוב דאמרינן לעיל תרומה היא ומותר לכהן דהוה ליה מן הפטור על החיוב הלכך אע''ג דהא דאפריש עלה לא מיפטר בהך תרומה ולא חייל עליה שם תרומה אפי' הכי לא אמרי' לא תאכל כו' דהא לא איכפת לן אי אכל לה כהן בטבל דאין עליה דין טבל ותרומה כו': ולא תשאו. הא אם לא תרימו מן המובחר תשאו חטא ואם אינו קדוש נשיאות חטא למה: לאוסרו בבת ישראל. וקנסא בעלמא הוא ולהחמיר ולעשות סייג לתורה ואין זו עקירה אבל להקל על דברי תורה עקירה היא: את אשתו קטנה. אם מתה ולא אמרינן שמא עתידה היתה למאן ואשתכח דלאו אשתו הואי וביתומה עסקינן: משתעמוד בקומתה. כשתגיע לפרקה בשנים ובהבאת שער: ואע''ג דלא נכנסה לחופה. והא קי''ל (לעיל דף כט:) אפי' בגדולה אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה מתה אין יורשה: והאמר ר' אליעזר אין מעשה קטנה כלום. בפרק ב''ש (לקמן קח.): מדאורייתא אבוה ירית לה. כלומר קרובי האב ירתי לה דנישואי קטנה מדרבנן נינהו משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאמר בחרש שנשא פקחת (לקמן קיב:) אבל תורה לא זיכתה לקדש את הבת לא לאמה ולא לאחיה: הפקר ב''ד היה הפקר. וכל מידי דממונא לאו עקירה היא: כל אשר לא יבא וגו'. בספר עזרא: וראשי האבות למטות. הוי ליה למכתב וראשי מטות בני ישראל:

דף צ - א

אכל תרומה. בשוגג: משלם חולין טהורים. דכתיב (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש בפרק כל שעה (פסחים לב.): בשוגג תשלומיו תשלומין. אם בשוגג שילם טמאים כסבור טהורים הם: במזיד אין תשלומיו תשלומין. דקנסינן ליה: תבא עליו ברכה כו'. אמאי קנסת ליה מאי מזיד יש כאן אע''פ שיודע שהן טמאים נתכוין הוא לתשלומין הגונים: דאכל מיניה וכו'. ואע''ג דתשלומין נעשים תרומה ולא חזו ליה בימי טומאה הא מיהא לתשלומין מעליא איכוון: תרומה טמאה לא חזיא לאכילה. כהן טהור קאי עלה בעשה בפ' הערל (לעיל עג:) וכהן טמא קאי עלה במיתה דלא חלק הכתוב לגבי טומאת הגוף בין קדשים טהורים לקדשים טמאים: כל דהו. ואפי' חולין טמאים: והכא דמדאורייתא תשלומין מעליא נינהו. דחולין טמאים נמי ראויין להיות קדש כדרבי אילעי לעיל (דף פט:): ואמור רבנן אין תשלומיו תשלומין כו'. מדר' מאיר קמותיב: קנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו. לרבי מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין ולא בעי לשלומי תו טהורים ואתו רבנן למימר בין בשוגג בין במזיד בעי מיהדר תשלומין: אבל בעלים נתכפרו. ולא בעי לאתויי קרבן אחרינא: שב ואל תעשה. לאו עקירה היא כגון אכילת בשר עשה היא ואמור רבנן שב ואל תאכל לאו עקירה בידים הוא אלא ממילא היא מיעקרא אבל תרומה דקאמר לא עשה ולא כלום ומפקת לה לחולין עקירה ממש היא:

דף צ - ב

אמר ליה. רב חסדא לרבא: בעאי לאותובך ערל והזאה וכו'. דכל הני עוקרין בית דין דבר מן התורה: ערל. דאמר בפסחים (דף צב.) הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וגר שנתגייר ערב הפסח אין שוחטין עליו ואמר בגמרא טעמא דבית הלל גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כו' בפרק האשה אלמא משום גזירה דרבנן מבטלינן ליה מפסח: הזאה. שבות ולית עלה בשבת אלא איסורא דרבנן ועומדת בפני הפסח ומבטלתו דאמרי' הזאה שבות ואינה דוחה שבת: ואזמל. לגבי מילה אמור רבנן (שבת דף קל:) אין מביאין אותו דרך גגות וקרפיפות והוצאה דידהו מדרבנן ומיעקרא מילה בזמנה: וסדין בציצית. דמדאורייתא שרי דכתיב (דברים כב) לא תלבש שעטנז אבל גדילים תעשה לך וגזור רבנן משום כסות לילה שפטור מן הציצית והוי כלאים שלא במקום מצוה במסכת מנחות בהתכלת (דף מ.): וכבשי עצרת. לא קבלתי מרבותי ומ''מ כך נראה בעיני וכשר הדבר ששנו בתוספתא ומייתי לה במסכת ביצה בגמרא פרק שני (דף כ:) כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והרי הן כשלמים דעלמא ואם היתה שבת שחלה עצרת בשבת וניתנה שבת לדחות אצל לשמן וטעה זה ושגג בשלא לשמן לא יזרוק ואם זרק הורצה כו' והא הכא דזריקה בשבת שבות בעלמא הוא כדשנינן התם שאני שבות דשבת כו' וקתני לא יזרוק ועקרא שבות דרבנן ג' עשה דזריקת דם ודהקטרת אימורים ודאכילת בשר אלא שב ואל תעשה שאני: שופר ולולב מצות עשה ומבטלינן להו בשבת מדרבנן משום גזירה שמא יטלנו בידו כו': אליו תשמעון. בנביא אמת כתיב: כגון אליהו בהר הכרמל. שהקריב בבמה ושעת איסור הבמות היתה ואיכא כרת דשחוטי חוץ וכרת דהעלאה: מיגדר מילתא. לעשות גדר ותקנה כי התם שהשיבן על ידי כן מעבודת כוכבים: ביטלו. בעל ששלח גט לאשתו וקדם ובא אצלה או ששלח לה שליח ואמר לה גט ששלחתי לך בטל הוא הרי זה בטל ותנן (גיטין דף לב.) בראשונה היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו ולא היה מודיע לה התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהיו עושין כן מפני תקון העולם דזימנין דמבטל ולא ידעה ואינסבא ובניה ממזרים ועלה תני בטלו לגט לפני בית דין במקום אחר אחר תקנת רבן גמליאל מבוטל: והא הכא דמדאורייתא מצי מבטל ליה. עד דמטי לידה דכתיב (דברים כד) ונתן בידה ועד דמטי לידה לאו גיטא הוא: מה כח ב''ד יפה. שהתקינו שלא לעשות כן: אדעתא דרבנן. תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמר: ואפקעינהו רבנן. על ידי גט זה לקידושין מינה ושוינהו למעות דקידושין מתנה למפרע דהפקר ב''ד היה הפקר: התינח קדיש בכספא. איכא למימר אפקעתא דשוינהו למעות מתנה: קדיש בביאה. מאי אפקעתא איכא למימר האי ביאה מאי שויוה: א''ל. כיון דבדעתא דרבנן תלה ורבנן אמור דכי יהיב לה גט כי האי תבטל ביאה דתיהוי בעילת זנות ואית דאמרי תינח קדיש בכספא דקידושי כסף דרבנן קדיש בביאה דקידושין דמדאורייתא נינהו מאי איכא למימר וטעות גדול הוא בידם דקידושי כסף דאורייתא נינהו ומג''ש דקיחה קיחה משדה עפרון גמר לה במסכת קידושין (דף ב.) וג''ש בסיני נאמרה וכל י''ג מדות ואי קידושי כסף מדרבנן מי קטלינן נפשא עלייהו דבעל ארוסה בסקילה ועוד מאי שינויא דשני שויוה רבנן כו' הא קשיא ליה היכי מצו רבנן לאפקועי מידי דאורייתא ומשני ליה שויוה רבנן הא נמי אפקעתא היא: שהיה רוכב על סוס. ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע''ג בהמה (ביצה דף לו:): וסקלוהו. כמחלל שבת גמור: צריכה לכך. היתה עת צרה והיו פרוצין בעבירה: שהטיח. בעל: כדי שלא תתגנה על בעלה. כגון נדרי עינוי נפש שלא ארחץ שלא אתקשט:

דף צא - א

פשיטא. זונה היא: לויה שנשבית. וחיישינן שמא נבעלה לעובד כוכבים: או שנבעלה בעילת זנות. כגון לעובד כוכבים ועבד וחלל וכל הנך דאמר באלמנה לכ''ג (לעיל סח.) דמפסלא בהו בת כהן מתרומה גבי לויה לא פסלי ממעשר: בתרומה דרבנן. דאילו בתרומה דאורייתא לא איצטריך למיתני דכיון דקנסוה אמעשר כ''ש אתרומה: כתובה מאי עבידתה. הא תנן ברישא אין לה כתובה: כתובת בנין דיכרין. דתנן בכתובות (דף נב:) כתובת בנין דיכרין דיהוין ליכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון ואם מתה בחייו ונשא שניה וילדה לו ומת הוא בני שניה אפי' הן נקבות נוטלין כתובת אמן כחוב גמור שהרי נתאלמנה מאביהן ובני ראשונה אם יש זכרים נוטלין כתובת אמן ואף על גב דמתה בחייו דרבנן תקון כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו והכא לא שקלי יורשין דילה כתובת בנין דיכרין אלא בני הכשרה נוטלין כתובת אמן והשאר חולקין בשוה: ולא מייבם מדרבנן. דרבנן קנסוה: אחיו של שני חולץ מדרבנן. דמדאורייתא לא רמיא קמיה ורבנן הוא דאצרכוה חליצה משום גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה כדאמרן לגבי גט: ביאה דעיקר איסורא לא קניס. דקתני ביאתה קונה אותה לפטור צרתה: הני דיתבא תותיה. ואיכא למימר אתי לקיומה הואיל ונוהג בה מנהג נשים ואפי' הכי לא קנסי כ''ש כתובה דזהו תחלת גירושין כי שקלה כתובה: דמחיים. בחיי בעלה: נשאת שלא ברשות. רבי שמעון קאמר לה: בקמייתא. ביאתה או חליצתה כו' בנשאת בעד אחד: מכלל דפליגי. רבנן עליה דר' שמעון בסיפא בנשאת בעדים: כל עריות. שאמרו שהן ערוה אין צריכות גט ממנו אם ניסת למי שהיא ערוה עליו: חוץ מאשת איש. שניסת בעד אחד ע''פ בית דין דאצרכוה רבנן גיטא כדאמרן במתני': לא בעיא גט. דאנוסה היא: עשו בהוראתן. הורוה לינשא בעד אחד: כזדון איש באשה. כהבא בזדון על אשת איש ונאסרה על בעלה: כשגגת איש באשה. ולא נאסרה: אידי ואידי לא בעיא גט. מדקא מדמי ליה לזדון ולשוגג: אלא לאו רבנן היא. ושמע מיניה בעדים מודו: לעולם רבי שמעון היא. הך קמייתא דקתני חוץ מאשת איש כו': ככוונת איש באשה. כפנויה שנתכוון לקדשה דבעיא גיטא: כשלא בכוונה. כבא על הפנויה שלא לשם קדושין: לענין איסורא. ולעולם כדקא ס''ד מעיקרא כזדון איש באשת איש ומיהו לענין גט לא קמיירי דאע''ג דמדמי לה לזדון בעיא גיטא:

דף צא - ב

ולא מייתא קרבן. דיחיד שעשה בהוראת ב''ד פטור כדילפינן בהוריות (דף ב:) מבעשותה: הך קמייתא. דקתני חוץ מאשת איש כולה רבנן היא ולא תיתני שניסת דמשמע אבל בעדים לא אלא תריץ ושניסת ומשתמעין תרוייהו: חוץ מאשת איש. דהיינו בעדים ושניסת ע''פ ב''ד בעד אחד דתרוייהו בעו גט וכיון דבעינן גיטא אלמא מילתא היא ומתסרא אקמא: כתב לשם מלכות שאינה הוגנת. סופר שהיה צריך למנות למלכי ישראל או לשם מלכות אחרת כגון לשם מלכי רומי ותנא קרי לה שאינה הוגנת משום דאין להם לא כתב ולא לשון כדכתיב (עובדיה א) בזוי אתה מאד: תצא מזה ומזה. אם ניסת באותו גט: כל הדרכים. כל הנך קלקולי דמתני': מאי הוה לה למיעבד. סבורה היתה שהוא גט כשר: לאקרויה לגיטא. לפני חכם: והלכה צרתה ונשאת לשוק. שנפטרה בייבום חברתה ואח''כ נמצאת זו אילונית ואין ביאתה פוטרת צרתה כדאמר בפ''ק (דף יב.) פרט לאילונית שאין יולדת: תצא. צרתה מזה שניסת לו ומיבמה ורבי עקיבא היא (לקמן דף צב.) דעביד חייבי לאוין כגון יבמה לשוק כחייבי כריתות כאשת איש ממש: כל עריות שאמרו פוטרות צרותיהן. לשוק בלא חליצה ויבום כגון ט''ו נשים דפ''ק (דף ב.): הלכו צרות אלו ונישאו. לשוק ונמצאת הערוה אילונית ונודע שהוזקקה צרתה לייבום למפרע דערוה אילונית אינה פוטרת צרתה דאילונית מקח טעות הוא ולאו אשתו היא ואין זו צרת ערוה וזקוקה ליבם כדתנן בפ''ק (שם) וכולן שמתו או שמיאנו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות: תצא. הצרה מזה ומזה כו': גט לאיש ושובר לאשה. שהבעל נותן שכר הגט והאשה כותבת שובר לגבות כתובתה מן בעלה ולתת לו השובר שאם לא היתה נותנת לו שובר לא יפרע לה כתובה: ונתנו זה לזה. כסבורה זו לקבל גט מיד בעלה וקבלה שובר והיא נתנה לו גט: גט קרח. בגט מקושר קמיירי כדאמר בבבא בתרא (דף קס.) גט פשוט עדיו מתוכו גט מקושר עדיו מאחוריו כשהיה כופלו חותם העד על הכפל וחוזר וכופלו וחותם עד שני וכן שלישי ואם היו קשריו מרובים מעדיו היינו גט קרח ופסול: סבר למיעבד עובדא במאי הוה לה למיעבד. ולהחזיר לבעלה אשת איש שנשאת בעדים: והתניא כל הני. ולא אמרינן מאי הוה לה למיעבד: אמר ליה ולא שנינהו אמר ליה ואשינויי לסמוך. אם זה דוחק ומתרץ לדחוק התשובה אנן ממילא שמעינן דלא אמרינן מאי הוה לה למיעבד (: ופסק.) ונמנע ולא עבד עובדא: ולקלא לא חיישינן. אם ניסת בבית דין ואח''כ יצא קול שבעלה חי ולפנינו לא בא:

דף צב - א

כל קלא דבתר נשואין. כגון כהן שנשא אשה ואח''כ יצא עליה קול גרושה או זונה: כיון דאתאי לב''ד ושרינן לה. הואיל והוצרכה לבא לב''ד להתירה אלמא בחי הוה מספקינן ליה קודם נשואין והלכך כמי שיצא הקול מאותה שעה דמי קמ''ל: הורו בית דין ששקעה חמה. בשבת והתירו לעשות מלאכה: אין זו הוראה. לסמוך עליה ולפטור יחיד שעשה על פיהם או אם עשו צבור על פיהם אין מביאין פר כשאר העלם דבר אלא כל אחד כשבה או שעירה שאין זה העלם דבר אלא טעות כסבורים שבא בעולם דבר שלא בא דהא לכ''ע גליא השתא דטעות הואי והכא נמי דמתני' טעות היא כסבורים שמת והנה בא בעלה והכל רואים אלא אעד סמוך: תדע דהוראה היא. ע''י הוראת ב''ד היא ניסת ועלייהו תליא ולא אעד דהא בכל התורה עד אחד לא מהימן והכא מהימן דתורה לא האמינתו והם האמינוהו ועבדינן אפומייהו: מאי טעמא לאו משום דהוראה היא. וכשהורו שחלב הקיבה מותר דאיעלם מינייהו וסמוך אדעתייהו והכא נמי אדעתייהו הוא דסמוך דאמרי כל אשה דייקא ומינסבא ונמצא דטעו בהוראתן דהא לא דייקא ואינסבא: חזו טעמא. טעם מובהק: וכי הדר אמרי להיתירא. בטעם שאינו מובהק מי משגיחין בהו: אתו תרי ואסרוה. הרי טעם ברור: כי הדר אתא עד. אחד ואמר עכשיו מת שרינן לה: מ''ט לאו משום. דאמרינן עד קמא אטעיין והאי בתראה מהימן דאי קמייתא הוראה היא דאדעתין סמכי מכי חזינן טעמא על ידי השנים הללו דלא אורינן שפיר היכי מצינן למיהדר לדעתין קמייתא: יקוב הדין את ההר. בניסת ע''פ ב''ד לא אמרינן ע''פ ב''ד הוא ומפטרא אלא הולכין אחר עומק הדברים ואמרינן טעותא הוא דאעד סמוך ותביא חטאת שמינה: א''כ מאי יקוב כו'. מדתני הכי משמע דאי לא מעיינין בה שפיר לפום ריהטא הוה פטר לה: כל שכן אלמנה לכהן. דלהכי לא שריוה: על כל ביאה וביאה. קסבר רבי אלעזר ביאות מחלקות וטעמא במס' כריתות (דף טו.): קרבן אחד על הכל. הואיל ולא נודע לה בינתיים והויא לה כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד: מתני' ואחר כך מת בנך. ולא הוזקקה לייבום ונשאת לשוק: ראשון ואחרון. מפרש בגמ': ממזר. וכר''ע מיתוקמא דאמר (לעיל דף מט.) יש ממזר מחייבי לאוין: קיים היה. כשניסת: הולד הראשון. שהיה לה בעודנו חי: גמ' אין ממזר מיבמה. שנשאת לשוק בלא חליצה הואיל וליתה עליה אלא בלאו: האי תנא. וחכ''א אין ממזר מיבמה אלמא סבירא להו דיש חייבי לאוין שהולד ממזר מהן תנא דבי ר''ע היא דאיכא תנא בפר' החולץ (לעיל מט.) אליבא דר''ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין דשאר דמחמת קורבה כגון אנוסת אביו לר' יהודה דאמר קאי עלה בלאו בפ' נושאין (לקמן צז.) וכגון נושא את חלוצתו דקאי עלה בלא יבנה (דברים כה) ולאו דקורבא הוא הוי ממזר: מחייבי לאוין גרידי. כגון יבמה לשוק ודומה לה:

דף צב - ב

בעניותינו. מתוך עניות דעתנו שאין אנו יודעים פי' המקרא: אי ללאו הוא דאתא. הרי היא כשאר חייבי לאוין ותפסי בה קדושין: אם היה יבמה כהן. וזו נישאת לשוק בעד אחד או בשני עדים שאמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ואמר שמואל בעיא גט וכיון דיהיב לה גיטא מיפסלא על היבם שהוא כהן משום גרושה: חולץ לה. יבם ושריא לבעלה: והותרה לו. ליבם: נשואין יש בה. קס''ד לענין גט דאם ניסת לזר שאמרו לה מת בעליך ואח''כ בנך צריכה גט: בזנות. דהוי כזנות ומיתסרא איבם כרב המנונא ורב אשי דאמר לעיל נותן לה שני גט והותרה לו לית ליה דרב המנונא: כדאמר מעיקרא. נשואין יש בה לענין גט ולאו משום דקדושי נינהו אלא משום דאי מפקעת לה בלא גט אתי למימר נמי באשה שהלך בעלה למדינת הים וניסת ע''פ ב''ד בעד אחד תצא בלא גט אבל נתקדשה לא בעיא גיטא דהא אשת איש גופה שנתקדשה על פי ב''ד בעד אחד תצא בלא גט כדתנן אע''פ שנתן לה האחרון גט לא פסלה מן הכהונה: נמנו וגמרו כו'. דדרשינן לא תהיה לא תהא בה הויה: אינה מקודשת. כיון דהשתא לא תפסי בה קדושי לקמיה נמי לא תפסי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם: מי משכחת מרגניתא. אי לאו דאמרי לך לא הוית מסיק אדעתיך דטעמא משום דלא תפסי בה קדושי השתא הוא אלא דאין מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו יש בידו לעשות עכשיו: אמר ליה ריש לקיש. לרבי יוחנן:

דף צג - א

קונם שאני עושה לפיך. אשה שאמרה לבעלה מה שאני עושה מלאכה יהא אסור לפיך בקונם: אינו צריך להפר. דכיון דקא משעבדא ליה למעשה ידיה לא מציא נדרה: שמא תעדיף עליו כו'. דתנן (כתובות דף סד:) מה היא עושה לו משקל ה' סלעים שתי כו' וטפי לא משעבדא ליה ואהעדפה חייל נדר ואע''ג דעדיין לא נעשית המלאכה: ופליגא דרב נחמן. הא דאוקימנא דלר''ע אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם: רב הונא כרב. כלומר מרב שהוא רביה קבלה ורב מרבי ינאי וכן כולם זה למעלה מדורו של זה היה: המוכר פירות דקל. בימות הגשמים: עד שלא באו לעולם. אם בא לחזור בו קודם ניסן שאז האילנות מוציאין יכול לחזור בו: משבאו לעולם אין יכול לחזור בו. דכי אתו חייל זביני אלמא אדם מקנה דבר שלא בא לעולם: האומר לחברו. קודם שקנה את השדה: קנה. והויא מתנה אלמא מרב שמיע ליה: נגה ליה. שהה יותר מזמנו: עילוייהו. ואע''ג דאכתי לא אתו: למען תלמד. גבי תרומה ומעשרות כתיב ואכלת לפני ה' וגו': כל הימים אלו יו''ט ושבתות. הוי למד להזהר שלא יבטל עונג שבת בשביל תיקון הטבל: למאי הלכתא. ומה אתא קרא לאזהורי: אי נימא עשורי בשבתא ומיכל. ואיצטריך לאשמועינן דאע''ג דשבת הוא מתקנן פשיטא וכי איצטריך קרא למישרי טלטול דרבנן הפרשת מעשרות בשבת אינה אלא משום שבות דתנן אלו הן משום שבות לא מגביהין תרומות ומעשרות במסכת ביצה (דף לו:) והיכא אסר לן קרא טלטול בעלמא דאיצטריך למשרייה הכא:

דף צג - ב

אלא לאו כה''ג. דמותר לעשר על מה שלא בא לעולם ועתיד לבא לצורך עונג שבת: והא אקריון בחלמא. ליל שבת זה: קנה רצוץ. מקרא אחד ושמו קנה רצוץ: מאי לאו הנה בטחת כו'. ולאו שפיר עבדית: לא. קרא אחרינא אקריוך: קנה רצוץ לא ישבור. סיפיה דקרא לאמת יוציא משפט דשפיר עבדת: על מנת לשחררו. ומוזהר שלא להשתעבד בו: לכשיביאו שליש. דהוי גמר מלאכה כדאמר בר''ה (דף יג.) ועשת את התבואה לשלש אל תקרי לשלש אלא לשליש: עד אחד ביבמה. מעיד שמת בעלה כדי שתתייבם: דרחמא ליה. אוהבת את יבמה: הולד ממזר. דבר חייבי כריתות הוא דאשת אח שיש לה בנים בכרת: מת בעלי תנשא. אם אין כאן יבום: יבמה לעלמא. עד אחד מתירה לשוק שאומר לה מת יבמיך או מת בעליך ואח''כ מת בנך:

דף צד - א

דסניא ליה. ליבם: והולד ממזר. כר''ע: בעדי הזמה. שהאחרונים הזימו את הראשונים ואמרו עמנו הייתם דרחמנא הימנינהו כדכתיב ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר (דברים יט) ומוקמינן ליה בעמנו הייתם במסכת מכות (דף ה.): שאכנס לביתה. ואינסבא לבעלה: סיפא דקתני כו'. הא עד אחד מהימן בתמיה מי מהימן עד אחד לומר מתה אשתך לישא אחותה: אלא. לא תידוק מיניה הא עד אחד מהימן דהיא גופה איצטריך לאשמועי' דלא מהימנא ואליבא דר''ע איצטריך דסד''א הואיל ואמר ר''ע יש ממזר מיבמה לשוק חיישא אקלקולא וכי אמרה מת יבמי תנשא קמ''ל דלא מהימנא משום דזימנין דסניא ליה וכדאמרן אבל גבי בעלה לא אמרי' סניא ליה ואית דגרס קמ''ל דאקלקולא דידה חיישא כגון מת בעלי דאי אתי בעלה אמרינן תצא מזה ומזה וכל קלקולי דמתניתין בה הלכך מהימנא אקלקולא דזרעה כגון מת יבמה דאי נמי משקרא לא מקלקלא אלא זרעה ואפילו לר''ע לא חיישא ולא נהירא לי דהא לר''ע היא גופה מקלקלא בכל קלקולי דמתני' כדתנן במסכת גיטין (דף פ.) ולעיל בשמעתין מייתינן לה בתיובתא הכונס את יבמתו והלכה צרתה וניסת כו' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואוקימנא כר''ע אלמא ביבמה לשוק נמי אית לן כל הני קלקולי ועוד אי איהי לא מיקלקלא למה לי למיתנייה כלל הא מסיפא שמעינן דאקלקולא דזרעה לא חיישא דקתני אינה נאמנת לומר מתה אחותי שאכנס לביתה והני ודאי לדברי הכל ממזרים נינהו וקתני דלא מהימנא וכ''ש מת יבמי דחייבי לאוין בעלמא נינהו אלא הא איצטריך לאשמועינן דאע''ג דאיהי מיקלקלא דתצא מבעלה ומיבם לא מהימנא משום דזימנין דסניא ליה: לאיסור כרת. לומר מת בעליך הנשאי: לא נתגרשה אלא מאישה. כגון שכתב לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם שלא נתגרשה זו לגמרי אלא מאישה נפרדה: פסולה לכהונה. אם מת והותרה לינשא: ה''ג והיינו ריח הגט דפוסל בכהונה: מתני' מותרת לחזור לו. דקדושי שניה אינן כלום והרי היא כזנות ואמר בגמ' (לקמן צה.) אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה:

דף צד - ב

ומותר בקרובות השניה. לישא בתה דקי''ל (לקמן דף צז.) נושאין על האנוסה ועל המפותה: ר' יוסי. בגמ' מפרש לה: גמ' וגיסו. בעל אחות אשתו ובא עד אחד ואמר לו מתה אשתך ולזו אמר מת בעליך ועמד ונשאה ואח''כ באו אשתו וגיסו: לימא מתני'. דקתני מותרת לחזור לו: דלא כר''ע דאי ר''ע. כיון דבעיא הך גיטא מיניה הויא ליה אשתו אחות גרושתו: חוץ מאשת איש שנשאת ע''פ ב''ד. ומשום גזרה שמא יאמרו גירש זה כו כדאמרינן לעיל בפירקין (דף פח:) ר''ע מוסיף. והשתא ס''ד אפילו נשואת אחיו ושמע שמת ויבמה ובא אחיו בעיא גט וכן באחות אשה וטעמא לא ידעינן דהכא ליכא למימר גירשה זה ונשאה זה שאפילו גירשה בעלה אין קדושין של זה תופסין בה וכן לגבי אחות אשה מאחר שבאת אשתו גלוי לכל שאין קידושי שניה קדושין ואפ''ה קניס לה ר''ע אגיטא דאמרי אינשי. כי חזו לארוס קמא אמרי מדנסבה אחוה תנאה הוה ליה לקמא בקדושין ולא נתקיים והא בתרא שפיר נסיב ואי מפיק לה בלא גט נמצאת אשת איש נראית יוצאה בלא גט וכן אחות אשה כו': אבל נשואין כי מתני' דאשתו הראשונה היתה נשואה לו מי איכא למימר תנאה הוה ליה בנשואין הא כ''ע ידעי דאין אדם משים בעילתו בעילת זנות הלכך קים להו דנישואי שניה אינם כלום אי ר''ע. אי מתני' ר''ע היא דקמהפכת לאוקומי נמי כר''ע ליתני חמותו אמרו לו מתה אשתך ונשא אמה דלר''ע חמותו לאחר מיתת אשתו שריא: ואת אחת מהן. שכן בלשון יוני קורין לאחת הינא ואמרה רחמנא אחרונה שנשא באיסור תשרף: אותו ואת שתיהן כדקבעינן התם בסנהדרין מאי בינייהו הא ודאי אשתו גמורה לא אמר ר''ע דבשרפה שהרי עניה זו מה חטאה הרי בהיתר נשאת לו ואמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו דר''ע סבר תרתי כתיבי חמותו ואם חמותו נפקי מהאי קרא דבשרפה דהכי אמר קרא איש כי יקח את אשה ואמה ושתיהן לאיסור כגון שנשא חמותו ואם חמותו באש ישרפו ור' ישמעאל סבר חדא כתיב חמותו לחודה שמעינן מינה דהאי כי יקח את אשה היינו אשתו הראשונה הנשאת בהיתר ואת אמה זו חמותו ואמר רחמנא ישרפו אותו ואת אחת מהן ואם חמותו דבשרפה מג''ש נפקא לן באלו הן הנשרפין (סנהדרין עה:) ורבא אמר חמותו לאחר מיתת אשתו איכא בינייהו דלר' ישמעאל בשרפה דה''ק אותו ואת אחת מהן אפי' אין שתיהן קיימות כגון שמתה אשתו ונשא את אמה תשרף ור''ע סבר אותו ואת שתיהן בזמן ששתיהן קיימות אשתו וחמותו ישרפו אותו ומסתמא כדינו כן דין חמותו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומתני' דלא קתני חמותו הניחא לאביי דאמר משמעות דורשין איכא בינייהו לר''ע נפקא ליה אם חמותו מהאי קרא ולר' ישמעאל לא נפקא ליה מהכא ולא איירי ר' ישמעאל ור''ע בחמותו לאחר מיתה כלל שפיר אלא לרבא ליתנייה ומשנינן נהי דמיעטה קרא לחמותו אחר מיתה משרפה כו': ותאסר. אשתו הראשונה עליו בשכיבתה דאחותה: מידי דהוה אאשה שהלך בעלה למדינת הים. דמיתסרא לבעלה בשכיבת האחרון ואע''פ שהיא שוגגת ואמאי קתני מתני' מותרת לחזור לו: ומשנינן לא דמי אשה שהלך כו': דבמזיד מיתסרא מדאורייתא. דכתיב (במדבר ה) והיא לא נתפשה דמשמע איסורא הלכך בשוגג כגון ע''פ ב''ד גזרו בה רבנן:

דף צה - א

אחות אשה. דאפילו במזיד בא על אחותה לא מיתסרא אשתו עילויה מדאורייתא כדקתני לקמן הלכך בשוגג כו': אותה. ושכב איש אותה: והלא דין הוא. שתאסר ולכך נאמר אותה: מקום שבא על איסור קל. לקמן מוקים לה באשת איש ואמאי קרי לה איסור קל שאין האוסרה אוסרה כל ימיו שהרי היתר יש בגט: נאסר האוסר. נאסר בה בעלה האוסרה לאחרים: מקום שבא על איסור חמור. כגון אחות אשתו שאשתו אוסרת את אחותה כל ימיה: אינו דין שנאסר האוסר. שתאסר אשתו האוסרת את אחותה לכך נאמר אותה: בבא על חמותו. שפוסל את אשתו עליו ולקמן יליף לה מקרא: שב''ש אומרים פוסל. מק''ו כדאמרן ואותה לא דרשי: אמר ר' יוסי לא נחלקו כו' שלא פוסל. דדורשין אותה: שבש''א פוסל. דדרשי' אותו ואתהן כדלקמן: לפי שבתחלה כו'. רבי יוסי מפרש טעמא דלא נחלקו על אחות אשה: שבתחלה. עד שלא קדש אשתו: הוא אוסרה. על כל אדם והיא אוסרתו בקרובותיה: לא נאסרה במותר לה. כדדרשינן (לעיל דף נו:) הא נתפשה מותרת: שגג באסור לו. באחותה: וזה הדין לשוגג. הדין הזה מלמדנו על השוגג שלא פסלה: מאי טעמא דרבי יהודה. דאמר הבא על חמותו פסל את אשתו: וכי כל הבית כולו בשרפה. אשתו מה חטאת: אסריתה עלך. לאנתתך: בא עליה האי. כשנשאה האחרון אסרה על הראשון: בא עליה האחד. גירשה השני והחזירה הראשון הרי לך איסור קל בלאו ואסרה על השני דהדר הויא לגביה גרושתו משנשאת והיינו נאסר האוסר נאסר שני זה שהיה אוסרה על זה הראשון שהחזירה: מה למחזיר כו'. תאמר בבא על אחות אשתו שתאסר אשתו שלא נטמא גופה ואיסור אחות אשתו אינו איסור עולם שאם מתה אשתו מותר באחותה: איסור ברוב לא גרסי': יבמה למאן. מי בא עליה באיסור: אילימא יבמה לאחר. שבא עליה אחד מן השוק והיינו איסור קל דלאו בעלמא וקתני נאסר האוסר נאסר בה יבמה שהיה אוסרה על זה וכדרב המנונא: ואיסורה ברוב. לכל אדם היא באיסור עד שלא חלצה תאמר באחות אשה שאינה אסורה אלא לזה: אלא יבמה לאחין. שבא עליה אחד מן האחין באיסור אסרה על האוסרה עליו והיכי דמי דעבד בה קמא מאמר ואסרה על אידך והאי מאמר יבמין דרבנן הוא ולאו קדושין גמורין למיהוי אשת איש וכי בא עליה שני בא על איסור קל הוא ואפ''ה אסרה על הראשון האוסרה עליו: מאי איריא בא עליה. שני דקתני מקום שבא על איסור קל אפילו חזר ועשה בה מאמר נמי אסרה לבעל המאמר הראשון כרבנן דאמרי יש מאמר אחר מאמר: אלא אפילו נתן גט. כלומר אלא פריך הכי אפילו עשה זה מאמר ובא אחיו ונתן גט או חלץ פסלה על ידו: סוטה למאן. למי נבעלה דקרי לה איסור קל: אי נימא לבעל. שנבעלה לבעל אחר שקינא לה ונסתרה דאסירא ליה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה (במדבר ה) וקתני נאסר האוסר אסרה על הבועל אפילו לאחר מיתתו או אפילו כשיגרשנה: מאי איריא בא עליה. בלא בא עליה נמי משעה שנסתרה עמו נאסרה על בעל ועל בועל לעולם עד שתשתה כדתנן (סוטה דף כז:) נטמאה נטמאה שתי פעמים אחד לבעל ואחד לבועל: אלא סוטה. שנבעלה לבועל נאסר בעלה האוסרה עליו: והאי. מי הוי בא על איסור קל איסור חמור הוא דהיינו אשת איש:

דף צה - ב

אלא אמר רבא אשת איש. והיינו איסור קל לגבי אחות אשה לפי שאין האוסר אוסרה כל ימיו שאפילו בחייו יש לה היתר בגט אבל אשתו האוסרתו באחותה אוסרתו כל ימיה: ה''ג כל שאין פוסל ע''י עצמו אין פוסל על ידי אחרים מבעי ליה: אלא כי היכי דאשת גיסו אסורה אשתו נמי אסורה. הואיל ואהנו הני נשואין לפוסלה על בעלה אהנו נמי להיות חשובה כאשתו ולאסור את אחותה עליו משום אחות אשה מדרבנן: כל שאין פוסל מאי עבידתיה. אינו פוסל מאן איירי בה לעיל: א''ר אמי. האי כל שאינו פוסל ארישא קאי דאיירי באינו פוסל ע''י אחרים דאיירי לעיל בנשאת על פי עדים תצא והיא מותרת לבעלה וקתני סיפא ואחר כך באתה אשתו מותרת לחזור לו לא שנא ע''פ עדים שאמרו לו מתה אשתך ולאחות אשתו אמרו מת בעליך דאשת גיסו שריא לחזור לבעלה לא שנא ע''פ עד אחד דאשת גיסו אסורה אשתו שריא: וקא''ל רבי יוסי. בעל פי ב''ד פליגנא עלך דהואיל ופוסל על ידי אחרים פוסל ע''י עצמו אבל בעל פי עדים מודינא לך: לעולם אסיפא. כדנקט ואזיל סידרא דמתניתין בנשאת בעד אחד ומאי פוסל ואין פוסל איכא חדא דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים וחדא דאזיל ארוסתו וגיסו למדינת הים: וקא''ל רבי יוסי אשתו דליכא למימר תנאה הואי ליה. להאי באשתו ראשונה וכ''ע ידעי דנשואי שניה טעות הן ולא אתי למימר גירשה בעלה ונשאה זה דהא אפילו גירשה בעלה אסורה להאי ומידע ידעי דסהדי אטעינהו אינו פוסל ע''י גיסו כשאר אשה הנשאת בעד אחד דהתם הוא דאתי למימר גירש זה כו' ואי מחזיר אמרי זה מחזיר גרושתו מן הנשואין אבל הכא לא הלכך אין פוסל נמי על ידי עצמו אבל היכא דהואי קמייתא ארוסתו דאיכא למימר תנאה הוה ליה בקדושין סברי אינשי דנשואי שניה נשואין גמורין ואמרי גירשה בעלה ונשאה זה ואי משום אחות אשה תנאה הוה לו בקדושי ראשונה ולא נתקיים ואי הדרא אשת גיסו לבעלה אמרי אינשי מותר להחזיר גרושתו משניסת הלכך הוא פוסל על ידי אחרים והואיל ואהנו מעשיו פוסל נמי ע''י עצמו ולתנא קמא טעמא דהניסת בעד אחד אסורה לחזור לאו משום שמא יאמרו זה מחזיר גרושתו משנשאת אלא משום דקנסוה רבנן משום דלא דייקא שפיר הלכך כל מאן דנסבה פסל לה אקמא: ה''ג הא דאזיל אשתו וגיסו והא דאזיל ארוסתו וגיסו וה''ג אשתו וגיסו דליכא למימר תנאה ה''ל בנשואין דאין פוסל על ידי אחרים: לישנא אחרינא גרס לה הא דנסיב אשת גיסו והא דנסיב ארוסת גיסו ואין אדם יכול להעמידה: הלכה כרבי יוסי. קסלקא דעתך אכולא מילתא דרבי יוסי קאי שמואל ואמר דהאי דמתסרא אשה הנשאת בעד אחד משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה והוא מחזיר גרושתו משנשאת וכל היכא דאיכא למימר הכי מיתסרא ואפילו היא אחות ארוסתו של ראשון הואיל ואיכא למימר תנאה הוה ליה בקמייתא: הרי היא כאשת איש. רב הונא מפרש מאי היא: ואמר רב הונא. מאי אשת איש דקאמר רב כגון שקידש אחיו אשה כו' שאלמלא נשאה ראשון תרווייהו מודו דמותרת לחזור לו דליכא למימר מחזיר גרושתו הוא דהא הכל יודעים שטעות היתה שאם גירשה לא היתה נשאת לאחיו אבל קידש בההיא אמר רב הרי היא כאשת איש הניסת בעד אחד שאסורה לבעלה וזו נמי אסורה לראשון שהוא עכשיו יבמה דאמרי אינשי הראשון תנאה הוה ליה בקדושין ולא נתקיים ומותרת היתה לשני ועכשיו יוצאה משני ונושאה ראשון ונמצא נושא את אשת אחיו: ושמואל אמר אינה כאשת איש ושריא. לראשון דלא אמרי תנאה הוה דמלתא דלא שכיחא היא אלא ידעי דטעות הוא ואטעינהו סהדי אלמא לשמואל לא מסקי אינשי תנאה אדעתייהו וגבי ארוסתו וגיסו אמאי אמר שמואל הלכה כרבי יוסי דמיתסרא אשת גיסו לגיסו: דלמא אדרבי אמי. כדתרצה רבי אמי לטעמא דרבי יוסי דלא איירי בתנאה כלל דאפילו באשתו וגיסו נמי פוסל ואע''ג דליכא למיחש לתנאה ודשמואל אדשמואל תו לא קשיא דלא דמי אחות אשה ואשת אח דאחות אשה אי קדים ואתא גיסו מקמי אשתו הא מיתסרא אשת גיסו מיד אגיסו ובעיא גט משני משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ואי אמרת משום אחות אשה אמרי מתה אשתו אבל באשת אחיו מכי חזו דאתא אחיו תו לא אמרי גירש זה ונשא זה דהא גרושת אחיו היא לו: וא''נ אדרבי יצחק נפחא ממאי דאפוסל. קאמר שמואל הלכה ותקשה לך דלמא לשמואל אפילו בארוסתו וגיסו נמי לא פסיל והאי דקאמר הלכה כרבי יוסי אאין פוסל קאמר לאפוקי מדתנא קמא דאפילו גבי אשתו וגיסו דאשת גיסו אסירא קא משמע לן שמואל כרבי יוסי דשריא:

דף צו - א

הכי גרסינן אי נמי ליתא לדרב הונא כלל ובדרב המנונא קמיפלגי: והא אפליגו בה חדא זימנא. בהאי פירקא גופיה (לעיל דף צב:) דאמר שמואל בעניותינו צריכה גט: מתני' אמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה מאביה. שלא מאמה: וחזרו ואמרו לו מתה. השנייה ונשא אחותה של שנייה מאמה ולא מאביה ונמצאת שלישית רחוקה מן הראשונה ולא קרובתה היא: חזרו ואמרו לו מתה. ונשא אחותה של שלישית זו מאביה ולא מאמה נמצאת רביעית רחוקה מן השנייה וכ''ש מן הראשונה: חזרו ואמרו לו מתה. ונשא אחותה מאמה ורחוקה מן השלישית ואח''כ אמרו לו כולן קיימות: מותר בראשונה ובשלישית ובחמישית. שאין קרובות זו לזו ואף על גב שהשלישית אחות השנייה היא שריא דקדושי שנייה לא תפסי דאחות אשה היא והויא לה כאנוסה ומפותה ותניא (לקמן דף צז.) אנס אשה מותר לישא בתה דלא אסרה תורה אלא אחות אשה והיכא דלא תפוס קדושין לאו אשה היא וכן חמישית אף על פי שהיא אחות הרביעית מותרת הואיל ותפסי קדושי שלישית נמצאת ביאת רביעית שהיא אחות שלישית ביאת זנות ולא אסרה חמישית עליו: ופוטרות צרותיהן. אם מת ובא יבם וייבם את אחת מהן נפטרה צרתה: ואסור בשניה וברביעית. בשניה משום ראשונה וברביעית משום שלישית: לאחר מיתת הראשונה. שאמת היו הדברים של ראשונה ושאר הדברים שקר היו: ואסור בשלישית. מפני שנייה ובחמישית מפני רביעית: הוא פוסל תחלה. כשבעל תחלה אבל לא בסוף כדמפרש בגמרא: פוסלין על ידו. דביאתו לא קנייה לגמרי אלא כמאמר בעלמא והא קי''ל (לעיל דף נ.) דיש מאמר וגט וביאה וחליצה אחר מאמר: גמ' לבסוף לא פסיל. אם עשה בה גדול מאמר קודם ביאת בן תשע לא פסיל לה ביאת בן תשע אבעל מאמר: והתני רב זביד כו'. ומשני ביאת בן תשע פסלה אפי' בסוף אבל מאמרו של בן תשע אם הוא תחלה פסיל לבסוף לא פסיל: והא קתני הוא פוסל תחלה. ומפרש ביאה לאלתר אלמא אביאה קאי: חסורי מחסרא כו'. אבל ביאה אפי' בסוף כיצד בן ט' שנים שבא על יבמתו פסל ע''י אחין שעשו בה מאמר תחלה דהא כיצד אבסוף קאי: יש לו גט. לפוסלה ע''י אחין דקיימא עלייהו בכיון שלא בנה שוב לא יבנה: עשו חליצת בן ט'. לדחות כגט בגדול שפוסל ע''י אחין וצריכה חליצה כן חליצת בן ט' אינה לפטור אלא לפסול: אית ליה. גט: וזוטר. מגט דגדול אבל חליצתו הויא כגט דגדול ומשום הכי לא תני כגיטו והשתא קמפרש ואזיל מאי בצירותיה דגטו מגט דגדול לר''ג כו':

דף צו - ב

מתני' פוסל על ידו. דהויא ליה כמאמר אחר מאמר דשניהם תופסין בה וכיון דבעיא גט משני קם ביתא עליה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה: ור' שמעון אומר לא פוסל. כדתני טעמא בגמ' וכגון דבביאת שני שגגה דאי במזיד הא קי''ל (נדה דף מה.) ביאתו ביאה ונהרגת עליו: פסלה. לראשונה על עצמו וכ''ש לשנייה דבית אחד הוא בונה ואין בונה שני בתים וכיון דאין ביאתו בראשונה קנין גמור מהניא ביאת שנייה להצריכה גט וכיון דיהיב גט קם כוליה ביתא בלא יבנה: ור''ש אומר לא פוסל. דלרבי שמעון ביאת בן תשע לא קניא ומשיירא אלא ספק קניא ספק לא קניא אי קניא קני לגמרי ולא קמהניא ביאת אחיו וכן ביאתו בצרתה ואי לאו קניא הוה ליה כמי שלא בעל לא זו ולא זו ומותר לקיים הראשונה אבל שנייה לא מקיים דלמא ביאתו קניא בראשונה וקיימא שנייה עליה באיסור שני בתים: גמ' ביאת שני אינה ביאה. דקי''ל (לעיל דף נ.) אין ביאה אחר ביאה והוה ליה ביאת שני כביאת איניש דעלמא וכיון דשוגגת היא שריא: מתני' דלא כבן עזאי. מתני' דחשיב ביאה זו כמאמר וקתני דמהני מאמר אחר מאמר בין ביבם אחד ושתי יבמות כי סיפא בין שני יבמין ויבמה אחת כגון רישא דלא כבן עזאי: יש מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת. דתרוייהו מעיקרא לענין זיקה כי הדדי נינהו ומאמר דקמא לאו קנין גמור הוא דביאה הוא דכתב רחמנא ורבנן הוא דאמור דליהני משום גזירה כדמפרש בפ' רבן גמליאל (לעיל דף נ:) הילכך לא גרע בתרא מקמא דלכל חד וחד תקינו מאמר בה: ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד. שכל כחו וקנינו שהיה לו לענין מאמר נתן בראשונה ודחה את השנייה. ואית דגרס לה איפכא ולשון ראשון נראה וכן שמעתי: מתני' בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתייבמת. שיש עליה זיקת שני יבמין שבמאמר זה לא יצתה מידי זיקת נפילה ראשונה וחלה עליה זיקת נפילה שנייה ותנן בפ' ארבעה אחין (לעיל דף לא:) מי שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין: נשא אשה. שאינה יבמתו ולו אחין: הרי זו פטורה. ואע''ג דביאתו ביאה קידושיו אינן קידושין ואין קנין קטן כלום עד שיביא ב' שערות אבל ביבמה הואיל וזקוקה ליה שויוה רבנן כמאמר: אם לא ידע את הראשונה משהגדיל ראשונה חולצת ולא מתייבמת. דזיקת שני יבמים עלה הואיל ולא ידעה משהגדיל ולא יצאה מידי נפילה ראשונה: ר' שמעון אומר מייבם לאי זו שירצה. דלית ליה זיקת שני יבמין ובהא נמי פליג רבי שמעון בארבעה אחין (שם): וחולץ לשנייה. דהא לאו צרות נינהו לאיפטורי חדא ביבום חברתה ויבומי תרוייהו לא הואיל והויא צרתה במקצת במאמר דרבנן אתו למימר שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות: אחד בן ט' ואחד בן עשרים. שניהם שוים לכל דין של מעלה דכל כמה דלא מייתי שערות קטן הוא: גמ' לא תימא היכא דאיכא צרה. כגון הך דארבעה אחין (שם) דתנן ג' אחין נשואין ג' נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואמרי' בגמ' אי זיקת ב' יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תיבעי ומשנינן מדרבנן גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות כו': ויעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול. לדחות אשתו גמורה מייבום כי ההיא דד' אחין (שם) דקתני הרי אלו חולצות ואפי' אשתו גמורה נדחית מפני שהיא צרת בעלת זיקת שני יבמין ואמאי קתני מתני' שנייה או חולצת או מתייבמת: וכן אמר רבי יוחנן עשו ועשו: ויעשו. ואמאי מייבמה שנייה: בנגר שיש בראשו גלוסטרא. שראשו עב וראוי לשחיקת שומים ולשאר תשמיש ונחלקו בו לענין נעילת דלת רבי אלעזר אוסר לנעול בו ורבי יוסי מתיר לפי שיש תורת כלי עליו ומותר לטלטלו: חברותא נמי. את תלמידי אתם עושים חבירי שאתם מביאים לי ראיה מרבי אלעזר ורבי יוסי שהיו חברים: וכן עשה יהושע. העיד עליו המקרא שכל מה שעשה מפי משה עשה ואפי' מה שאמר סתם שהרי א''א בכל דבר ודבר שאמר יהושע אמר כך אמר משה ואפילו הכי אסהיד קרא דמפי משה הוה:

דף צז - א

שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה. שיהיו שפתי נעות בקבר כאילו אני חי: דובבות. נעות לשון דבר שמרתיח ומבצבץ: כומר. כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממין ויינו נוח לצאת כמו מכמר בישרא דתמיד נשחט (פסחים נח.): דובב. היין רוחש ונע ויוצא למעלה דובב פריט''ה {פרומיי"ר: לשרוץ, לרחוש, לגלוש} : לא חולץ ולא מייבם. דלאו בר אוקומי שם לאחיו הוא אלמא כגדול חשיב ולא אמרינן קטן הוא וימתינו לו: והוא שנולדו כו'. הא דקתני דחשבינן ליה כגדול כגון שנולדו לו סימני סריס דמוכחא מילתא דהאי דלא מייתי משום דסריס הוא אבל כל כמה דלא חזינן ביה סימני סריס תלינן ביה קטנות וחיישינן דלמא אתו: עד כמה. נידון כקטן: כי אתו לקמיה דרבא. בן כ' שלא הביא למבדק אי משום קטנות אי משום סריסות: אבריוהו. האכילוהו והשקוהו עד שיהא בריא ושמן:

פרק אחד עשרה - נושאין על האנוסה

מתני' נושאין על האנוסה. לאחר שאנס ופתה את האשה מותר לישא בתה ואחותה ואמה: ר' יהודה אוסר כו'. בגמרא מפרש טעמא: גמ' הנטען. הנחשד ויצא עליו קול: מדרבנן. משום גזירה שמא לאחר שישא את בתה יזנה עם הראשונה והוה אונס ומפתה על הנשואה: תני נושאין לכתחלה. בתמיה: לאחר מיתה. שמתה האנוסה והמפותה דתו ליכא למגזר מידי: בכולן נאמר שכיבה. בכל עריות בפרשה קדושים תהיו בכלתו ודודתו בזכור ובבהמה: וכאן. באשה ואמה ובקרובות הנאסרות לו מחמת אשתו: נאמרה קיחה. איש כי יקח את אשה ואת אמה (ויקרא כ) ואשה אל אחותה לא תקח (שם יח): דרך ליקוחין. שהיתה ראשונה לקוחתו חייב על השניה כשבא עליה דבשניה ליכא למימר ליקוחין דהא לא תפסי בה קידושין: הראוי לשכיבה. היכא דליכא למימר ליקוחין ממש: ואיפוך אנא. בת בנך דממעט לבת בנה בנשואתו משתעי ואידך קרא דאסר לבת בנה ואע''ג דלאו מיניה באנוסה מוקמינן ליה: לאחר מיתה. שמת אביו דליכא לאו דיבמה לשוק ואוקמא קרא עליה בלאו דכנף הראוי לאביו ובלאו דדודתו:

דף צז - ב

אח מאב כו'. משלות הן ורגילים בני אדם לאומרן: והוא בעלה דאם. אחי מאבי נשא את אמי היינו דיעקב אנס את אשה והוליד בת ונשא ראובן את אנוסת אביו ובת יעקב אומרת כן: וברי הוא. בני הוא: שלום עלך ברי. שלום לך בני: בת אחותך אני. בעובד כוכבים הבא על בת בתו והוליד בן ונמצאת זו אמו ובת אחותו שאמה של זו אחותו מן האב: דלאי דדלו דוולא. לבני פועלין המשקין את השדות אני שואלת חידה זו: ליפול לכו סתר פתר. הרי נפלה לכם חידה סתומה ומוסתרת להפתר: ה''ג בר הוא ואנא בת אחוה משכחת לה בעובד כוכבים הבא על בת בנו: בייא מאח. קובלת אני על אחי שהוא אבי ובעלי ובן בעלי והוא בעלה דאם שהולידני מאמי והיינו נמי דהוא אב אלא לאפושי מילי הוא: וחזר הזקן. אביו של זה וקאמרה הך בת של אביה הכי דהוא אחיה מן האם וגם אביה הוא ובעלה שחזר ובא עליה ובן בעלה שחזר הזקן ובא עליה והוליד בנים: לאחוה יתמי בני ברתיה. אלו בני הזקן שהוליד ממנה דהוו אחין מאביו ובני ברתיה: והוליד ממנה בן. וקאמרה ליה אחות אמו אנא ואת אחי מאב אחד אנא ואמך אחי מן אב אחד ואנא ואבוך אחי מן האם: וקא''ל בריה דשמעון לבר בריה דלוי. אנא ואת בני אחי בני שתי אחיות אנא ואבוך בני שני אחים אנא ואמך בני שני אחים: מתני' לא חולצין כו'. דאחוה מן האב בעינן וגר אין לו שאר האב דרחמנא אפקרי' כזרע בהמה שנאמר (יחזקאל כג) וזרמת סוסים זרמתם: גמ' נשי דהדדי. אשת אחיו ולאו משום ייבום אלא אפילו במקום בנים דקסבר אין קורבה לגר דכקטן שנולד דמי: מן האם ולא מן האב דכ''ע אסיר. דאתי לאיחלופי בישראל: בתר אביו שדינן ליה דהא בני פלניא קרו להו. הלכך לא מסקי אינשי אדעתייהו שהן אחין מן האם ומידע ידעי דהאי דשרינן להו משום דאין אחוה מן האב לגר דסתם עובדת כוכבים זונה היא ומאיש אחר הוא: קרו להו נמי בני פלניתא. ואמרי אינשי הני ודאי אחי נינהו וקא שרינן להו באשת אחיו ואתי למישרי נמי בישראל כה''ג: מ''ט לאו משום דאסירי. משום אחוה ואשמעינן מתני' דלא שייכא בהו יבום וקיימא עליה באשת אח: אי אמרת בשלמא. לא מייבמין דקתני מתני' הכי אשמעינן דאסירא לייבם היינו דקתני אפי' דאע''ג כו' ואיכא למימר דתיהוי עליה כנכרית ואי בעי ליבומי מייבם אפי' הכי אסירא: אלא אי אמרת. מתניתין לא אתא לאשמועינן אלא דשריא לעלמא מאי אפי' דמשמע אע''ג דכשתי אמהות דמו שרו לעלמא לגבי יבמה לשוק לא איכפת לן אי בני אם אחת נינהו או לא: דאע''ג דתרוייהו לידתן בקדושה. דאתי לאיחלופי בישראל ולמישרי יבמה לשוק בלא חליצה אפי' הכי שרו לעלמא דמידע ידעי דייבום מן האב הוא ועובד כוכבים אין לו אב ודוקא לעלמא אבל לדידהו מודי רב אחא דאפי' כרת דאשת אח איכא כיון דלידתן בקדושה הרי כאן אחוה מן האם ודקא משני רב אחא ולדידהו נמי שריין ארישא קאמר ולא אסיפא: שני אחים תאומים. דהני ודאי אחים נינהו מן האב דקי''ל (לקמן דף צח.) טיפה אחת היא ומתחלקת לשתים אפילו הכי לא חולצין ולא מייבמין: ואין חייבין משום אשת אח. אפי' קידשו לאחר שנתגיירו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי הלכך אין לו אחוה ואפילו מן האם: לא חולצין ולא מייבמין. דצד ייבום מן האב הוא והני אין להם אב דזרע מצרי כבהמה: אבל חייבין. כרת משום אשת אח מן האם שהרי היא כישראלית שילדה בנים:

דף צח - א

הא איסורא איכא. מדרבנן דלא ליתי לאיחלופי בישראל וקשיא לרב אחא: הא דאמור רבנן אין אב למצרי. ואפילו היכא דליכא למימר כקטן שנולד דמי כגון הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דיש לו שאר מן האם כשאר ישראל גמור ואין לו שאר מן האב: לא תימא משום דשטופי זימה הוא ולא ידעינן. אבוה מנו אבל היכא דידיע כגון היו אביו ואמו חבושים בבית האסורים דלא נבעלה לאחר חיישינן ואי נולד בקדושה דליכא למימר כקטן שנולד ליהוי ליה נמי שאר אב דהא ודאי אבוה הוא: דהא שני אחין תאומים כו': ה''ג וקאמר לא חולצין ולא מייבמין. ומסיפא יליף טעמא דאי מרישא לא מצי למילף דאפילו שאר האם אין לו דטעמא לאו משום דזרמת סוסים הוא אלא משום דכקטן שנולד דמי: זרמת. זרע שהוא יורה כחץ כזרם מים המקלח בכח: בנפטיים הגר: דנסבא אחיו. המת כשהוא גר דהויא קידושיו קידושין ושריא לאחיו דאין לו אחוה דכקטן שנולד דמי: כשהוא עובד כוכבים. ומשנתגייר לא ידעה דלא הוה ליה בה קידושין הלכך שרי לאחוה: הרי אשה. גיורת ושבעה בניה שהתיר להן רבי עקיבא לישא איש את אשת אחיו ומהן למדתי: אם קודם. שבא מעשה לידו היה רגיל לשנותו לתלמידיו שומעין לו ואם לאו הואיל ודבר חידוש הוא שמא בשביל מעשה שבא לידו אומרה: הרי אשה ושבעה בניה. ראיה של קודם לכן הביא: ואי בעית אימא שאני הכא דקאמר מילתא. דיונה בן אמתי בהדה ומגו דמהימן אהא מהימן נמי אהא דניכרין דברי אמת שביחד קבלן: הוא השיב. ירבעם בן יואש: על עסקי נינוה קאמר. דלא דברה עמו על עסקי נינוה אלא שתי פעמים: ה''ג גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה: נשא אחותו מן האם. שנולדה בהיותה עובדת כוכבים יוציא ואע''ג דלאו אחותו היא דכקטן שנולד דמי גזירה דלמא אתי למנסב אחותו שנולדה אחריו דבההיא איכא כרת דלידת שניהם בקדושה ואחותו גמורה מן האם הויא כישראלית שילדה בן ובת: מן האב יקיים. שהכל יודעין דאין אב לעובד כוכבים וא''נ אתי למנסב בת אביו שיוליד מאשה אחרת משנתגייר לא איכפת לן דהא לאו בנו הוא: אחות האב מן האם יוציא. גזירה משום אחותו מן האם כדאמרן:

דף צח - ב

מן האב ר' מאיר אומר יוציא. הואיל ואיכא צד אם: וחכמים אומרים יקיים. דלא דמיא לאחות האב מן האם דבההיא איכא למגזר משום אחותו מן האם דדמיא לה אבל אחות האם מן האב לא דמיא לאחותו מן האם: ומותר באשת אחיו. ואפי' מאמו שנולד בהיותו עובד כוכבים ולא גזור רבנן משום אשת אחיו הנולד אחריו דבקורבה גזור רבנן אבל במידי דלא אתי אלא ע''י קידושין לא גזור: נשא אשה ובתה. אגר דעלמא קאי שנשא בהיותו עובד כוכבים אשה ובתה ונתגיירו עמו דאילו האי דנולד בקדושה לא נסיב אשה ובתה וא''ת שנשא גיורות שנתגיירו האם והבת דלית להו קורבה דכקטן שנולד דמי למה לי גר אפי' בישראל נמי מצי למימר הכי: כונס אחת ומוציא אחת. דלא ליתי למישרי בישראל אשה ובתה: לכתחילה לא יכנוס. לקמן מפרש: מותר בחמותו. דכולי האי לא גזור רבנן: ואיכא דתני אסור בחמותו. פלוגתייהו מפרש לקמן: הנך דאמור רבנן יקיים. כגון אחותו מן האב וחברותיה: קלש ליה איסורא. דלגבי ישראל אינה בשריפה: פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא מפרש [לעיל] בהאשה רבה (דף צד:): מתני' שנתערבו ולדותיהן. זכרים ויש לכל אחת בן ודאי שלא נתערב: ארבעה חולצין לאחת. בן ודאי של כל אחת מן הארבע חולץ לאחת מהן דכל חד ספק ליה באשת אחיו ובן החמישית ישאנה ממה נפשך אם אשת אחיו היא הרי טוב ואם לאו הרי חלץ לה יבמה: הוא ושלשה. זה שייבם חולץ לאחרת ושלשה עמו והחמישי מייבם ממה נפשך וחוזרים השנים הללו וחולצין לשלישית ושנים עמהן והחמישי מייבם וכן כולם ארבעה חולצין תחלה לפי שאין אחד רשאי לייבם עד שיחלצו לה הארבעה דלא ליפגע ביבמה לשוק וה''ה נמי דמצו ארבעה למיחלץ לכולהו והחמישי ישא את כולן אלא אמרינן בגמ' דהכי שפיר טפי דלמא לכל חד מתרמיא דידיה ומיקיימא מצות ייבום: גמ' דוקא מיחלץ. מכל ארבעה הודאין והדר יבומי לחמישי: מאי הוא ושלשה. מאי איכפת לן אי חלצי לה הנך ארבעה גופייהו והאי דייבם לקמייתא לייבם נמי הך ומשני לא ליבמה חד כו': הכי גרסינן מקצתן אחין ומקצתן שאין אחין אחין חולצין שאינן אחין מייבמין מאי קאמר מקצתן אחין מן האב ומקצתן אחין מן האם. מקצתן של ודאין אחין לבני התערובות מן האב ומקצתן יש להן בהני תערובות אחין מן האם שלא מן האב לבד אחים שיש להן בתוכן מן האב כגון ראובן שנשא רחל וחנה וילדה לו רחל את יוסף גירשה לרחל ונשאה בועז ולו בן מאשה אחרת ונתעברה רחל וילדה היא וחנה אשתו של ראובן וג' נשים אחרות ה' זכרים במחבא ונתערבו נמצא שיש לו ליוסף בתערובות הללו ב' אחין אחד מן האב וא' מן האם בנה של חנה אחיו מן האב ובנה של רחל מבועז אחיו מן האם: אחין מן האם חולצין. יוסף זה שיש לו בתערובות אח מן האם חולץ לכולן לפטור את אשת אחיו מן האב ואינו רשאי לייבם אחת מהן אפי' לאחר חליצתה מארבעה חבריו שמא יפגע באשת אחיו מאמו שהיא בכרת: ואחין מן האב. ארבעה האחרים שאין להם בתערובות אלא אחין מן האב מייבמין כל אחת ואחת אחר שחלצה מן הארבעה ישאנה החמישי נמצא אחד מייבם שתים או יהיו לאחת ה' חליצות והכי מיתוקמא לישנא קמייתא דשמעתא מקצתן אחין של ודאין אחין מן האם לאחד מן התערובות ומקצתן שאינן להם אחין מן האם אלא מן האב (אחין חולצין) אותן שהן אחין מן האם חולצין לכולם ושאינן אחין להן מן האם אלא מן האב מייבמין: מקצתן. של ודאין ותערובתן כהנים ומקצתן שאין כהנים כהנים חולצין לכולן ואי אפשר להם לייבם הואיל וחלצה ארבע חליצות שמא האחד החולץ לה היה יבמה וחליצתו חליצה וכהן אסור בה:

דף צט - א

יש חולץ לאחותו מספק. אע''פ שהיא מחמש עשרה נשים הפוטרות צרותיהן וכן לבתו ואמו: אמו ואשה אחרת. שילדו שני זכרים במחבא והוא א' מהן ולהן שני זכרים ודאין כגון רחל אשת יעקב שהיה לה יוסף ממנו וחנה אשת ראובן שהיה לה חצרון ממנו וחזרו וילדו שני זכרים במחבא ומתו יעקב וראובן ובא יוסף בנה של רחל ונשא חנה אמו של חצרון וחצרון נשא את רחל ומתו יוסף וחצרון ונפלו לפני התערובות רחל לפני בנה של חנה שהוא אחי חצרון וחנה לפני בנה של רחל שהוא אחי יוסף ומתוך שאין ידוע מי בנה ומי יבמה צריכה חליצה משניהן נמצא כל אחד ואחד חולץ לאמו מספק: ה''ג לאחותו מספק כיצד אמו ואשה אחרת שילדו שתי נקבות במחבא ועמדו שני אחים מן האב ונשאום חולץ לשתיהן נמצא חולץ לאחותו מספק. כך שנויה בתוספ' (דמכילתין פי''ב) אמו שילדה מאיש אחר שנשאה לאחר מיתת אביו וילדה עם אשה אחרת שתיהן שתי נקבות ואין ידוע איזו בת לאיזו אם ועמדו שני אחין שהיו לזה מאביו שלא מאמו ונשאום לשתי הנקבות הללו המעורבות ונפלו שתיהן לפני זה ליבום ואחת מהן אחותו מאמו ואילו היה מכירה לא היתה צריכה חליצה ועכשיו שאין מכירה שתיהן צריכות חליצה לישנא אחרינא ובאו אחיהן שלא מאותה האם ונשאום אחיו של ראובן נשא אחת ואחיו של חצרון נשא אחת ראובן חולץ לאשת אחיו ושמא אחותו היא וכן חצרון ז''ו שמעת''י ולב''י מגמג''ם ב''ה דהא שמא לאו אחותו היא והכי איבעי ליה למימר זה חולץ לספק אחותו וזה חולץ לספק אחותו אבל לאחותו מספק משמע שחלץ ודאי לאחותו מחמת ספק שבידו: אשתו ואשה אחרת. אשת ראובן ואשת כלב שילדו שתי נקבות במחבא נמצאת האחת בתו ובאו (אחיהן אחי הבעלים הם) שני אחי ראובן ונשאום נמצא ראובן חולץ לבתו מספק ששתיהן צריכות חליצה ואם היה מכיר בתו היתה פטורה ואם שני אחי כלב נשאום הרי כלב חולץ לבתו מספק ולשון מור''י אחיו של ראובן נשא אחת ואחיו של כלב נשא אחת ראובן חולץ לאשת אחיו ואע''פ שספק בתו היא וכן כלב ולאו היינו נמי חולץ לבתו מספק אלא חולץ לספק בתו: אחד עובד כוכבים ואחר גר. דבנים שילדה בעודה תחת ידי העובד כוכבים המוכרה אינן עבדים דקי''ל בהחולץ (לעיל מו.) מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם מכם ולא הם קונין זה מזה: שחרר את השפחה. והרי היא כישראלית ובא עליה העבד הולד ממזר: ולהם בן. ולא קנה את הבן: וכתב לו כל נכסיו. ומת והרי אמו תובעת כתובתה מן הנכסים: כולה ר''מ היא. הא מתניתא בתרייתא דיש מוכר ר''מ נמי אמרה וסיפא דקמייתא היא ומש''ה קתני עבד משועבד לכתובה דר''מ סבר מטלטלים משתעבדי לכתובה במס' כתובות בפ' האשה שנפלו (ד' פ:) דקתני הניח פירות התלושים מן הקרקע כו': מתני' לבני הכלה. לאשת בן הכלה ודאי: אחד. מן התערובות חולץ תחלה ואח''כ מייבם השני ממ''נ אם יבמתו היא הרי טוב ואם אשת בן אחיו היא הרי חלץ לה יבמה ומותרת לו: אוכלין בתרומה. אחד כהן ואחד עבד כהן: חולקין חלק אחד. מפרש בגמ':

דף צט - ב

בין כשרות. משום עבד: בין פסולות. כגון שפחה משום כהן: הראויות לכהונה. ולא גרושה וחלוצה משום כהן: אין סופגין כו'. דכל חד אמר אנא לאו כהן אנא (והתראת ספק היא): אין משלמין. דכל חד אמר אנא כהן: ואין חולקין על הגורן. אין נותנין להם תרומה על הגורן שהמשוחרר ישראל הוא: ומוכרין את התרומה. תרומת תבואתן כשמפרישין אותה אין צריכין לתתה לכהן דכל חד אמר לכהן אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקול ומ''מ לאוכלה א''א אלא מוכרין אותה לכהנים והדמים שלהן: ה''ג ואין חולקין בקדשי המקדש. כגון עורות קדשים: ואין נותנין להם קדשים. להקריב: ואין מוציאין שלהן מידם. אם היו חייבין חטאת או אשם או עולה אין כופין אותם לתתן לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר דכל חד אמר אנא כהן ותניא (ב''ק דף קט:) מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו כל שעה שירצה ואפילו במשמר שאין שלו ת''ל ובא בכל אות נפשו ושרת ומנין שעבודתם ועורם שלו ת''ל ואיש את קדשיו לו יהיו ותערובות הללו הואיל והאחד מהן כהן אין ב''ד יכולין להוציא מידן בעל כרחם ולתתם לאנשי משמר אלא יקריבו קרבנותיהן ויחזרו להן הבשר והעור ויתנום לכל מי שירצו או הללו יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב את קרבנם או ישהו את קרבנם עד שיתרצו הם לתתן לאנשי משמר: לשון אחר ועיקר ואין נותנים להם קדשים בבכור וחרמים קאמר ואין מוציאין את שלהם מידם דאמר אנא כהן וגבי חרמים נמי תנן (ערכין דף כח.) הכהנים אין מחרימין שהחרמים שלהן והדר אורי מאי קעביד בבכור שלו ירעה עד שיסתאב ולא יקריבנו תם דא''כ לא יאכל את בשרו שהמקריב יעכבנו וללשון ראשון קשה לי דאמרינן בהגוזל (ב''ק דף קי.) דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא מצי משוי: ובכורו ירעה עד שיסתאב. אפי' בזמן הבית דהא לא מצי למכפינהו למיתן לכהנים לאקרובי ולאכול את בשרו ואינהו נמי לא מצו למיתביה לכהן ולהחזיר להן הבשר דבכור תם אינו נאכל אלא לכהנים דכתיב ביה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה בבכורות פרק עד כמה (דף כח.) הילכך ירעה עד שיסתאב ומותר לשוחטו במדינה ויאכלוהו הם דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל דמתנות כהונה והכא גזל ליכא דהמוציא מחבירו עליו הראייה: חומרי ישראלים וחומרי כהנים. מפרש בגמרא: גמ' (חלק א' ס''ד. חלק אחד משמע של כל אחד): חלק כאחד. אם באו שניהם על הגורן נותנים להם אבל זה בלא זה אין חולקין להם דקסבר אין חולקין תרומה לעבד אא''כ רבו עמו דלמא אתי לאסוקי ליוחסין דסברי כהן הוא: אם כהן אני כו'. אספק כהן וספק עבד קאי כי מתניתין: היו מעלין מתרומה ליוחסין. לאו מאכילתה אלא מחלוקה הלכך אין חולקין לו דלא ליתי לאסוקי ליוחסין: בהמתן של צדיקים. חמורו של רבי פנחס בן יאיר: עשרה אין חולקין. כולהו מפרש טעמא: והאשה. אשת כהן: והערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה: שאינה הוגנת. פסולה לכהונה: משגרין להן לבתיהן. ואוכלין וערל שאסור לאכול מאכיל לנשיו ועבדיו: חוץ מטמא כו'. לקמיה מפרש: דלאו בני דיעה נינהו. וזילותא דתרומה לחלק להן בגורן לעין כל:

דף ק - א

בריה בפני עצמה נינהו. והויא זילותא דקדשים: משום גרושה. שמא יגרשנה בעלה והיא זרה ולא ידעי אינשי ופלגי לה: דמקרב למתא. משום גרושה ליכא דהא סמוך למתא הוא וידעי לה אי גרושה היא ומשום יחוד איכא הואיל דלא שכיחי ביה אינשי: אי נמי דמרחק. משום גרושה איכא משום יחוד ליכא: חוץ מטמא. קנסא הוא דלא איזדהר: נפיש אונסיה. שמתו אחיו: מאי קאמר. קתני אין חולקין והדר קתני במקום שחולקין: ה''ק. האי במקום שחולקין לאו אתרומה קאי והכי קאמר ודבר שחולקין נמי לנשים כגון מעשר עני שהוא מתחלק בתוך הבית בעיר ואין כאן משום יחוד דשכיחי אינשי נותנין לאשה תחלה משום דזילא בה מילתא למיקם: מעשר עני. אין מתחלק בגורן אלא בתוך הבית כדכתיב לגר ליתום ולאלמנה וגו' (דברים כו) ועוד משום דלא ליכספו עניים: גברא ואתתא. זה תובע בעל דינו וזו תובעת בעל דינה ואין הדין בין שניהם: שרינא תיגרא דגברא ברישא. הייתי נזקק לאיש תחלה לגמור את דינו ואח''כ הייתי נזקק לדון בין אשה ובין בעל דינה: לא שיחררו לא. כלומר לא כפינן להו לשחרר זה את זה בתמיה והא לישא שפחה אינו יכול ותנן גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין משום האי טעמא: מנחת ישראל נקמצת ושיריה נאכלים כדכתיב (ויקרא ב) וקמץ (הכהן) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו (שם ו) ומנחת כהן אין נקמצת לפי שכולה כליל שנא' (שם) כל מנחת כהן כליל תהיה ואחד מתערובות הללו שמתנדב מנחה צריכה קמיצה שמא ישראל הוא ומנחה שלא נקמצה פסולה כזבח שלא נשחט ושיריה אין נאכלין דלמא כהן הוא: איקרי כאן כו'. היכי מצי מקטיר להו לשירים ודלמא מנחת ישראל היא ושירים גמורים הן והרי הן בבל תקטירו דכתיב (שם ב) לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שממנו לאישים שנקטר הימנו דבר הראוי להקטיר הרי השירים בבל תקטירו (דכתיב לא תקטירו ממנו אשה לה'): ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח בתריה דהאי קרא דלא תקטירו כתיב ומילתיה דר' אלעזר בזבחים בפ' התערובות (דף עז.) גבי אברי חטאת שנתערבו באברי עולה רבי אלעזר אומר ינתנו כולם למעלה ורואה אני את בשר החטאת שהן שירים ובבל תקטירו כאילו הן עצים דכיון דלא מכוין לאקטורי לאו הקטרה היא ומותר לעשות כן מפני תקנת עולה וחכמים אומרים תעובר צורתם ויצאו לבית השרפה: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר. גבי כהן המטמא הקדש בדלי דלות שמביא מנחת חוטא (מנחות דף עד.) וכתב בה במנחת חוטא והיתה לכהן כמנחה כלומר אם חוטא זה כהן הוא הרי היא כמנחת ישראל מה מנחת ישראל נקמצת אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת אי מה מנחת ישראל שיריה נאכלין אף זה שיריה נאכלין ת''ל וכל מנחת כהן כליל תהיה הא כיצד הקומץ קרב בעצמו והשירים קרבות לעצמן דברי ר' שמעון ר' אלעזר ב''ר שמעון אומר הקומץ קרב לעצמו והשירים מתפזרין אבית הדשן למטה מקום שנותנים שם תרומת הדשן והנוצה והיינו אצל המזבח ועד כאן לא פליגי רבנן עליה ואמרו דשירים קריבים אלא במנחת חוטא כהן דסבירא להו כולה בת הקרבה היא כמנחת נדבתו אבל הכא דלא מצי לאקרובה משום שמא זר הוא ושירים גמורים הם ובבל תקטירו אפילו רבנן מודו דמתפזרין: מתני' חולצין ולא מייבמין. לאשתו של ספק זה בני הראשון חולצין שמא בן אביהם היה ולא מייבמין שמא בן האחרון הוא והרי הוא אחיהן מן האם ולא מן האב וזו עליהם בכרת וכן בני האחרון וכן הוא לנשותיהם:

דף ק - ב

היו לו אחין מן הראשון ומן האחרון שלא מאותה האם הוא או חולץ או מייבם. לאשת בן הראשון אם אחיו הוא הרי טוב ואם לאו נכרית היא אצלו וכגון שאין אח אלא הוא דליכא לספוקי ביבמה לשוק וכן לאשת בן האחרון: והן. אחין אחד חולץ ואחד מייבם או בן הראשון או בן האחרון חולץ לה וחברו מייבם אם יבמתו היא הרי טוב ואם לאו נכרית היא ומשום יבמה לשוק ליכא שהרי חלץ לה יבמה: אין סופג. דלמא לאו כהן הוא. הוא אונן עליהם. לחומרא שמא זה אביו וביום מיתתו אסור זה לאכול בקדשים שמא אנינות חלה עליו וכן הן אוננים עליו וביום מותו אסורים שניהם בקדשים ופריך בגמרא ה''ד דשניהם חיין א''ת בגרושה אמאי הוא אין מטמא לראשון אם בנו הוא הרי טוב ואם אינו בנו הרי הוא חלל וכו' מפרש בגמרא: הוא אינו יורש אותן. דיורשיו מדחין אותו אלו אצל אלו והן יורשין אותו דמי מעכב על ידן והוי ממון המוטל בספק וחולקין בין שניהם: ועולה במשמרו כו'. לעבוד ואין בני משמר מעכבין עליו אבל אינו חולק דכל משמר דחי ליה לגבי חבריה: גמ' דוקא מיחלץ והדר יבומי. היו לו אחין מן הראשון ומן השני שלא מאותה האם דקתני מתני' והן אחד חולץ ואחד מייבם דוקא מיחלץ חד והדר יבומי חבריה אבל יבומי ברישא לא דלמא פגע ביבמה לשוק שמא יבמתו של חברו היא ולא שלו: הולד שתוקי. וכשר הוא דהא פשיטא לן דבן כהן הבא על הפנויה הוא: מדין הכהונה. מלעבוד עבודה ואף על גב דלענין יוחסין לישא אשה כשר הוא פסול לעבודה: אחריו. שניכר זרעו שהוא שלו: מאי קא מזהר ליה רחמנא. הואיל וההוא אחריו קא דרשת ליה לענין פסול כהונה הכא מאי פסול קא דרשת ביה הא ודאי גבי ישראל כשר הוא כגון עשרה כשרים עומדים ופירש אחד מהם ובעל: זרעך בתרה. כדאמר בפ''ג דקידושין (דף סח:) שפחה הוולד כמוה דכתיב האשה וילדיה עובדת כוכבים דכתיב כי יסיר את בנך בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה: ראשון ראוי להיות כ''ג. היכא שמייבם אשת אחיו בתוך ג' וילדה ספק בן ט' לראשון ספק בן שבעה לאחרון בפרק החולץ: בשלמא הוא אונן עליהם משכחת לה. אפילו בנשואין ואע''ג דקמא מית ליה כגון שלקטו עצמותיו לסוף שנים מרובות אונן זה ספק עליהם ואסור בקדשים דתנן בפסחים (דף צא:) השומע על מתו והמלקט עצמות אוכל בקדשים לערב אבל כל היום אסור: בשלמא לשני לא ליטמא. שמא בן הראשון הוא וכהן כשר הוא: אלא לאו בזנות. ששניהם באו עליה בזנות והלכך אין מיטמא להן דבין כך ובין כך כהן כשר הוא ומשכחת הוא אונן עליהם והן עליו דהא תרווייהו חזו ליה: בממאנת. לעולם בזנות לא מיתוקמא דהא פסול לעבודה ולא מצי למיתני עולה במשמרו של זה ושל זה אלא היכי משכחת לה דרואה במיתת שניהם ואין מיטמא להן דכהן כשר הוא בממאנת יתומה שמיאנה בבעלה ולא שהתה שלשה חדשים וניסת: משמשות במוך. מותרות (לשמש) ליתן מוך באותו מקום שלא יתעברו: שמא תעשה עוברה סנדל. עובר שני דוחק את הראשון ופוחת את צורתו בהמפלת (נדה כה.): ואי זו היא קטנה. שמתעברת ומתה: מבת י''א כו'. ולענין מיאון נמי בת י''ב ויום אחד לא ממאנת ומקמי הכי קתני דאי מיעברא מתה פחות מכאן אינה מתעברת כלל יותר על זה אי מיעברא לא מתה: בקידושי טעות. על תנאי ולא נתקיים דנפקא מיניה בלא גיטא וניסת בתוך ג' ומשכחת לה דרואה מיתת שניהן וכהן כשר הוא לפיכך אין מיטמא להן ועולה במשמרו. לעבוד דבזנות כהאי גוונא דהוי ע''י נשואין לא גזור רבנן: היא. מיעוטא הוא והכי קאמר היא כלומר אשה גמורה דכי לא נאנסה וזינתה אסורה ויש לך אחרת שאף על פי שנבעלה תחת בעלה ברצון מותרת לבעלה ואי זו זו כו': והולכת לה. וכיון דלא בעיא מיניה גיטא לאו אשתו הויא ואי זינתה הרי היא כפנויה שזינתה ומותרת לו:

דף קא - א

חייב. שהרי אחד מהם אביו (קסבר התראת ספק שמה התראה הואיל וממ''נ עובר) והכהו: בבת אחת. שחבטן במקל בהכאה אחת: חייב. דבהתראת ודאי התרו בו אל תכה שניהם שבמכה זו אתה מתחייב: בזה אחר זה פטור. דאיכא שתי התראות וכל חדא וחדא הוה התראת ספק ולת''ק התראת ספק שמה התראה הואיל וממה נפשך עבר: מ''ט דמאן דפטר. בבת אחת הא ודאי התראה היא: למטה. באביו ואמו: למעלה. כלפי מעלה כי יקלל אלהיו (ויקרא כד): איתקש הכאה לקללה. בפרשת ואלה המשפטים סמכן הענין אלא שפסוק אחד מפסיק ביניהן ואיכא למ''ד היקש הוא באלו הן הנחנקין (סנהדרין פה.): האמר בעינן דאיעביד מצוה. בתמיה גרסינן לה דקא אמרת למה עולה הא ודאי בלא חלוקה ניחא ליה למיעבד עבוד' אלא בעי הכי עלה לא קתני דניתני עלה במשמרו אינו חולק: בעל כרחו. דאע''ג דאינו חולק כפינן ליה לעבוד: משום פגם. שתי משפחות שבושין עליו שיאמרו בני אדם פסול הוא לעבודה (ובני משמרות יכולין לכופו ולומר לו הואיל ואומרים עליך שאתה ממשפחה שלנו עבוד במשמר שלנו שלא יאמרו בני אדם שלא ראוך עובד במשמר אחר פסול הוא זה וכן במשמרו של אחר): כל משמר חלוק לששה בתי אבות וכל אחד עובד את יומו ונוטל עורות קדשים הבאים ביומו:

פרק שנים עשרה - מצות חליצה

מתני' ואפילו שלשתן הדיוטות. שאינן (מסנהדרי עירן) ובגמרא פריך מאי דיינין: מנעל. של עור רך הוא כעין שלנו: חליצה כשרה. אבל לכתחלה לא כדמפרש לקמן משום מנעל המרופט שניטל גבו אבל עיקר חליצה בסנדל והוא של עור קשה ומבושל ומשנפחת אין לו תקנה ואין דרך לנועלו: באנפיליא. של בגד קלצו''ן {נעל-בד} בלע''ז: פסולה. דמידי דמגין בעינן דכתיב (דברים כה) נעלו ונעל מידי דמגין הוא דכתיב (יחזקאל טז) ואנעלך תחש והוא עור: עקב. שול''א {סוליה [בדפוס סונצינו: שלו"ן - עקב. אך ראה לקמן קב.]} בלע''ז: מן הארכובה ולמעלה. שנחתך רגלו מן הארכובה וחלץ מן הארכובה ולמעלה: או בשל שמאל בימין כשרה. אבל חליצה של שמאל קתני בפירקין (לקמן קד.) פלוגתא: חלצה בגדול. סנדל שלא היה למדת רגלו אבל הוא יכול ללכת בו: הכי גרסינן או בקטן החופה את רוב רגלו חליצתה כשרה: גמ' להקרות. ליבם לא חפצתי לקחתה (דברים כה) מאן יבמי להקים וגו' ככה יעשה לאיש וכולן בלשון הקדש: זקנים. ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים (שם): זקני. וקראו לו זקני עירו (שם) אבל ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים (שם) לא קא חשיב דכיון דכתיב הזקנים אהנך דלעיל קאי: כך ב''ד מנוקים מכל מום. יליף מהאי קרא כולך יפה רעיתי דאיירי בסנהדרין:

דף קא - ב

בישראל. להקים לאחיו שם בישראל: וסתם לן תנא כוותיה. במתני': החליצה והמיאונין בשלשה. וסתמא היא בפ''ק דסנהדרין: בבית דין. סנהדרין: חליצה תרי סתמי נינהו. הך מתני' דידן והך דסנהדרין: דתנן. בפ' כיצד מי שאסר את האשה בנדר הרי זה לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה וליכא משום הסר ממך עקשות פה: מפני שהוא ב''ד. כלומר לא יחיד היה שם דנימא בשבילו נתכוין שהרי ב''ד היה שם ואין ב''ד פחות משלשה: הואיל וסתמא במקום מחלוקת היא. שנחלק שם רבי יהודה בדבר אחר ובדבר זה לא נחלק ש''מ הדר ביה אבל מיאון לאו סתמא במקום מחלוקת היא דהנך תנאי רבי יוסי ברבי יהודה ור''א ברבי יוסי לא מייתינן התם אפלוגתא אחריתי דנימא מדלא איפלוג בהא ש''מ הדרי בהו: למקבע דוכתא. לשם כך: השערה. מקום מזומן לכך משמע: לפרסומי מילתא. דחלוצה היא ולא לינסבא לכהן א''נ דליתו אינשי וליקפצו עלה: לזירזא דקני. חבילה של קנים והלכו לישב שם לשם חליצה זו: תנינא. גרסינן יש ברייתא בידי וקתני בה בישראל בית דין של ישראל כו' והכי אמר לעיל דרב שמואל בר יהודה קתני לה: ואנא גר אנא. הוא ואביו נתגיירו הלכך פסילנא לחליצה: מרענא שטרא אפומיה. דאי אומר ידענא ביה דפריע לא מיזדקיקנא למיגבא ביה:

דף קב - א

גר דן את חברו. דיני נפשות דאילו דיני ממונות אפילו לכל ישראל דתנן (סנהדרין דף לב.) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואמרי' הכל לאתויי מאי לאתויי גר: עליך הוא דבעינן מקרב אחיך. אבל על הגר אפי' חבירו אתה מקים עליו. דיין בכלל מלך דכתיב (משלי כט) מלך במשפט יעמיד ארץ אם דומה דיין למלך שאין צריך כלום יעמיד ארץ ועוד שימות הרבה כתובים כאן כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך: בישראל. משמע שיהא ישראל מכל צדדין: במילתה דרבה גרסינן חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין. ומדקאמר אם יבא אליהו כו' דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לא חלצינן אלמא מנעל לכתחלה לא ובדרב יוסף גרסי' אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו וכל כמה דלא אמר לן אליהו אין חולצין במנעל חלצינן לכתחלה: ה''ג אמר לו וכי חולצין במנעל. ול''ג והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו שאין מנעל כתוב בכל התורה אלא נעלו כגון של נעלך (שמות ג) שלף איש נעלו (רות ד) דמשמע בין סנדל בין מנעל דמנעל לשון חכמים ונעל לשון תורה והאי דאמר מנעל לכתחלה אסור לאו מקרא יליף אלא משום גזירה כדלקמן והאי דכתיב באורייתא (דברים לג) ברזל ונחשת מנעליך לשון מנעול ובריח הוא: משמו. דר''מ: פנתא. גב המנעל: וארקתא. שרוך נעל (בראשית יד) מתרגם ארקתא דמסאנא שכופלין רצועות על אזניו והוו ליה כשני נעלים זה על גב זה אבל סנדל אין קושרין וכופלין רצועות של אזניו שהרי קשה הוא ואין הרצועה דוחקתו אבל בשפת פיו יש כמו קשר לקצר את פיו: א''ה אפילו דיעבד נמי. אלא מדאמרינן חליצתו כשרה ש''מ גלויי כרעא בעינא ואפילו שני מנעלים זה על גב זה כי שולפת לתרוייהו שפיר דמי כדאמר לקמן ב' מנעלים כו' מהו ועד כאן לא מיבעיא ליה אלא דקרעתיה לעילאי ושלפתיה לתתאי אבל שלפתינהו לתרוייהו שפיר דמי: מרופט. מבוקע קרוע מלמעלה דכיון דרכיך אע''ג דקרוע מייתב ליה אכרעיה אבל סנדל שהוא קשה אין יכול ליישבו על רגלו משנפחת וליכא למיגזר מידי: שינצי. אשטר''ל {אישטירלי"ש: שנצים, שרוכים} ונוח לחולצו: אע''ג דאית ביה חומרתא. קשר קשור על שפתיו ומעמידו שלא יצא מן הרגל אפ''ה בשעת חליצה קטרינן ביה מיתנא כי היכי דתיתי היא ותישרי והדר תחלוץ ותהוי חליצה מעליא: בשמיטת רוב העקב. כגון ששמטה את רוב העקב מן הסנדל אע''פ שלא חלצתו כולו הותרה: הותרו רצועות מנעל. שלא התירתן היא: או ששמט. הוא רוב הרגל והיא חלצתו לגמרי: דחיס. נסמך לשון דחיס בריימב''ר {פרימבר"א: ללחוץ, להתאמץ} בלע''ז: עקב. שלו''ן {טלו"ן: עקב [זהו המקום היחיד בו עקב לעוז טלו"ן, ולא שול"א]} : מסייע ליה כו'. הא דקתני הותרו רצועות כו': שרפתהו. השליכה גחלת על הסנדל כשהוא כרוך ברגלו ושרפתו:

דף קב - ב

מוקי. קלשונ''ש {קלצונ"ש: נעלי-בד} קשים הם וכן בלשון ערבי קורין למנעלים אלמוק: הא חזינן דחלצה חיישינן. דלמא חליצה היא לפוסלה עליהן ואע''ג דלא נתכוונו לחליצת מצוה: ואיכא דאמרי. אין ודאי טעמא דלא חזינן דחלצה הא חזינן דחלצה חיישינן דלמא נתכוונו ומיפסלא עלייהו: התפור בפשתן. שתפור בתוכו בגד פשתן כעין שתופרין בתוכו לבדין פלטרא''ש {פילטרי"ש: לבדים (מצעים של לֶבֶד)} . ל''א התפור בפשתן שתפרו במשיחה כעין שלנו: אין חולצין בו. דבעינן כוליה דעור דכתיב ואנעלך תחש אלמא לא קרי ליה נעל עד שיהא כולו של עור: מידי אחרינא. עור בהמה אחרת או סנדל: תריסיותיו. רצועותיו: של שער. מנוצה של עזים: קורקא: זרוזי היא. שנוטלתו מע''ג קרקע ומנעילתו ברגלו: והכתיב יחלץ עני בעניו. כלומר יזרזנו ויתן לו כח ומשני הכא נמי שלופי הוא וה''ק בשכר עניו שכפר עליו בחייו יחלצנו ויצילנו מדינה של גיהנם: ויחלצם. קס''ד זרוזי הוא שיחליפו כח: אפי' בשוקו. אם נחתך רגלו: ה''ג א''כ נכתוב במעל רגלו מאי מעל רגלו ש''מ שלופי הוא: ה''ג שוטה מי כתיב חלץ להם חלץ מהם כתיב. הוא קיבל חליצה מהם ואילו יבמה דחלצי מינה אחין שהיבם קיבל הימנה מידי מששא אית ביה: אין התורם. את הלשכה נכנס לתרום: לא בפרגוד חפות. חלוק שיש בו אימרא שלא יחשדוהו לומר בתוך האימרא החביא כספים וחברו במס' יומא (דף עז:) שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו: ולא באנפיליא. נמי משום חשד: ואין צריך לומר מנעל וסנדל. דבלאו חשד נמי אסור דכתיב (ישעיה א) מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי ומדקתני אין צריך לומר כו' מכלל דאנפיליא לאו בכלל מנעל: לא יטייל בהן. ביום הכפורים דהויא נעילת סנדל: כתיתין. חתיכות דקות של מוכין ועור רך ומשום תענוג ולאו משום דתיהוי נעילה: הכי גרסינן אלא אמר רבא לא קשיא כו'. מתני' דתרומת הלשכה באנפיליא של בגד דלאו מגין הוי ולא הוי נעל ולגבי עזרה נמי ליכא בזיון דאין דרך להכניסה בטיט והא דיום הכפורים בשל עור: בקורדקיסין. מנעלים דקים שנועלין תחת מנעלים עבים להגין מן המים ונקראים אונדרשו''ך {נעל-תחתית (בגרמנית)} בלשון אשכנז: הנפרם. לשון לא תפרומו (ויקרא י) ושייך פרימה במנעל ופחיתה וקיבול שייך בסנדל: שעם וגמי. קשה הוא ומגין הוא: בקב הקיטע. שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס רגל ויש בה בית קיבול קטן ומכניס שם ראש שוקו ואין נסמך עליו והוא קרוי קב ולמשענת הליכה יש לו אשקינ''א {אישקצ"א: קב [כאן במובן 3 - או אולי 1 - של מילון אבן-שושן, כלומר: כלונסאות, שהרגליים מונחות עליהן להליכה]} קשורה בשוקיו ומשענת ידיו שקורין קרוק''א {קרוצ"א: קב [כאן במובן 2 של מילון אבן-שושן, כלומר: מקלות, שהמשותק או הפצוע ברגליו סומך עליהם את ידיו]} : במוק. קילצו''ן {קלצו"ן: נעל-בד} של לבד קשה ומגין: בסמיכת הרגלים. מי שמהלך בידו וגורר את רגליו עושה להם סמיכה של עץ או של עור ומכניס לתוכו: סמיכות הידים. שעושה לידיו בתים של עור מפני שמכניסם בטיט וסומך עליהן וגורר את רגליו:

דף קג - א

קב הקיטע. דחשיב ליה מנעל מני רבי מאיר היא: יוצא. בשבת: אנפיליא של בגד. דקתני סיפא חליצתה פסולה אתאן לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר בקב הקיטע אלמא דלא הוי מנעל דאי רבי מאיר כיון דקב הקיטע הוה נעל אלמא ואנעלך תחש לא דייק אנפיליא נמי תהוי נעל: מדסיפא רבנן. רישא דקב הקיטע נמי רבנן ודייקי ואנעלך תחש ודקתני קב הקיטע כשר במחופה עור: אדתני סיפא אנפיליא של בגד. פסולה האי הוא ודאי דלאו נעל הוא דהא לא מגין לישמעינן חילוק בקב הקיטע דאע''ג דמגין לאו נעל וכ''ש האי: סיפא נמי ר' מאיר. ולא דייק תחש ואפילו הכי של בגד לא משום דלא מגין אבל קב הקיטע מגין הלכך אפילו אין מחופה עור כשר: למדחסיה. לדחוף רגלו בקרקע: מוטה. לאו אורחיה למדחסיה: על ליחתא דכרעיה. שרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל ליחתא לשון לווחים (שבת דף מז.) פלנקא {קרש} כלומר שאינו דורס במקום מדרס רגלו ואע''ג דתנן (לעיל דף קא.) מן הארכובה ולמטה כשרה התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוק ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אבל האי לאו רגל הוא: והתניא בסמיכות הרגלים. כשרה: מאי לאו דחליץ בהו איהו. הגורר את רגליו והם עקומים: לאחר. שרגלו ישרה: בר אובא ובר קיפוף. בפ' אלו מגלחין (מ''ק כה:) דאחלשו לדעתיה דרב אשי ואיתהפוך כרעייהו: רגלים. שלש רגלים תחוג (שמות כג): פרט לבעלי קבין. שפטורים מן הראייה אלמא שוק לאו רגל הוא: מעל רגלו. משמע מדבר שהוא על רגלו מדלא כתיב וחלצה נעלו מרגלו: שמע מינה. ממתני' דקא מכשר מן הארכובה ולמטה: האי אסתוירא. קביל''א {קיביל"א: קרסול} המפסקת בין שוק לרגל: עד ארעא נחית. ואין עוד פרק אחר למטה הימנה בעקב: דלהדי כרעא. השוה ועומד למול כף הרגל לאו מעל הוא וככרעא דמי: בשליתה היוצאת מבין רגליה. אלמא ירכים נמי מיקרו רגל: נועצת עקביה בירכותיה. והולד יוצא מבין רגליה ממש והיינו דכתיב מבין רגליה: לא עשה רגליו. לא הסיר שער זקן התחתון: להסך את רגליו. מי רגלים אלמא ירכים רגל מיקרו: אך מסיך הוא את רגליו. בעגלון מלך מואב כתיב: בין רגליה. בין ירכותיה שבא עליה סיסרא ונתכוונה כדי לייגעו: כרע נפל שכב. שבעה כתיבי בקרא:

דף קג - ב

רעה היא. ששונאים הרשעים וקצה נפש צדיק בהנאתן הלכך לאו הנאה היא: שמא דעבודת כוכבים. למה גנבת את אלהי (בראשית לא): נעל מ''מ. חלוץ הנעל: פרט לסנדל המסוליים. הנפחת שאין לו עקב שול''א {סוליה [בדפוס סונצינו: שלו"ן - עקב. אך ראה לקמן קב.]} לישנא אחרינא על שם מקומו נקרא מסוליים לשון מור''י: הב ליה סנדלך. ליבם ותחלוץ בו: יהיב ליה דשמאלא. במתכוין עבד דלא סבירא ליה לאביי דסנדל שאין שלו מותר לכתחלה: אמר ליה. רב יוסף אימר דאמור רבנן במתניתין בשל שמאל בימין חליצתה כשרה דיעבד לכתחלה מי אמור: הב ליה ואקני ליה. שיהא שלו במתנה: סנדל של עץ. דקתני מתני' חליצתה כשרה מני: רבי מאיר היא. דאמר קב הקיטע נעל הוא לצאת בו בשבת: סנדל המוסגר. שפרחה בו הצרעת לא תחלוץ בו בימי הסגרו דלא ליתי למיעבד במוחלט: ואם חלצה חליצתה כשרה. דלאו בר שריפה הוא ושיעוריה קאי: מוחלט חליצתה פסולה. דלשריפה קאי ואנן שיעורא בעינן חופה את רוב רגלו והאי כתותי מיכתת שיעוריה: מטמא מתוכו. במגע ואע''ג דלא נכנס גופו לתוכו דלהוי טמא משום בא אל הבית אם נגע בכותל מטמא: והמוחלט. מטמא אף מאחוריו: מטמאין בביאה. אם נכנס דרך ביאה כיון שנכנס רובו לתוכו טמא משום והבא אל הבית ומקראי נפקא לן בתורת כהנים דמוסגר מטמא מתוכו ולא מן אחוריו ובמוחלט כתיב טמא הוא הוסיף לו טומאה אחרת לומר לך שמטמא מאחוריו: מטלית. בגד המנוגע: שלש על שלש. הוי בגד דחזי לעניים: שאין בה כזית. שחוטה דק: כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתהו. טימאה את כל כלי הבית דמצורע מטמא בביאה וכן בגד ואבן המנוגעת כולן מטמאים באהל והא כיון דעל רובה ככולה דמיא: מאי לאו מוחלטת. ואפילו הכי אמרת שדי מיעוטא בתר רובא והוה ליה כמאן דעיילא כולה ואי כמאן דמכתתא דמיא זיל בתר מה דעייל ואין בבית ג' על ג': היו בה כמה זיתים. ואין בה אלא ג' על ג' אלא שחוטה עבה כיון שנכנס הימנה כזית לבית טימאתו ואע''פ שאין כאן בגד דהא לא על רובה: אי אמרת בשלמא מוחלטת. היינו דמטמא בכזית אפילו אין כאן בגד שלש על שלש משום דמוחלט איתקש למת ומת מטמא בכזית והיכא איתקש דכתיב אל נא תהי כמת שמרים מוסגרת הואי וקאמר ליה אהרן למשה אל נא תחלט שלא תהא כמת: הכי גרסי' אלא שאני התם כו'. ולעולם במוחלט ומשום הכי שדינן מיעוטא בתר רובא לענין טומאה ולא אמרי' כמאן דמכתת דמי דכתיב ושרף: וליגמר מיניה. לענין חליצה להיות חשוב שלם: איסורא מטומאה לא גמרינן. שהלכות טומאה חדוש הוא: של עבודת כוכבים. שנועלים אותו לצלם ברגליו כשמסיעין אותו ממקום למקום: חליצתה כשרה. מוחלט כדאמרן שאפילו בשעת שריפה קרוי בגד ולאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הוא ושל עבודת כוכבים נמי הואיל להילוכא עביד ומשמשי עבודת כוכבים לאו לשריפה קיימי דאית להו תקנתא בביטול ואי משום איסור הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות ניתנו: של תקרובת עבודת כוכבים. שהקריבו ומסרוהו לפניו לשם דורון וקי''ל (ע''ז דף נ.) תקרובת עבודת כוכבים אין לה ביטול עולמית דאיתקש למת דכתיב ויאכלו זבחי מתים הלכך לית ליה תקנתא וכתותי מיכתת שיעורא:

דף קד - א

ושל עיר הנדחת. נמי לשריפה קיימא: ושל זקן העשוי לכבודו. לתכריכי מיתה הואיל ולאו להילוכא עביד לאו נעל הוא: דבי דינא נמי. סנדל שהיה לב''ד ומיוחד לחליצה: לנגעים. כל ריב וכל נגע (דברים כא) מה נגעים ראייתם ביום דכתיב (ויקרא יג) וביום הראות בו אף ריבים ביום וחליצה דין הוא דגובה כתובתה: אפי' גמר דין נמי לא. ואנן תנן דיני ממונות דנין ביום וגומרים בלילה (סנהדרין ד' לב.): כתחלת דין דמיא. דנפקא לן בסנהדרין באחד דיני ממונות (דף לד:) דתחלת דין ביום: במוק. אע''פ שאינו של עור: כמה רב גובריה. בלשון גנאי אמרה: אי מוק סתמא תניא. בברייתא דלעיל (דף קב:) בקב הקיטע במוק בסמיכת הרגלים: לילה סתמא תנינא. במתניתין חליצתה כשרה: ביחידי יחידאה תני לה. במתני' דתנן ובא מעשה לפני רבי עקיבא והכשיר: רגל רגל ממצורע. דכתיב על בהן רגלו הימנית (ויקרא יד): ונאמר להלן אזן. במצורע: אזן אזן מופנה. משני צדדין בין במצורע בין בנרצע דקרא דמצורע עני מיותר לגמרי כדאמרן במנחות בפ''ק (דף י:) יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה אזן אזן לרציעה וגבי רציעה תרי אזנו כתיבי ורצע אדניו את אזנו (שמות כא) ונתת באזנו ובדלת (דברים טו): לא מופני. משני צדדין אלא מצד אחד דמצורע מיותר אבל בחליצה לא וליכא אלא חד וקסבר ר' אלעזר מופנה מצד אחד למדים אם אין תשובה ואם יש להשיב משיבין: (וכי לא מופני מאי פירכא איכא. מופנה מצד אחד למדין ומשיבין) והכא מאי פירכא איכא ומהכא נפקא לן בכל דוכתא לר' אלעזר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין (שבת דף קלא.): מתני' חליצתה כשרה. דקריאה לא מעכבא דכתיב ככה יעשה

דף קד - ב

כל דבר שהוא מעשה מעכב דכי כתיב ככה דמשמע עיכובא אמעשה כתיב וקרייה דבורא בעלמא הוא: כל דבר שמעשה. ורקיקה מעשה היא: מעשה באיש. חליצה שהאשה עושה מעשה בגופו של איש לאפוקי רקיקה דלאו מעשה באיש הוא: החרש שחלץ חליצתו פסולה. לפוטרה במקום אח כשר: וחרשת שחלצה חליצתה פסולה. היא עצמה אינה נפטרת בחליצתה כדאמרי' לקמן בפ' ב''ש (דף קי.) ואין לה תקנה אלא בייבום ואם רצה להוציא יוציא בגט: חלצה בשנים. כשרים או בג' ונמצא אחד מהן קרוב דהדר הוו להו שנים חליצתו פסולה: ורבי שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירים. ול''ג בשנים דהא בשנים עסיק נמי ת''ק: גמ' אלם ואלמת. שחלצו חליצתן כשרה: והאמרי דבי רבי ינאי. ומפרש טעמא דמתני' דחרש וחרשת מפני שאינן בואמר ואמרה דתנן (תרומות פ''א מ''ב) חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר: ועמד ואמר וענתה ואמרה: חליצתה פסולה. ומתני' דקתני לא קראה חליצתה כשירה כר' זירא דא''ר זירא בפרק המנחות והנסכים (מנחות קג:) כל הראוי לבילה כו' דקתני האומר הרי עלי ס''א עשרונים מביא ס' בכלי אחד ואחד בכלי אחר ומפרש טעמא משום דקים להו לרבנן דששים נבללות בכלי אחד אבל ס''א אינן נבללות יפה ומותבינן וכי אין נבללין מאי הוי והתנן (שם יח.) אם לא בלל כשר ומשני רבי זירא הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו דאפילו לא בלל כשר ושאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו דראוי לבילה בעינן דאפשר להתקיים בה מצות מנחה והכא נמי אע''ג דקרייה לא מעכבא בראוי לקרייה אבל בשאין ראוי מעכבת: יבמה שרקקה. לפני ב''ד: תחלוץ. דנפסלת עליהן מייבום: במקום מצוה. בשעת חליצה שהרקיקה מצוה: אאימורים דכי איתנהו מעכבי. בשר מאכילה בפ' תמיד נשחט (פסחים נט:) וכי ליתנהו לא מעכבי כגון שנטמאו או שאבדו והכא נמי נימא אע''ג דלאו מעשה חשוב באיש הוא הואיל ואפשר לרוק ליעכב וקאמר רבי עקיבא לא מעכבא: אלא לר' אלעזר. דאמר במתני' מעכבא אלמא מעשה הוא: ה''ג והא שני דברים המתירין אין מעלין זה בלא זה: אין מקדשין שתי הלחם. להיות קדוש קדושת הגוף ליפסל ביוצא ולינה אלא בשחיטה ואע''פ שהן טעונין תנופה חיין עם הלחם אין תנופתן מקדשן אלא שחיטתן דגמר מאיל נזיר דכתיב (במדבר ו) ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות תלה הכתוב עשיית סל המצות בזביחת האיל בפ' התכלת: כיצד ל''ג: לחם קדוש. ליפסל ביוצא ואין קדוש להיות ניתר באכילה:

דף קה - א

רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה. ופוסלתה על האחין כדמפרש ואזיל: אין כאן בית מיחוש. ואפי' מייבום לא פסלה: למאן. כלומר למאי הלכתא תני פסולה: אילימא. דלא משתריא בה לעלמא פשיטא: אלא לאו לאשמועינן דאיפסלה מאחין. דקי''ל במסכת גיטין (דף כד:) כל מקום ששנינו חליצה פסולה פסולה ופוסלת על האחין גט פסול פסול ופוסל מן הכהונה: מאי שנא רקיקה. דפסלה: ומאי שנא קריאה. דלא פסלה דקתני אין כאן בית מיחוש הואיל ותרוייהו לדידיה לא קא מעכבי: קרייה. בין קודם חליצה מאן יבמי בין לאחר חליצה ככה יעשה אי נמי אמרינן תתייבם לא מיחלפא לאינשי בחלוצה דליתי למימר הך בתר חליצה אתייבם דאמרי הך קרייה דמקמי חליצה הואי אבל רקיקה דליתא אלא בתר חליצה מיחלפא לאינשי ויאמרו הך מדרקקה ודאי חלצה לה ברישא ואפילו הכי הדרה ומתייבמת ואתי למישרי חלוצה לאחין: ושרי לה תיגרא. כלומר פטור ושלחנה מבית דין: אמרי רקיקה קמייתא לית בה מששא. ולא פסלה מאחין ומאן דחזי דמתייבמה סבר רקיקה בתר חליצה הואי כי אורחיה ושרינן חלוצה לאחין: מהו שתחלוץ. בשיניה: יבמה שרקקה דם מהו. מי הואי חליצה מעלייתא: אבל אגיד לך כו'. מקרא הוא בדניאל שהמלאך אמר לו אגיד לך את כל הנגזר בשמים ורשום בכתב והוא אמת מכלל דאיכא בשמים כתב דאינו אמת בתמיה: מי כתיב וירקה רוק. דליהוי משמע דלא יהא שם אלא רוק וירקה סתמא כתיב ואפילו רוק וד''א והכא נמי אי אפשר בלא צחצוחי רוק: בכתב אמת. שהקב''ה מאמתו ומקיימו ואינו חוזר ומבטלו: אמר רבא. גרסינן ול''ג ואמר רבא: בהמצאו. משמע שאין מצוי בכל עת: תחלוץ. ולא תתייבם עוד דאיפסלה עלייהו: יכול יהא דם היוצא מפיו. טמא כרוק ודם היוצא מפי אמתו טמא כזובו וקריו ומימי רגליו שהן מעיינותיו של זב וטמאין טומאה חמורה: מוצצת. אי אפשר בלא צחצוחי רוק:

דף קה - ב

זו דברי ר' מאיר. דאמר בהאשה רבה (לעיל צו.) עשו חליצת בן תשע כגט בגדול: אבל חכמים אומרים. דפליגי עליה התם ואמרי עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול אבל בחליצה לא ס''ל כותיה: אין חליצת קטן כלום. אפי' לפוסלה עליו: זו דברי ר' מאיר. דשמעינן ליה דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין: אשה ואיש. דכתיב (דברים כה) ואם לא יחפוץ האיש ולא קטן ואשה נמי אע''ג דלא כתיב מיעוטא בעינן גדולה כאיש דאיתקש לה דכתיב בההוא קרא ועלתה יבמתו השערה: עיניו למטה. כלפי ארץ ישראל משום דשכינה התם קיימא כדכתיב והיו עיני ולבי שם: אתא רבי למתיבתא. למדרש ואיבעי כל חד למיתב אדוכתיה: ר' ישמעאל בר' יוסי בעל בשר הוה כדאמרי' בהשוכר את הפועלים (ב''מ פד.): מפסע ואזיל. הולך לאט: אבדן. תלמידו של רבי היה: שקליה רבי למטרפסיה. לגמולו על ששמע ולא מיחה: פוק בדקה. אם הביאה שתי שערות: לא צריכת. למיבדקה: כבר הורה זקן. רבי יוסי: נצטרע אבדן. עונשו של לשון הרע נגעים: מדבריו של ברבי. ר' יוסי כל ברבי לשון אדם גדול: קטנה חולצת. משהיא כפעוטות כבר שית כבר שבע דתנן במס' גיטין (דף נט.) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין הלכך לענין חליצה הואיל ולא כתיב מיעוט כשירה משהיא בפרק הזה שיודעת מעט להבחין: לעונת נדרים. שנה אחת קודם לזמן שתי שערות כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה מה:) בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקים אם יודעת לשם מי נדרה והקדישה דבריה קיימין: אין הלכה כאותו הזוג. אלא כתנא קמא דבעי ג': והאמר רב נחמן כו'. בריש פירקא (דף קא:): קמ''ל אין הלכה כאותו הזוג. דאע''ג דאי עבד הוא כדקתני חלצה בשנים וקתני מכשירין: הני מילי דסגי בתלתא דיעבד. כדקתני חלצה בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול פסולה הא כולם כשרים חליצה כשירה אבל לכתחלה ליבעי חמשה כרבי יהודה קמ''ל גבי פלוגתא דרבי יהודה הלכתא כת''ק:

דף קו - א

על מנת שתתן לך מאתים זוז. ואע''ג דלא יהבא ליה חליצתה כשירה כדמפורש בכתובות בהמדיר (דף עד.) דכל תנאי מבני גד ובני ראובן גמרינן תנאה שאפשר להתנות על ידי שליח שעשה משה את יהושע שליח לתת להם את ארץ הגלעד הוי תנאיה תנאה וכל תנאי דלא אפשר לעשות על ידי שליח כגון חליצה אין תנאי מועיל בה וזהו טעמו של דבר: בתי עמודי. עמודי והתייבמי לו: ישיבתה. מהתייבם לו: זו היא עמידתה. זו היא תקנתה: ידעת ליה. מכרת היא בו שום דבר גנאי: אמרה ליה אין ממונא חזא לה. דבר זה היא יודעת בו שאין בא לייבמה אלא כדי לאכול ולכלות ממונה ולגרשה: לישנא אחרינא בתי עמודי. עמודי על רגליך דכתיב (דברים יט) ועמדו שני האנשים בעמידה: ישיבתה זו היא עמידתה. קיטעת היא או חולה אמר לה ידע לה מכיר הוא בה שרוצה לייבמה אמרה ליה אין וממונא חזא בה: להא דר' יוחנן. דאמר לעיל עד שיתכוונו שניהם: הב ליה. דהא קבילת עלה ואע''ג דחליצה בהכי לא מיפסלא מיהא איחייבא לקיומי תנאה מדינא כשאר שכירות דעלמא: אמר ליה. כיון דחליצה כשירה היא משום דינא נמי לית ליה דכיון דעליה רמיא למיעבד ולא בעי משטה אני בך עבדה ליה: מעברא. מעבר ים בספינה: אמר ליה אביי. לרב פפא: אבוך היכא. כלומר כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך לפיכך קא מחדדן שמעתיך: ושכבו. אבוה ואימיה: גט מוטעה פסול. אם אינה מקיימת תנאה דאיפשר לגט ע''י שליח שהאומר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו הילכך דמי לתנאי בני גד ומהני ביה תנאה: וכן בגיטי נשים. כופין אותו עד שיאמר רוצה אני: חולצין אע''פ שאין מכירין. יבם ויבמה שבאו לפנינו לחלוץ ואין אנו מכירין בו שהוא יבמה נזקקין להן ב''ד וחולצין: וממאנין. ב''ד נזקקין למיאון אע''פ שאין מכירין: לפיכך. הואיל ונזקקין להם אע''פ שאין מכירין אותם: אין כותבין גט חליצה. עדים הרואים בחליצה ובמיאון אין כותבין ונותנין לה להיות בידה לזכות אא''כ מכירין שהן יבם ויבמה והשתא דאין כותבין אא''כ מכירין אי נמי לאו יבמה הוא לא נפיק חורבה מיניה דכל כמה דלית לה גט חליצה לא נסבי לה: חיישינן לב''ד טועין. אם כתבו לה עדים ראינו שחלצה בפנינו מפלוני ואפילו לא כתבו בו ואישתמודעינהו חיישינן שמא תראה גט זה לב''ד אחר ויסמוכו עליו ולא יבדקו אם פלוני זה הכתוב בגט זה יבמה הוא אם לאו וישיאו אותה ויהיו טועין בהלכה שאין יודעין שחולצין וממאנין ואע''פ שאין מכירין: לפיכך. הואיל ואין חולצין אא''כ מכירין: כותבין גט חליצה. עדים שראו שחלצה יכולין לכתוב לה ואע''פ שאין מכירין ולא חיישינן שמא טעו ב''ד בהלכה זו לומר חולצין אף על פי שאין מכירין וחלצו לה ממי שאינו יבמה:

דף קו - ב

מתני' עצה ההוגנת לו. כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך: בלשון הקדש היו אומרים. במסכת סוטה (דף לב.) נפקא לן מקראי בפ' אלו נאמרין: בכפר עיטם. בתלמידים היושבים שם לפני רבן בשעת החליצה: גמ' קוראה. מאן יבמי (דברים כה): וקורא. לא חפצתי לקחתה (שם): חולצת ורוקקה וקוראה. ככה יעשה לאיש (שם): דמקרי גט חליצה. המקרא את האשה בשעת חליצתה: מודה רבא בלא אבה יבמי. דבעינן שלא יפסיק דאי מפסיק משמע דהאי לא ארישא קאי דאמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא כלומר לא מאן אלא אבה יבמי אבל בלא חפצתי לקחתה שהיא פתיחת קריאתו ליכא למימר הכי לא לעיל קאי ואי מפסיק לית לן בה: ממאן עד יבמי. ומפני שהגט אינו משורטט לא בעי למיכתב כוליה פסוק דקי''ל (גיטין דף ו:) אין כותבין ד' תיבות בלא שרטוט: משרטט. גט חליצה וכתב לכולא פרשתא אקרינוה לדידה מאן יבמי וגו' וכן כולם וקיימא לן שלש תיבות של מקרא כותבין בלא שרטוט ד' אין כותבין בפ' קמא דגיטין (דף ו:): והא לא נתנו ליכתב. פרשה בפני עצמה במסכת גיטין בפרק הניזקין (דף ס.) דקתני אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה: והלכתא כמר זוטרא. דכותבין דלא דמי לכותב מגילה לתינוק להתלמד בה דהתם אדעתה דפרשתא כתיב ליה דתיהוי כמגילה קטנה וקים לן (שם) תורה חתומה ניתנה אבל האי ספירת דברים הוא ולאו בקדושתיה הוא הלכך הלכתא כמר זוטרא דבמקום מצוה שרי: וקלטתו הרוח. לרוק והעבירו שלא בא לפני היבם: איכא בפניו. כיון שיצא מפיה היה בפניו: להדי אפיה. לנגד פניו שיראהו למול פניו קודם שיקלטהו הרוח: תומא. שומים: גרגישתא. ארזיל''א {חומר, טין} במעבה האדמה (מלכים א ז) מתרגמינן בגרגישתא דארעא:

פרק שלוש עשרה - בית שמאי

דף קז - א

מתני' אין ממאנין. יתומה שהשיאוה אמה ואחיה אלא מן האירוסין: בבעל. אבל אם מת ולא מיאנה בו ונפלה לפני יבם אינה יוצאת במיאון אלא תמתין עד שתגדיל ותחלוץ: אין בנות ישראל הפקר. ואפי' מן האירוסין לא תמאן ותיארס לאחר ותחזור ותמאן אלא ממאנת בזה ותמתין מלארוס לאחר עד שתגדיל ויהיו קדושין גמורים ולא תצא עוד משני במיאון: ותמאן. בראשון ותנשא ובגמרא פריך הא מיאנה בו כבר חדא זימנא: גמ' מ''ט דב''ש. דאמרי נשואה לא ממאנה הא קטנה היא: לפי שאין תנאי. מועיל בנישואין של גדולה ואפי' הוה ליה תנאה בשעת קדושין אחולי אחליה בשעת ביאה וחופה וחיילא להו קדושין קמאי ואי אמרת נשואה קטנה תמאן לא ידעי אינשי דמשום קטנות הוא אלא אמרי תנאה ה''ל בנישואין ואתו למימר יש תנאי בנישואי גדולה: נכנסה לחופה כו' מאי איכא למימר. לב''ש אמאי לא ממאנת דקאמרי אין ממאנין אלא ארוסות ומשמע לאפוקי נכנסה לחופה או שנמסרה לשלוחי הבעל דנפקא לה מכלל ארוסה: לפי שאין תנאי מועיל בחופה. ואי אמרת קטנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה תמאן אמרי תנאה הוה להו ואתי למימר יש תנאי בחופה: מסר האב. מסרה האב לשלוחי הבעל מאי איכא למימר א''נ אתי למימר תנאי מועיל במסירה שפיר קאמרי שהרי אין כאן חיבה דנימא אחליה לתנאיה דקדושין האי מסר האב לאו דוקא דאילו משקיבל אביה קידושיה לא נפקא במיאון דהאב זכאי בקידושי בתו ואין מיאון אלא ביתומה שקדשוה אמה ואחיה וה''ק מסר האב לשלוחי הבעל דקי''ל בכתובות (דף מח:) דנישואין נינהו ודכוותה הכא מסרוה אחין לשלוחין הוו נישואין ולב''ש לא ממאנת מאי איכא למימר: לא פלוג רבנן. בין נישואין לנישואין: לפי שאין אדם כו'. ורבנן תקינו נישואין לקטנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאמר לקמן (דף קיב:) בחרש שנשא ואי אמרת ממאנה מימנעי ולא נסבי לה דאין אדם רוצה לעשות בעילתו בעילת זנות ומיעקרא תקנתא דרבנן: דאיסורא. דבעילת זנות: מסר האב כו'. דקי''ל דנישואין נינהו ודכוותה בנישואין דרבנן הויא מסירת אחין נישואין ולב''ש לא ממאנה דהא מילתא פסיקא קאמרי דאין ממאנין אלא ארוסות מאי איכא למימר לאו בעילת זנות היא ולא מימנעי: משום פירי. שלא יפסיד פירות נכסי מלוג אבל ארוס לית ליה פירי: סבר דאי לא. דאם איני משביחן עייצי לה קרוביה כו': בסעודה. סעודת נישואין הילכך אי אמרת תמאן מימנעי ולא נסבי: ניחא להו כו'. הילכך לא מימנעי: אמר ר' אושעיא ממאנת למאמרו. לב''ה דאמרי ממאנת ביבם למאמרו ממאנת שאם עשה בה מאמר ממאנת ועוקרתו שלא תהא צריכה גט למאמרו אבל חליצה שהיא בשביל זיקה לא עקרא: דבעל כרחה. מקידושי ראשון ומכח נישואין רמיא עליה ובראשון לא מיאנה: והרי ביאת. יבם בעל כרחה היא כדאמר בהבא על יבמתו (לעיל נד.) יבמה יבא עליה בע''כ:

דף קז - ב

ומציא עקרא. שלא תהא צריכה גט לביאתו דהא אמרי ב''ה ממאנת ביבם דומיא דבעל: נישואין קמאי עקרא. ושוב אין כאן זיקה: כל שיכולה למאן. בפרק קמא (לעיל ב:) בתו קטנה הנשואה לאחיו ולא קיבל אביה קידושין כגון שהשיאה אביה תחלה לאחר ונתגרשה והיא יתומה בחיי האב ויכולה למאן ולא מיאנה בו ומת צרתה חולצת שאינה צרת הבת להפטר משום צרת ערוה הואיל והבת יכולה למאן אינן נישואין גמורין ולא מתייבמת הואיל ולא מיאנה הבת הויא לה הך צרת ערוה במקצת: צרת ערוה שאני. דאע''ג דמהני מיאון לקטנה יבמה בעלמא למיפק בלא חליצה לא מהני לגבי ערוה אם מיאנה באביה שהוא יבמה למיהוי צרתה מותרת ליבם: דתני רמי בר יחזקאל. קטנה שמיאנה בבעל מותרת לינשא לאביו דעקרתינהי לנשואין והויא כאנוסה ומפותה אבל מת בעלה ולא מיאנה בו ומיאנה ביבם אע''ג דנפקא בלא חליצה אלמא נישואי קמאי עקרא אפ''ה אסורה לאביו מפני מראית העין דמשעת נפילה דאהני נישואי קמאי למיפל קמי יבם ולהצריכה מיאון לגבי יבם נראית כלתו של חמיה: ה''נ. אע''ג דעקרא לנישואי קמאי נראית צרתה כצרת בתו הואיל ואהנו נישואי אחיו בבתו למרמי קמיה: מיאנה. יבמה באחד מן האחין יבמין אסורה לכולן: אבעלת הגט. אם נתן לה האחד גט פסלה על כולן: אמר אביי רב. לא הודה לו דאיהו אמר לעיל מיאנה בזה אסורה לזה: רבי אושעיא לא הודה לו. מדקאמר ר' יוחנן מותרת לאחין אע''ג דאיהו גופיה נמי במשמע ומיהו אי איכא אחין אין דהוה ליה מיאון לחצי זיקה כרב אסי אבל בחד יבם דמיאנה בזיקה שלימה אסורה ולרבי אושעיא אפי' בחד יבם נמי שריא דאין מיאון לזיקה: ואמרי לה רב אסי. נמי לא הודה לו וכל שכן רבי אושעיא דרבי יוחנן דוקא לאחין אמר ולא לו: במדה כפושה מדד. במדה כפויה מדד לשון אונאה כמודד בשולי המדה וחברו מצאתי בתוספתא דאהלות קדירה שהיא נתונה כו' היתה כפושה לשון הכפישני באפר (איכה ג) שהיה מפסיד נכסי מלוג שלה: תרי קיטרי עבדו ביה. שני קשרים עשו עליו לרעתו: והרי מיאנה חדא זימנא. בבעלה ואמאי קתני ותמאן ותנשא: רוצה אני. שמא חזרה: תרתי קתני. לאו למיהדר למאן זימנא אחריתי אלא תרתי מילי נינהו ממאנת וממתנת מליארס לאחר עד שתגדיל כדי שלא תחזור ותמאן בשני או אם רצתה להנשא ממאנת בבעל ותנשא לאלתר דתו לא ממאנת לבית שמאי דנשואה היא: מתני' אין מעשה קטנה אלא כמפותה. כדקתני בת ישראל לכהן לא תאכל כו' דכמי שלא נשאת דמי: כל עכבה כו'. כל מה שהיא מעוכבת אצלו בשבילו כאילו היא אשתו ובגמרא מפרש מה היא: גמ'

דף קח - א

אתי לאיחלופי בגיטא. שיכתבנו סופר בור בגט גירושין לגרש בו אשה: אפי' כשהיא יושבת באפריון. ונושאין אותה מבית אביה לבית בעלה לחופה ואמרה אי אפשי בו דאיכא למימר אי לא בעיא ליה תיחות ותזיל אפי' הכי הוי מיאון: אפי' אורחים. דליכא בית דין ותו דהני מישתק שתקי ולא קא מודעי: אצל חנוני. דליכא אלא חנוני ואיכא למימר משום דאטרחה הוא להביא לו חפץ משלו: ל''ג והגדילה: נתקדשה. לאחר בלא מיאון: בקידושין. שנתקדשה לאחר פליגי דלא הוי מיאון אבל בנישואין מודו או דלמא אפי' בנישואין שנישאת לאחר בלא מיאון פליגי: הלכה כר' יהודה. אתרוייהו איתמר: דהוה נסיבא מעיקרא. לראשון ואפילו הכי נפקא במיאון קל: למיבדקינהו. אי הוו מיהדרין ממרדייהו: ועומדת מחיקו. אם בת כהן לישראל היא: וטובלת. מפני תשמיש ששמשה ואוכלת לערב בתרומה: ר' יהושע אומר זכאי במציאתה. דרבנן אפקרוה גביה והפקר בית דין היה הפקר: ומיטמא לה. אם כהן הוא ואע''ג דנישואין דידה דרבנן הא אוקימנא בהאשה כיון דירית לה הויא לה כמת מצוה: תבעוה לינשא. בעודה תחתיו ונתעכבה מלינשא בשבילו כאילו היא אשתו וצריכה מיאון: נתן לה גט זו היא עכבה מן האיש. דכיון שלא מיאנה בו גליא דעתה דבשבילו היתה מעכבת אצלו ואשתו היא ליאסר בקרובותיה ופסלה בגיטו מן הכהונה: עכבה שאינה מן האיש. לא נתעכבה אצלו בשביל אישות: מתני' נתן לה גט. ואפי' היא קטנה הרי היא כשאר גרושות ואסורה בקרוביו: מותרת לחזור לו. אף על גב דאם לא החזירה ונישאת לאחר מתוך הגירושין ונתארמלה אסורה לראשון אפי' הכי כי החזירה ומיאנה בו אתי מיאון וגלי עלה דקטנה היא ובטלוה לגיטה ולא הוי בחזרה שניה כמחזיר גרושתו משניסת לאחר:

דף קח - ב

זה הכלל. כלומר אפילו פעמים הרבה גירשה והחזירה ומיאנה אם נשאת לאחר מתוך גט אסורה לחזור לו מתוך המיאון מותרת לחזור לו: לאחר ומיאנה בו. כלומר חזרה ונשאת לשלישי ומיאנה בו: כל שיוצאה ממנו בגט אסורה לחזור לו. אף על פי שיצתה משל אחרון במיאון לא בטליה לגיטא דידיה ובגמרא פרכינן רישא לסיפא: גמ' תברא. קשיין אהדדי: ומאי שנא מיאון דחבריה דלא מבטל גיטא. דקמא לאישתרויי לה לקמא: דאיידי דמכרת ברמיזותיו ובקריצותיו. דקמא: אזיל ומשבש לה. עד דממאנת בבתרא ומהדר לה: הא שבשא ולא אשתבשא. שהרי לאחר גירושין החזירה ולא יכול לפייסה שתעמוד עמו ומיאנה בו הילכך ליכא למיחש לה לשיבושא וכן כל היוצאת במיאון לא חיישינן לשיבושא דמסתמא פייסה כי הואי גביה שלא תמאן ולא איפייסה אבל כי נישאת לאחר מתוך הגט הולך ומפייסה ואמר מתחרט אני בגירושין והיא אוהבתו שהרי על כרחה יצתה ממנו הילכך הדרה וממאנת בשני: הא מיאנה מותרת לחזור. לראשון: אלמא אתי מיאון דחבריה. ומגלה על קטנות ומבטל גיטא מקמא: ששלשה בגיטין. שהוציאה שלש פעמים בגט דמיחזיא כגדולה תו לא הדרא לחד מינייהו דלא אתי מיאון דאחר לבטולי אבל קודם שתשלש אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא ואי בעיא לאהדורה מהדר לה: מאן תנא. דאמרן לעיל מי ששנה זו לא שנה זו: בשעת הסכנה. שנגזר שלא יעסקו בתורה: בכסף שתינו. על ידי שכירות למדנו: את רבי ישמעאל בר' יוסי והתיר ל''ג אלא אדרב פליג ואמר לא את זו אסרו רבי עקיבא ורבי יהודה בן בתירא ותנאי דקאמר היינו רב ורבי ישמעאל דרב נמי תנא הוא: לאיסור כרת. איסור אשת איש הפקעת ממנה בלא גט אלמא אין מעשה שלה כלום: לאיסור לאו. דמחזיר גרושתו לא כ''ש דגלי דקטנה היא ולא הוה גיטה כלום: אשת אחי האם. שנייה מדברי סופרים גזירה משום אשת אחי האב שהיא ערוה: מהו שתמאן. בנישואין הראשונים שלא תהא שנייה לו ותתייבם אבל באישות דערוה כגון אשת אחיו מאמו קטנה ומת ונשאה אחיו מאביו פשיטא לן דלא אתי מיאון דלאחר מיתה למישרי ערוה לייבומה: ומודה רב. אע''ג דלא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה נהי דלדידיה לא הדרה אבל לגבי אחיו נתבטל דלא תיהוי גרושת אחיו והא דקתני מתני' נתן לה גט אסורה בקרוביו היכא דתו לא נפיק מאחרים במיאון דלא איבטל גיטא דקמא: פשיטא. דהא תנן במתני' אתי מיאון ומבטל גיטא ואפי' דידיה לא אסרנא אלא איידי דמכרת ברמיזותיו אזיל ומשבש לה אבל אחיו ליכא למימר הכי: מהו דתימא ניגזור אחיו אטו הוא. דאי שריא ליה לאחיו אמרי הא חזינן דבטל גיטא ואתי איהו למינסב: מתני' מותרת ליבם. ולא אמרינן נישואין הראשונים מפילים יבמה לפני יבם והרי נאסרו עליו אותן נישואין בשעת שגירשה אחיו והויא ליה גרושת אחיו:

דף קט - א

ורבי אלעזר אוסר. מפרש טעמא בגמ': וכן המגרש היתומה. קטנה שהשיאוה אמה ואחיה והחזירה בין בקטנותה בין בגדלותה מותרת ליבם כדאמר דמיתה מפלת ובשעת מיתה היתה אשתו: קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה. בקטנותה וקבל אביה גיטה כדאמר בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מו:) ומקבל את גיטה הרי היא כיתומה בחיי האב אע''פ שאביה חי הוא היא כיתומה לענין קידושין דשוב אין לו כח לקבל קידושיה כדאמר התם אם משהשיאה אין לאביה רשות בה: והחזירה בקטנותה אסורה ליבם. אם מת בקטנותה ואפי' לרבנן דגירושיה גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה דקידושי קטנה אינן כלום הואיל ופקע זכות אב והיא אין לה יד והויא לה כגרושה ועומדת: גמ' עיפה. שם חכם: שעה אחת. באיסור גרושת אחיו שהיא בכרת: אי מיתת בעל מפלת. לייבום או כח נישואין הראשונים: בקיאים בגירושין. הכל רואין שגרשה דגירושין קלא אית להו אבל חזרה לית ליה קלא דזימנין דקא מהדר לה באורתא ושכיב בצפרא דלא חזו אינשי בחזרתה ואמרי זה מייבם גרושת אחיו: מי לא עסקינן. מי ליכא לאוקומי נמי מתני' בהכי דזימנין דהוי הכי: דגזר הנך. כל מוחזרת גזר משום יתומה בחיי האב דאמרי' במתני' דלאחר חזרתה הרי היא כגרושה: פשיטא. דהואיל ואין לאביה רשות בה והיא קטנה אין חזרתה חזרה והרי היא כגרושה אלא להכי תנייה במתני' לאשמועינן דטעמא דקמייתא משום הא: בד''א. דחכמים מודים כשגירשה כשהיא קטנה וקבל אביה גיטה והחזירה כשהיא קטנה דאין כח לא לאביה ולא לה לקדשה ומת כשהיא קטנה דלא בעלה משגדלה דתהוי ביאה משגדלה קידושין: וגדלה אצלו. אמרי' סתם ביאה ראשונה משגדלה קידושין הן: משום ר' אלעזר אמרו כו'. ומדקתני לעיל ומודים חכמים לרבי אלעזר ביתומה בחיי האב אלמא איירי בה רבי אלעזר דטעמא דבאחרנייתא משום הא: צרתה. דמוחזרת גדולה לר''א מהו: היא גופא גזירה. משום יתומה בחיי האב: גזירה לגזירה. צרתה אטו היא: היא חולצת. אם בא יבם להזקק לה חולצת ופוטרת צרתה ולא מתייבמת אבל אם נזקק לצרתה או חולצת או מתייבמת והיא נפטרת: מתני' תצא משום אחות אשה. ופטורה מחליצה ומייבום: מת בעלה של גדולה. ונפלה לפני בעל הקטנה זיקתה של גדולה שהיא מן התורה אוסרת הקטנה עליו דנישואיה מדרבנן ולא אלימא לאפקועי זיקה דאורייתא והויא לה אחות זקוקתו ומה יעשו: רבי אליעזר אומר מלמדין הקטנה שתמאן בו. ותעקור נישואיה ויהא מייבם את הגדולה: ר''ג אומר. אין זיקתה אוסרת את זו דר''ג סובר אין זיקה כלומר לא אלימא זיקה כדפי' בפ' ר''ג (לעיל נא.) הלכך אם מיאנה מיאנה ותתייבם גדולה ואם לאו תמתין קטנה אצלו עד שתגדיל ויהיו נישואיה גמורין ותצא הלזו משום אחות אשה אבל מיחלץ לגדולה לא דפסל את הקטנה עליו משום אחות חלוצה: אי לו. אוי לו: מוציא את אשתו בגט. ואין מלמדין אותה למאן כדאמר בגמ' יתרחק אדם מן המיאונין ומיתב נמי לא יתבה תותיה דקסבר יש זיקה אלא תצא בגט וזו לא תתייבם משום אחות גרושה אלא תצא בחליצה: גמ' ומי שרי. ללמד קטנה שתמאן: ידבק אדם כו'. מפרש טעמא דכולהו לקמן: מן ערבון. שלא יהא ערב: כאבא שאול. פרק החולץ הכונס יבמתו לשם נוי וכו':

דף קט - ב

וא''ר אבהו. במסכת קידושין: אתיא רדיפה רדיפה. תשלום שכר גדול להבאת שלום שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כגמילות חסדים דכתיב בהו ימצא חיים צדקה בעולם הבא וכבוד בעולם הזה: כאילו בנה במה. בשעת איסור הבמות דחוטא הוא דכתיב (דברים כג) וכי תחדל לנדור וגו' הא לא תחדל יהיה בך חטא: כאילו הקריב קרבן. שעבר עליו שתי עבירות אלא ילך אצל חכם ויתירנו כדי שלא יהא רגיל בכך: בבר מתא. לא יקבל פקדון מבן עירו: דבייתיה כי בייתיה דמי. שרגיל אצלו ויטול את שלו ויחזור ויתבענו: שלציון. שם מקום שמניחין הלוה ותופסין הערב לישנא אחרינא שלציון קוראין שם הערבון על שם נוטריקון שלוף דוץ שולף עצמו מן הלוה ותוקע עצמו על הערב: דוץ. לשון תיקוע כדאמר דצה שלפה (שבת דף נ:): רע ירוע. רעה אחר רעה: כי ערב זר. המערב זרים גרים בישראל והנכנס בערבון נמי משמע: ולתוקע עצמו. סיפא דקרא ושונא תוקעים בוטח וכולה מפרש לה: תוקע עצמו לדבר הלכה. שאומר הריני שונה ואיני מקיים ואקבל שכר למוד: קשים גרים. שאין בקיאין בדקדוקי מצות ולמדין ישראל ממעשיהן: כספחת. לישנא דקרא נקט ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד): אין לו תורה. אינו עוסק בתורה: אין לו תורה. אין מקבל שכר למוד: אלא תורה. ואין מקיים: אפילו תורה. אפי' שכר לימוד אין לו: ואיבעית אימא. כדמעיקרא אין לו אלא תורה ודקאמרת האי נמי פשיטא לא צריכא כו': אית ליה אגרא. דעשיה: וגמר הלכה. יודע הלכה שאין דומה לדין הבא לפניו כל כך ומדמי מילתא למילתא ולא משאיל לרביה. והיינו תוקע שסומך ונשען על ההלכה שהוא יודע: גיבורים. דיינים שלשלמה. שהשלום שלו: מטתו. בית המקדש ששם לשכת הגזית: מאי טעמא דר' גמליאל. דאמר כשתגדיל זו תצא זו בולא כלום: גדלי בהדה ואע''ג דלא בעל. דניקדשה השתא מ''מ משגדלה תפסי קידושי מעיקרא ואיגלי מילתא למפרע דזיקה דהך לא כלום הוא: או דלמא. קידושין קמאי לא כלום נינהו ומשום קידושין דבעילה דמשגדלה נפקא הך יבמה ואע''ג דזיקה קודמת לקידושין קסבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה דאתי קידושי ומבטלי לזיקה: מיתלא תלי. כל ימי קטנות ספק יבעול משתגדיל ותהיה אשתו ספק לא יבעול ולא סמכה דעתה: דאמרה איהו עדיף מינאי. ויוציאני בגט בעל כרחי: ואנא עדיפנא מיניה. וכל זמן שארצה אצא במיאון על כרחו:

דף קי - א

מאי לאו דלא בעל. ראשון משגדלה וקאמר רב אינה צריכה גט משני דחלו קידושין הראשונים כשגדלה: כשבעל. לפיכך אינה צריכה גט משני דבעילה שבעל הראשון משגדלה סתמא לשם קדושין נתכוון דיודע היה שאין קידושי קטנה כלום: על תנאי. שאין עליה נדרים או מומין: וכנסה סתם. ואח''כ נמצאו עליה נדרים צריכה גט דביאה לשם קידושין הואי דיודע היה שאין קידושין הראשונים כלום: ה''ג צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר רב משום דליכא תנאי והכי איתא בכתובות פ' המדיר (דף עג.): דאי איתמר בהא. גבי קטנה שלא מיאנה בהא קאמר רב דאסיק אדעתי' לבעול לשם קידושין משגדלה משום דליכא תנאה אין פסול קידושין הראשונים משום תנאי אלא משום קטנות ואדם יודע שאין קידושין הראשונים כלום וחזר ובעל לשם קידושין: אבל בההיא. דאיכא תנאי אימא מודה לשמואל ואדעתא דתנאי בעיל כסבור שאין עליה נדרים וקיימא תנאי שביניהן: אבי כורסייא. באפריון וקס''ד כשאר חופות שעדיין לא בעלה ואפ''ה לא הצריכוה גיטא מבתרא אלמא חלו קדושי קמאי: מינסב נסבי. ונתקדשה בבעילה משגדלה: וקא אפקעינהו לקידושין מיניה. דכל דמקדש תולה בדעת חכמים הוא דהא כדת משה וישראל קאמרינן ורבנן אמרי דחוטף אשה מבעלה לא ניהוי קידושין: תינח דקדיש בכספא. איכא למימר דאפקעינהו לקידושין ושוו מעות מתנה דהפקר ב''ד היה הפקר: קדיש בביאה. מאי הפקר ב''ד איכא למימר: שויוה לבעילתו בעילת זנות. והוא בדעתם תלה: כר' אליעזר. דמלמדין הקטנה למאן: מתני' שתי יתומות. נכריות: או חליצתה. לאחר שתגדיל: קטנה וחרשת. לא ידעינן בהי ניחא ליה והי חשיבה אשתו טפי: גמ' וחרשת בת חליצה היא. דקתני מתניתין וכן שתי חרשות: כי היכי דעל. לבעל הראשון שכנסה ברמיזה הכי נמי נפיק מיבם ברמיזה: נשואין שתי נכריות. פקחת לפקח וחרשת לחרש: כונס. שאינה בת חליצה משום קרייה אלא כונסה ואם רצה להוציאה אח''כ מוציאה בגט שכשם שנכנסה ברמיזה כך תצא ברמיזה ולא צריכה חליצה: כונס ואין מוציאה לעולם. שאין גיטו מפקיע קידושי אחיו פקח שהזקיקוה לו ליבום:

דף קי - ב

חולץ לא. משום קרייה: מוציא אשתו בגט. דזיקת אחותה פקחת אוסרתה שנישואיה גמורין וזו ספק ואין כח בקידושיה לפטור את אחותה משום אחות אשה: ואשת אחיו אסורה לעולם. דחרש לא מצי חליץ ומיכנס נמי לא מצי כניס לה דאחות גרושתו היא דאחותה חרשת היתה קנויה במקצת לאחיו החרש הילכך לא אפשר (שהרי אחות גרושתו היא) ומהך מתניתין לא מותיב ליה לרבא דהכא מדינא לא חליץ האי חרש לפקחת שהרי אשת פקח היתה וזיקתו גמורה וליכא למימר כי היכי דעל הכי נפיק אלא להכי מייתי לה לגלויי אהנך תרתי תיובתי קמייתא דבחרשת וחרש מעיקרא קמיירי דהא כולהו תניא להו גבי הדדי במתני' לקמן בחרש שנשא פקחת (דף קיב:): מי מצי מפיק. דקתני מוציא את אשתו בגט ומדקתני בגט משמע שתהא מותרת לאחרים: נשתטית לא תצא. פקחת שנשתטית . לא תצא מבעלה אע''פ שהאשה יוצאת לרצון ושלא לרצון רבנן תקון שלא תצא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר לפי שאינה יודעת לשמור עצמה אבל נתחרשה יוצאת דלא בעינן דעת אשה בגט שהרי אפי' פקחת בעל כרחה מוציא והכא לא תקון רבנן מידי דהא יודעת לשמור עצמה: נתחרש הוא כו'. דקידושיו היו גמורין וגירושין בלא דעת: נכריות נמי. הנך תרתי דלעיל חרשות מעיקרא קאמר דהא גבי הדדי תניין והמגמגם לומר למה לי כל הנך דיוקי דקאמר מדהוא חרש מעיקרא איהי נמי חרשת מעיקרא כו' ומדאחיות חרשות מעיקרא כו' לותיב מחד ומדהוא חרש מעיקרא הנך נמי דלעיל חרשות מעיקרא וקתני בהו כונס אין חולץ לא לאו מילתא היא דכל הנך חרשין דלעיל נפלה לפניהם פקחת מכח קידושי פקח וליכא למימר כי היכי דעל הכי נפק אבל בחרשת דלעיל איכא למימר הכי ואפילו הכי קתני כונס פקח ולא חולץ: שני אחין חרשין. נישואיהן שוין בין שהן פקחות בין שהן חרשות בין אחת פקחת ואחת חרשת שהרי כניסתן לבעליהן ברמיזה וכן שתי חרשות כניסתן ברמיזה ואע''פ שהן פקחין או אחד פקח ואחד חרש נישואיהן שוין הילכך יוצאת היבמה משום אחות אשה: ואם היו נכריות. ומת אחד מהן יכנוס השני דלאו בר חליצה הוא או היא אינה בת חליצה: ומדהן חרשין מעיקרא כו' ל''ג דבלאו הכי מצי מותיב מינייהו: ומקוו אקוותא. מקהילים תלמידים סביבם שהיו באים לשמוע דבריהם ל''א דמקהו אקהתא משיבין קושיות זל''ז: כיצד תקנתן. דקטנה וחרשת הואיל ואין האחת פוטרת צרתה וחרשת לאו בת חליצה היא דניפוק תרוייהו בחליצה ואי מייבם לה וחליץ לקטנה כשתגדיל מיפסלא קמייתא עליה דקם ליה בלא יבנה דהא ביאה דחרשת לא דחיא זיקה דנימא אין אחריה כלום: כונס את החרשת ומוציאה בגט. דחליצת קטנה תפסל לה עליה: חרשת קנוייה במקצת ומשויירת. קטנה ספק קנוייה כולה ספק אינה קנוייה כלל דבשתיהן קנויות ומשויירות ליכא למימר דממתני' שמעינן לה דא''כ תיפטר חדא בביאת חברתה ושתיהן ספק נמי ליכא למימר מדקתני סיפא דמתני' בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל את הקטנה בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה פסל את החרשת ואי שתיהן ספק קמייתא

דף קיא - א

תיתיב גביה ממה נפשך. דהא אחרונה לא פסלה לה עליה דאם שתיהן קנויות אין האחרונה פוסלת הראשונה דאין אחר ביאה כלום ואם זו (קנויה) וזו אינה קנויה אינן צרות זו לזו אלא חדא קנויה ומשויירת וחדא ספק ומדרב שמעינן דחרשת היא הקנויה והמשויירת וקטנה ספק משום הכי תצא החרשת בגט דלמא קטנה קנויה היא לגמרי ועדיפא מחרשת ופסלה לה חליצתה עליה: הא קנויה היא. ותו ליכא זיקה אבתרייתא: נכרית בעלמא היא. ולא פסלה לה חליצת קטנה: (וליטעמיך) קטנה אמאי תמתין ותחלוץ. ישאנה מתחלה ותשב אצלו ממה נפשך: חרשת במאי תיפוק. הא לאו בת חליצה היא ורב תקנתא לתרוייהו קתני ואי קשיא מתניתין דקתני בא על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל את הקטנה אמאי פסלה הואיל ונסבה ברישא תיפוק חרשת בגט וקטנה תיתיב גביה ממה נפשך כדאמרן ואיכא תקנתא לתרוייהו תריץ מתניתין משום גזירה דלמא אתי למיבעל חרשת ברישא והכי נמי מתרץ לה בברייתא לקמן: כדקא מתרץ כו'. חרשת קנויה ומשויירת קטנה קנויה ואינה קנויה: מת בעלה של קטנה חרשת יוצאה בגט. דזיקת קטנה אוסרתה עליו דחרשת קנויה ומשויירת וקטנה שמא קנויה לגמרי והויא לה חרשת אחות זקוקתו: קטנה תצא בגט. דזיקת חרשת אחותה אוסרתה שמא קטנה אינה קנויה כלל והויא כמפותה וחרשת קנויה ומשויירת והויא לה אשתו אחות זקוקתו: וחרשת אסורה לעולם. לכונסה אי אפשר שמא קטנה קנויה היא וזו אחות גרושתו ואין זקוקה לו ואפילו מתה קטנה אחר כך ופקע איסור אחות אשה אסורה משום אשת אח הואיל ובשעת נפילה נפטרה ממנו ובחליצה אי אפשר דלאו בת חליצה היא: ואם עבר ובא על החרשת. אחר שגירש הקטנה נותן לה גט והותרה לשוק ממה נפשך אי קטנה קנויה הואי נפקא לה הך מרישא משום אחות אשה והך כניסה זנות בעלמא היא ואי קטנה לאו קנויה היא שפיר ייבם: אמאי נותן לה גט והותרה. הא איכא למימר דלמא חרשת קנויה היא לגמרי לאחיו וזקוקה לו וקטנה לא דחיא לה דקנויה ומשויירת היא וביאתה ביאה פסולה שהרי אחות אשה במקצת היא וביאה פסולה לא פטרה מייבום וצריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו וחרשת לאו בת חליצה היא: ר' נחמיה. בפרק ר''ג (לעיל דף נ:): יתומות. משום קטנה נקט: נאסרו שתיהן עליו. אע''ג דקטנה מדינא לא מיפסלא עליה משום ביאה דחרשת ממה נפשך אי קטנה קנויה ליכא מידי בתר ביאתה ואי לאו קנויה היא נכרית בעלמא היא אפ''ה אסורה כדמפרש לקמן משום גזירה דלמא אתי למיעבד איפכא ובעיל חרשת ברישא וביאת קטנה פסלה לה דשמא קנויה היא כולה ואתי למימר נמי תיתיב חרשת גביה: חרשת יוציא בגט. ושריא ממה נפשך אי קטנה קנויה היא מיפטרא חרשת בביאתה דקטנה ואי לאו קנויה היא פטורה בביאה דידה: קטנה תמתין כו'. כדמפרש טעמא: אי אמרת בשלמא. רישא גבי אחיות דקתני אם בא על החרשת נותן לה גט והותרה משום דחרשת קנויה ומשויירת וקטנה קנויה ואינה קנויה וממה נפשך חרשת בתר גיטא מיפטרא אי משום אחות אשה אי משום יבומה שהיה בהיתר שאחותה לא היתה קנויה אבל אי הוה אמרינן איפכא קטנה קנויה היא ומשויירת וחרשת ספק תו לא מיפטרא חרשת בגט דלמא קנויה היא ולא נפקא משום אחות אשה שקנין אחותה הקטנה משויירת ובביאתה נמי לא מיפטרא דביאה פסולה היא שהרי אחות אשתו היא ומתני' רבנן היא ומש''ה קתני סיפא גבי נכרית קטנה בעיא חליצה ואע''ג דממה נפשך ביאתה בהיתר הואי וגיטה גט גמור משום גזירה דלמא קדים ובעיל חרשת ברישא ואתי למימר נמי תרוייהו ליפקו בגט וקטנה שהיא אחרונה לא סגי לה בגיטא דלמא קנויה היא ורמיא קמיה דלא איפטרא בביאת חרשת המשויירת ובביאה דידה נמי לא מיפטרא דביאה פסולה היא דקם עליה באיסור שני בתים: אלא אי אמרת קטנה קנויה ומשויירת. וחרשת ספק ומרישא דקתני באחיות אם בא על החרשת נותן לה גט והותרה שמעינן דביאה פסולה פוטרת סיפא בנכרית אמאי קטנה בעיא חליצה בשלמא אפוקי מפקינן לה מיניה דלמא חרשת אחרונה קנויה כולה ופסלה לה עילויה אלא בגיטא תיסגי לה דביאת עצמה פוטרתה דביאה כשרה היא ואי נמי חשיב לה פסולה משום דקיימא זיקת חרשת דאיכא למימר קנויה לגמרי הא א''ר נחמיה ביאה פסולה פטרה: מרישא נמי. גבי אחיות: ש''מ דרבנן היא. דקתני גבי מת בעלה של חרשת אם בא על החרשת נותן לה גט וגבי מת בעלה של קטנה דקתני קטנה תמתין ולא קתני אם בא על הקטנה נותן לה גט והותרה אלמא רבנן היא ומש''ה לא נפקא בגט דביאתה פסולה דחרשת קנויה במקצת וזו אסורה משום אחות אשה ומייבום לא מדחיא דלמא קטנה קנויה כולה וקנין משויירת דאחותה לא דחי לה: דלית לה תקנתא דהיתירא. דקתני בה וחרשת אסורה לעולם: מתני'

דף קיא - ב

לא פסל את הראשונה. שהרי ביאתן שוה ואי ראשונה קנויה היא הרי היא אשתו ואחרונה ביאת זנות ואי לאו קנויה היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא היתה קנויה לאחיו ומקיים את הראשונה שלא נפסלה עליו אבל אחרונה לא דלמא קנויות הוו ומשבא על הראשונה קמה הך עליה באיסור שני בתים: פסל את הקטנה. משום גזירה דלמא קדים ובעיל חרשת ברישא וכדאמר בגמרא ואע''ג דממה נפשך היא שריא ליה הואיל וראשונה היא אי קנויה היא הא קנויה היא אי לאו קנויה היא נכרית בעלמא היא: פסל את החרשת. שמא קטנה קנויה כולה וקנין החרשת משויירת: רבי אלעזר. ה''ג במתני' ובקמייתא רבי אליעזר גרס והכי אמרן בפ''ק דנדה (דף ח.): מלמדין את הקטנה שתמאן בו. ותעקור נישואיה ויקיים את הגדולה: גמ' וכן א''ר אלעזר. בן פדת דאמורא הוא הלכה כר''א דמתניתין והוא ר''א בן שמוע: וצריכא. לשמואל ור' אלעזר בן פדת למימר בקמייתא הלכה כר' אליעזר ובהא נמי הלכה כרבי אלעזר דבתרוייהו מלמדין את הקטנה למאן: דאי איתמר בקמייתא. גבי אחיות (לעיל דף קט.) משום דאכתי לא איקיים מצות ייבום הילכך מלמדין את הקטנה אשתו למאן ותתייבם יבמתו: אבל בהא דאיקיים מצות ייבום. בשתיהן אימא לא אמר שמואל הלכה כרבי אלעזר אלא יוציא שתיהן בגט: ואי אשמעינן בהא משום דגדולה רמיא קמיה. לייבומי משום הכי מהדרינן אמיאון דקטנה כדי שתתייבם גדולה: אבל אידך. בההיא דאחיות דגדולה אחות אשתו היא נימא לא רמיא קמיה ולא ילמדו קטנה למאן בשביל ייבומיה של גדולה צריכא: מתני' יגדלו זה עם זה. ואם בא לגרשה אינו יכול עד שיגדיל דגט קטן אינו גט: היבמה שאמרה בתוך שלשים יום. שכנסה היבם: לא נבעלתי לו. ליבם וגט יבמין יוצא מתחת ידה כדמפרש בגמ' והוא אומר בעלתיך ודייך בגט כופין אותו לחלוץ דהיא נאמנת דעד תלתין יומין מוקי איניש אנפשיה מלבעול: לאחר ל' יום. הוא נאמן דלא מוקים איניש אנפשיה מלבעול ומיהו איהי לא משתריא דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ובעיא חליצה ומבקשין הימנו אבל כופין לא דהא בעל: בחיי בעלה. ולא נתכוונה לפטור עצמה הימנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להם כעס זה עם זה: גמ' לא חולצין ולא מייבמין. קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית ואינם בני ייבום נמצאו פוגעין בערוה: ביאה דאיסורא. קטן בגדולה דגדולה בת עונשין היא ושמא הקטן ימצא סריס והרי נבעלה לאסור לה שלא במקום מצוה וכן גדול בקטנה אם תמצא איילונית נמצא שפגע גדול בערוה אבל קטן וקטנה אפילו אינן בני ייבום כגון הוא סריס והיא אילונית אין כאן איסור דקטן אוכל נבלות אין ב''ד מצווין להפרישו וה''נ שניהן לאו בני עונשין: ולבתר שעתא. כשיגדלו: ואימא הכי נמי. לעולם אסורה לו: אפי' בן יום אחד. ישבו יחדו קאמר קרא יבמה יבא עליה ואפי' לא הוי משמע כל דהו מסברא שריא ליה בקטנות כדאמר: טענת בתולים. להפסיד כתובתה: כל שלשים יום. דיכול לטעון לא בעלתי עד עתה: נסתרה לאלתר. הוא טוען ואם טוען לאחר זמן אינו נאמן דודאי מרישא בעל ומצאה בתולה ושתק והשתא הוא דרתח עלה:

דף קיב - א

מיבזז בזיז. בוש הימנה: בשגיטה יוצא. שנתן לה גט וקס''ד גט גמור לביאתו הוא: היא אומרת נבעלתי. לאחר שלשים קאי: יוציא בגט. אם בא להוציאה דיה בגט דהיא נאמנת דכולי האי לא מוקים: צריכה גט לביאתו. משום דאמר בעלתי ולאחר שלשים יום איהו מהימן: וחליצה. משום דהיא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ומדקאמר צריכה גט מכלל דבאין לה גט עסקינן ואמאי קתני רישא כופין לחלוץ ניכפינהו לייבם: אמר רבי אמי. לעולם בשגיטה בידה והכי קאמר צריכה חליצה עם גיטה ואע''פ דקתני אמבקשים קאי וה''ק אע''פ שחזר ואמר לא בעלתי דאיכא למימר כופין הואיל ומודה אפ''ה אין כופין אלא צריכה חליצה ואי לא בעי למיחלץ לא כייפינן דסמכינן אדיבוריה קמא הואיל ולאחר שלשים יום הוא: רב אשי אמר. לעולם צריכה גט אחר לבד גט הראשון דהתם גט לזיקתו ונפסלה עליו לפיכך לא נכפינן לייבם וכיון דאמר בעלתי צריכה גט לביאתו דיש ביאה אחר הגט והשתא מסתברא אע''פ דקתני וה''ק אע''פ שחזר ואמר לא בעלתי ואיכא למימר לא תיבעי גט אלא חליצה אפ''ה בעיא גט: שניהם מודים. שלא נבעלה ומעיקרא אמר בעלתי: הון. כך שמו: צרתה מהו. יבמה שכנסה היבם ונפטרה צרתה ואמרה יבמה לאחר זמן לא נבעלתי מהו ליאסר צרתה מפני דיבורה של זו: מפני שאנו כופין ומבקשים. לצרכה דאיהי שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא נאסרה צרתה ודאי לא מיתסרא דחזקה הכונס את האשה בועל לאלתר: האומרת טמאה אני לך. אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי דאיתסרא עליה וכתובתה לא מיפסדה ובאשת כהן מוקמינן לה בפרק בתרא דנדרים: השמים ביני לבינך. גלוי וידוע לפניו שאינך נזקק לי כדרך בני אדם ואין איש עד להוכיח בין שנינו: נטולה אני מן היהודים. נדרה היא שלא תיבעל ליהודים ומדאסרה נפשה אכולי עלמא ש''מ תשמיש קשה לה ואנוסה היא לפיכך נוטלת כתובתה: נותנת עיניה באחר. ותלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא לו: תביא ראיה לדבריה. ואם לאו לא כל כמינה דאסרה נפשה עליה: יעשו דרך בקשה. לבעל להתנהג בה מנהג יפה: ליבם מהו. מי אסירא ליבם מפני נדר זה שנדרה בחיי בעלה או לא: מי מסקה אדעתה דמיית בעלה. בלא בנים ונפלה קמי יבם ונדרה נמי אדעתא דידיה ובעל לא הפר אלא לחלקו ויבם נמי לא מצי מיפר שאפי' בעל אין מיפר בקודמים ואסורה לו: או לא אסקה אדעתה. ולא נדרה זו אלא לאסור עצמה על כל מי שמותרת לו ע''י גירושי בעלה ולהפיס דעתו של בעל שלא יחשדנה בנותנת עיניה באחר כדי שיתרצה לגרשה אבל איבם שאסורה לו ועומדת אפי' אחר גירושין לא נתכוונה ומותרת לו אם מת בעלה ולא גירשה: אינו כבעל. שיהיה צריך להפר כבעל דאדעתא דבעל נדרה וצריך הוא להפר אבל ליבם מותרת בלא הפרה:

דף קיב - ב

מבקשין מיבעי ליה. דאיכא למימר להכי איכוונה:

פרק ארבע עשרה - חרש שנשא

מתני' חרש כשם שכונס ברמיזה. מה טעם קאמר כלומר כקידושין . כך גירושין וכן פקח בחרשת ברמיזה כנס שרמז באצבע עד שנתרצית לו וברמיזה אם רצה להוציא יוציא: פקח שנשא פקחת ונתחרשה. אע''פ שקידושיה גמורים אם רצה יוציא דבגט לא בעינן דעת האשה כדמפרש לקמן במתניתין: נשתטית לא יוציא. בגמרא מפרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ותקנתא דרבנן היא: נתחרש הוא. לאחר קידושין הואיל וקידושיה גמורים היו לא יוציא עולמית: שהשיאה אביה. בקטנותה וקיבל קידושיה והוו קידושין גמורים שיוצאה בגט ואפי' משגדלה ופקע כח אב מקבלת היא את גיטה: אף זו. פקחת שנתחרשה כיוצא בה: הרי אלו פטורות. דהואיל ושתיהן חרשות או שניהן חרשים כקידושי זו כך קידושי זו ואתו קידושין דאשתו ומפקעי זיקה: יכנוסו. שאין חליצה בחרשת וחרש שאינן באמר ואמרה ואח''כ אם רצו יוציאו בגט דאתא גט ברמיזה ומפקיע נישואין דידיה וזיקת אחיו דהוא ברמיזה: מוציא אשתו בגט. דזיקת אחותה הבאה מכח קידושין גמורים אוסרתה עליו ואין כח בקידושין דידה לדחותה משום אחות אשה: ואשת אחיו אסורה לעולם. דחרש לא חליץ ולכנוס אי אפשר משום אחות אשה: כונס ואין מוציא לעולם. דלא אתי גט דידיה ומפקע זיקת יבומי אחיו הראשון: גמ' דתקינו להו רבנן נישואין. דקתני מתני' שצריכות חליצה אלמא יש נישואין וקידושין לחרש ואע''ג דלאו בר דעה הוא ומדאורייתא אין קנינו קנין: ה''ג שוטה וקטן שנשאו נשים נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום: דקיימא תקנתא דרבנן. שדרכן להיות שלום ביניהם אפי' חרש עם חרשת וכ''ש כשהאיש פקח אבל שוטה אפילו בפקחת לשוטה ושוטה לפקח אין שלום ביניהם וכ''ש שוטה לשוטה: בכפיפה. בתוך קופה אחת: ומאי שנא קטן. דקתני לעיל שוטה וקטן שנשאו כו': חרש דלא אתי. לעולם לכלל נישואין דאורייתא: תקינו ליה רבנן נישואין. כדי שלא יבטל: שלא ינהגו בה מנהג הפקר. אי לא מוצאה דמנסבה אין לה מי ישמרנה וינהגו בה מנהג הפקר בזנות:

דף קיג - א

מימנעי ולא נסבי לה. הואיל ולעולם היא יכולה למאן מפני חרשותה אבל קטנה גבול יש לה וסבר מפייסנא לה כל שעתא עד שיעבור זמן מיאונה: מאי שנא דאכלה בתרומה. אם השיאתה אמה לכהן: ומאי שנא חרשת. שלא השיאה אביה בקטנותה שאין נישואיה גמורין דלא אכלה כדתנן כו' אלמא לא אכלה: על החרשת שהשיאה אביה. בקטנותה שיוצאה בגט ואפי' משתגדיל ואין אביה מקבל גיטה מקבלתו היא ויוצאה ואע''ג דקידושיה גמורין הוו וגירושיה בלא דעת הוי גיטא לפי שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה: ועל קטנה בת ישראל. יתומה הנישאת ע''פ אמה שאוכלת בתרומה אע''פ שאין נישואיה נישואין גמורים אכלה בתרומה דרבנן כך אוקימנא בהאשה רבה (לעיל דף צ.): ואילו חרשת לא אכלה. מדשבקה לחרשת דקעסיק בה ואתי ונקט קטנה ולא קתני ועל החרשת שנישאת מעצמה שאוכלת בתרומה: גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת. והאי לאו שינויא מעליא הוא מה לי פקח בחרשת מה לי חרש בחרשת שניהן אינן נשואין ואם זו מותרת אף זו מותרת שהרי צד היתר שלהן אינו אלא משום דלאו בני עונשין נינהו והוו כקטן אוכל נבלות אלא כולה משום גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת הוא דאיכא עליה חיוב מיתה כדאמרי' במסקנא דמילתא ולהכי נקט ברישא שמא יאכיל חרש בחרשת ולא נקט שמא יאכיל חרש בפקחת משום דחרש בפקחת לא מיחלף בפקח בחרשת אבל חרשת אשת חרש מיחלפא בחרשת אשת פקח והדר מיחלף חרש בעל פקחת בחרש בעל חרשת אבל קטנה לגדול ליכא למיגזר משום גדולה לקטן דאין לקטן נישואין: וליכול. אפי' חרש בפקחת בתרומה דרבנן הא אית לה נשואין מדרבנן: ומ''ש כו'. לקמן בעי תרוייהו מנא לן דהא אית לה והא לית לה: מימנעי ולא נסבי לה. אבל בקטנה לא מימנעי דאתיא לכלל דיעה: ממאנת. לית לה כתובה דהא בעל כרחו נפקא: שנייה. מד''ס: אין לה כתובה. דרבנן קנסוה כדאמר ביש מותרות (לעיל דף פה:): איילונית. משום דמקח טעות הוא: אבל יוצאה בגט כו'. מדיוקא דמתני' דקתני ממאנת שמעינן מינה טעמא משום דבעל כרחו נפקא הא הוציאה אית לה אלמא יש כתובה לקטנה: אין להן עליהם כלום. דאין להם דעת ואין תנאו הראשון תנאי ואע''ג דתקון רבנן נשואין לחרש לא תקינו לה רבנן כתובה מיניה כדמפרש לקמן יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא: שרוצה לזוק בנכסיו. ואע''פ שלא (נשא) תקנו לה חכמים כתובה הרי הוא כתב לה הואיל ורוצה להפסיד ולהיות נזוק מנכסיו תנאו קיים: הא לא רצה. דלא כתב לה אין לה מתקנת חכמים: א''כ. דבעי למיתב לה כתובה מימנעי ולא נסבי לה: אין חייבין עליה אשם תלוי. דנימא ספק אשת איש היא ספק היה בו דעת ספק אין בו והבא עליה באשם תלוי דודאי אין לו שום קנין מן התורה: התורם את שאינו שלו. ולא צוהו בעל הבית דשליחות נפקא לן (קדושין דף מא:) מאתם גם אתם לרבות שלוחכם הלכך מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם: ועובד כוכבים שתרם את של ישראל אפי' ברשות בעלים אינה תרומה. דבעינן מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית וקתני מיהא חרש אין תרומתו תרומה ומותרת לזר ואי ספק הוא תרומה ויחזור ויתרום מיבעי ליה: הוא דאמר כר' אלעזר. כלומר מהא לא תסייעיה דגבי תרומה ס''ל לשמואל כר' אלעזר דספק הוא וגבי אשתו אע''ג דספק הוא אינה באשם תלוי דגבי אשם תלוי כתיב אחת מכל מצות ה' (ויקרא ה) וקרינן מצוות דמשמע חדא מתרתי שיש היתר ואיסור לפניו כגון אשתו וא''א עמו בבית וסבור אין שם אלא אשתו ובא על האחת ולבקר נמצאו שתיהן ולא ידע על אי זו בא וכן חלב ושומן לפניו וסבר שתיהן שומן ואכל אחת מהן ולסוף נודע לו שהאחת חלב ולא ידע אי זו אכל דאי ידע מייתי חטאת נקבה וכל דהו אפי' בת דנקא והשתא דלא ידע מביא אשם זכר בכסף שקלים אבל הכא שהספק תלוי בחתיכה אחת ספק איסור ספק היתר לא מייתי אשם תלוי: כוי חייבין על חלבו אשם תלוי. והא הכא כל הספק תלוי בה: מ''ט דר''א. באשת חרש: קלישתא. דקה כלומר דעתו מועטת שאין מחודד להבין כשאר בני אדם ומיהו מספקא ליה אי דעתא צילותא היא אותה קצת הדעת שיש לו אם צלולה היא ובמה שהוא נותן דעתו ועושה דבר ודאי כוונתו כוונה

דף קיג - ב

אי לאו דעתו צלולה היא ולעולם כל ימיו של חרש פשיטא ליה לרבי אלעזר דחדא דעתא אית ליה לחרש דאינו עתים חלים עתים שוטה: או דלמא פשיטא ליה. דלאו דעתא צילותא היא אלא היינו טעמא דמספקא ליה דעתים שהוא חלים לגמרי ודעתו צלולה וחיישינן שמא בשעת קידושין חלים היה: להוציא את אשתו בגט. חרש מעיקרו לר' אלעזר אם יכול לגרש או לא דבשלמא לרבנן פשיטא לן דמוציא כדאמרינן במתני' (לעיל קיב:) כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה אלא לר' אלעזר דמשוי ליה ספק מאי: שמשלחה מביתו וחוזרת. שכן מנהג השוטים שאין בושין: ש''מ איש מיבעיא ליה. ואשה פשיטא ליה דאי אשה מיבעיא ליה ואיש פשיטא ליה הכי איבעי להו לאהדורי אינו דומה אשה המתגרשת לאיש המגרש: אשה נמי לא מיגרשא. ועלה קמייתו לה רבנן ראיה לדבריהם אף זו כיוצא בה ואינו דומה דקמהדרי ליה אאיש משום דאיהו ה''ק לדידכו דאמריתו אשה מיגרשא מ''ש איש ומ''ש אשה: מעדותו של ר' יוחנן. דאמר דאפי' במקום קידושין גמורים לא בעינן דעתא דאשה בגירושין: אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה. והיא לא שמעה וחזר ואמר לה לאשתו פקחת כנסי שטר חוב זה ולא הודיעה שהוא גיטה ה''ז מגורשת: לאו אמר ר' יוחנן לא בעינן דעתה. דאשה בגירושין דקתני חרשת יוצאת בגט: פשיטא. דלר' יוחנן ודאי הכי הוא:

דף קיד - א

דבר טלי וטליא. הנהג תינוקות זכרים ונקבות: ליטיילו התם. ישחקו שם שבת היתה: הבא לי מפתח. דרך רה''ר בשבת: לכבות. הדליקה: בעושה על דעת אביו. שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיען שנאבדו שם ולא הכירו בדעתו שנוח לו: עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד. אפילו בלא ידיעת ישראל העובד כוכבים מתכוין להנאתו שיודע שיטול שכר: שאינן מתוקנין. שאינן מעושרין: אין זקוק לו. ליטלו הימנו: והא''ר יוחנן. לעיל בעושה על דעת אביו אבל להפרישו אינו מצווה היכא דתינוק עביד אדעתא דנפשיה: תרומה טמאה. והא הכא דאיסורא דאורייתא הוא כדאמר בהערל (לעיל עג:) בשעריך תאכלנו לזה אתה אוכל בטומאת עצמו כדכתיב הטמא והטהור ולא לאחר למעוטי תרומה דאסורה בטומאת עצמה: ואין חוששין. לומר שהוא יונק שקץ כלומר דבר המשוקץ ונאסר: ולא יאכילנו. בידים דברים האסורים חלב בהמה טמאה אסור בגדול מדאורייתא דנפקא לן מגמל גמל ב' פעמים בפ''ק דבכורות (ד' ו:): סכנה. שאם לא יינק ימות בצמא: אומדנא. אם יכול להמתין עד מוצאי שבת ויעשה בהיתר: חולב בידיו חייב משום מפרק דבר מגידולו והיונק הוי מפרק ע''י שינוי והיינו כלאחר יד: שבת דאיסור סקילה. יש במפרק בידיו גזרו רבנן ביונק ואע''ג דמשנה הוא ואינה מלאכה מן התורה אבל י''ט דכי עביד בידים ליכא אלא איסור לאו לא גזור רבנן ביונק: (לא תאכלום) לא תאכלום כי שקץ הם. קרא יתירא הוא דהא כתיבי אזהרות הרבה בשרצים: לא תאכל דם. קרא יתירא הוא דהא כתיבי אזהרות הרבה גבי דם: אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת. שתי אמירות הללו למה להזהיר גדולים על הקטנים שלא יטמאו:

דף קיד - ב

במשהו. בכעדשה כטומאתן: משום דידה. שהיא פקחת ובת עונשין ובמציעא גרס משום דידיה: משום גזירת התרת יבמה לשוק. דאי אמרי' תיתיב חרשת גבי חרש לא ידעי אינשי דטעמא משום קטן אוכל נבלות הוא וסברי דקדושין דידה דחו לה לזיקה דפקחת אחותה ואין בועל אחות זקוקתו הילכך אתי למישרייה לאחותה לשוק כשאר אחות אשה שפטורה מן החליצה: מתני'

פרק חמש עשרה - האשה שלום

מתני' האשה ושלום בעולם. שאין . שעת חירום דתימא בדדמי מאומד לבה אם פירש הימנה חדש או חדשים ודאי הואיל ולא חזר הרגוהו ליסטים דהואיל ולאו שעת חירום אי לא חזיתיה דמית חיישא לקלקולא שמא יבא לאחר שניסת ותהא מקולקלת כדאמר בהאשה רבה (לעיל דף פז:) ולא אמרה בדדמי: קטטה בינו לבינה. י''ל מתוך ששונאתו היא רוצה לאסור עצמה עליו: גמ' בדדמי. מאומד לבה ואע''ג דלא חזיתיה דמית כדפרישית דסברה סלקא דעתא בכל הני דאיקטול הוא פליט בתמיה: סמתרי. תחבושת: שפיר עבדת. לנסותה ולתופשה מתוך דבריה נתכוון: דשיזבת נפשך. שהנחת אותו אפי' חי וברחת לך משום דכי תעלה בדעתיך דבההוא פורתא דנפפיתא קמח מנופה בנפה חיי בתמיה: מר נמי ידע כו'. אלמא אמרה בדדמי ומשום האי מעשה הדר ביה רבא: מת וקברתיו. דאילו במלחמה סברה שמא ברח וניצל אבל ברעב היא סבורה איך יחיה: מפולת. שנפל הבית עליו או בא רוח סערה והיה מפיל כל בתי העיר: החזיקה היא מלחמה בעולם. שלא היינו יודעים שיש מלחמות באותן מדינות אלא מפיה:

דף קטו - א

דאי בעיא אמרה שלום בעולם. ומהימנא השתא נמי מהימנא או דלמא הכא ליכא למימר מה לה לשקר דאיהי גופא לא מכוונה לשקורי אלא כיון דאתחזק מלחמה אמרה בדדמי וסבורה היא שמת ואי קשיא תיפשוט ליה ממתניתין דקתני שלום בעולם נאמנת דהא ודאי מת בעלי במלחמה קאמרה דאי על מטתו מאי אריא שלום בעולם אפי' מלחמה בעולם אמרן לעיל כי אמרה מת על מטתו מהימנא אלא ודאי מת במלחמה איצטריך לאשמועי' היינו החזיקה היא מלחמה בעולם תריץ מתניתין דאמרה מת סתמא ואשמועינן מתניתין דהואיל ושלום בעולם אע''ג דלא אמרה על מטתו בהדיא מסתמא מת על מטתו קאמרה ובזמן שיש מלחמה בעולם מסתמא מת במלחמה קאמרה עד דאמרה מת על מטתו וכי קמיבעיא ליה לרבא כגון דיש שלום בעולם ואמרה איהי מת במלחמה: עישינו עלינו בית. הציתוהו באש ונתמלא עשן ואני ברחתי והוא נשאר שם ומת: אינה נאמנת. והא הכא דהחזיקה היא מלחמה זו וקתני אינה נאמנת ולא אמרי' מה לה לשקר דאי בעיא אמרה מת סתמא: שאני התם. דהכי קאמרה דכשנתמלא עשן ברחה ולא המתינה עד שתראהו מת ואי משום עשן כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא כו' אבל לגבי מלחמה איכא למימר לא אמרה אי לא חזיתיה דהא אי בעיא לשקורי לא הוי מחזקה מלחמה בעולם: נפלו עלינו עובדי כוכבים כו'. והא הכא היא החזיקה וקתני נאמנת אלמא אמרינן מה לה לשקר: התם כדרב אידי בר אבין. כלומר הכא כיון דמלחמה קטנה היא דאיהי הוה בהדיה לא אמרה בדדמי אלא נטרה וחזיא ליה דמית דאשה לא מסתפיא מלסטים: כדר' אידי. במסכת ע''ז בפ' אין מעמידין (דף כה:): חזו גבראי. שהאש אוכלתו: היינו עישינו. דאמרן כי היכי דלדידך איתרחיש כו': פסתא דידא. מאיש אחר [הבא להצילו]: ואתיליד מומא. בבעלה: עד אחד במלחמה. מלחמה בעולם ובא עד אחד ואמר מת בעליך מי מהימן או לא: והכא לא דייקא. ותרוייהו אמרי בדדמי כן הדברים כאשר אתה אומר: מים כמלחמה. דאיכא למימר בדדמי: מים שאין להם סוף. מפרש בפ' בתרא (לקמן קכא.) כל שעומד ואין רואה מארבע רוחותיו: אשתו אסורה. ואע''פ שיש עדים כשרים שטבע שמא צף מתחת המים ויצא:

דף קטו - ב

וקאמרי סימנים. דאי לאו סימנים חיישינן דלמא אחרים נינהו לפי שהמים משנים צורת הפנים ואין ניכר כל כך: שקלתינהו. כבר החזרתים לך: אמר ליה. מפקיד: והא כן וכן הויין. כך וכך סאין היו: ובחביתא רמיין. ועדיין הן אצלך בחבית צא ובדוק בה תמצא כחשבוני: אמר ליה דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו. ושלי הם: היינו שני ת''ח. דתניא לעיל והשיא רבי את נשותיהן על פי נשים ותרצינן דאמרי סימני ולא אמרינן אחריני נינהו וסימנים הכי איתרמו: חושבנא. איכא למימר דמתרמי: ומי חיישינן שמא פינן. היכא דסימנא קמא איתא קמן: קרבן. הקדש: דימוע. חולין ותרומה שנתערבו ואין נאכל אלא לכהן: הסכנה. שגזרו שלא לקיים מצות אלמא לא אמרינן שמא פינו אותה תבואה שנתן בה בכתיבת אות זה ואלו אחרים: הרי אלו חולין. דאזלינן בתר רובא: מיכפר הוה כפר ליה. מקנח וגורר היה את האות: לפנחיא שבקה. להצלת פירות שבתוכה הניח בה אות זה ולא גיררה כדי שיבדלו בני אדם מהן: פנחיא. לשון שימור כאדם שתולה ממונו באדם חשוב כדי שלא יגזלוהו הימנו ודומה לו בהגוזל עצים (ב''ק דף קג.) הלוקח שדה בשם ריש גלותא כו' ופנחיא בעלמא קבעינן: מי חיישינן לתרי יצחק. היכא דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת: רבא אמר לא חיישינן. הואיל ולא הוחזקו אבל היכא דהוחזקו מודה כדאמר לקמן (דף קטז.): ההוא גיטא דאישתכח בנהרדעא כו'. האשה עומדת ותובעתו לפנינו: בצד קלוניא. שם עיר: תיבדק כל נהרדעא. אם יש שם אנדרולינאי אחר חוץ מבעל אשה זו: ואם איתא דחיישינן יבדק כל העולם מיבעי ליה. שמא אנדרולינאי אחר היה בנהרדעא והלך לו: משום כבודו. שלא להחזיקו כטועה ושואל דבר שאין צריך: שכיחי טובא. ואפ''ה מגבינן כשמוציא שט''ח על אחרים ולא חיישינן שמא אחר היה וכיון דלענין ממונא אף על גב דהוחזקו לא חיישינן לענין איסורא כי לא הוחזקו מיהא לא חיישינן:

דף קטז - א

דלמא מסר ליה. נתנו לו ולא קנו מידו בקנין ושמא יחזור בו ליכא למיחש להכי דאותיות כגון שטר נקנות במסירה בלא קנין ואין יכול לחזור בו: גבן הוה. אצלנו היה בנהרדעא וגיטא כתיב בסורא: הכא לא חיישינן. דהא איבדקא כל נהרדעא ולהאי ענן ליכא למיחש דהא אמרי סהדי כו' ואביי לא חייש לדלמא אזיל ליה לעלמא ובדיקה הוא דקמצריך באותו מקום: הכא חיישינן. הואיל והוחזק איש אחר בעירו כשמו: גמלא פרחא. הולך מהר כעוף פורח: בקפיצה. על ידי שם: מילי מסר. ואע''פ שלא היה עמהם שמא מתחלה אמר להם בעירו כתבו גט לאשתי ואח''כ הלכו העדים לסורא: שילי והיני. מקומות הן: ה''ג מאי הוי עלייהו דשומשמי. מי חיישינן שמא פינן: אמרו הכי. בשעת כעסן: מ''ט דקטטה. דתנן במתניתין כי אמרה מת בעלי לא מהימנא: דמשקרא. מרוב שנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו: דאמרה בדדמי. כל מקום סכנה שראתה אינה נותנת דעתה לומר שמא לא מת ולא אנשא דהואיל וסניא ליה לא דייקא כולי האי:

דף קטז - ב

עד אחד בקטטה. קטטה בינו לבינה והלך למדינת הים ובא עד אחד ואמר מת מי מהימן אי לא: אלפוה שיקרא. בתמיה אם כרבי יהודה סבירא להו דאינה נאמנת אא''כ בוכה למה הורוה לבכות: מתני' אלא בבאה מן הקציר. שכך היה המעשה כדאמרי' לקמן ולא התירו חכמים אלא דוגמתו שיהא הדבר קרוב לנו ומירתתא ולא משקרא אבל ממדינת הים אינה נאמנת: אלא בהווה. מעשה שהיה כך היה והוא הדין לכל מקומות: גמ' לדבריכם. שאתם אומרים כעין המעשה שהיה בעינן: אין לי אלא קציר חטים. דמעשה שהיה בקציר חטים היה כדלקמן: גודר. תמרים: עודר. מלקט תאנים: הכא נמי. לענין מדינת הים: שילפי. סוף קציר חטים שילפי לשון שלף איש (רות ד) שכבר היה הקציר משתלף ועובר: ויעבירם בירדן ובספינה. משום מעשה שהיה בירדן ובספינה ונטמאו כדאמרינן לקמן: ויזרקם בצד זה. של נהר דהיינו נמי דומיא דספינה שפורחין באויר על פני המים: לא ירכיבם על גבי בהמה. בתוך המים דהיינו נמי דומיא דספינה שהאדם הנושאו יושב במקומו וספינתו נוטלתו ומוליכתו וספינה פעמים שהיא גוששת ונוגעת בקרקע: אלא אם כן רגליו. של עליון נוגעות במים בקרקע: על הגשר. דכארעא סמיכתא היא והאדם המעבירו הולך כל שעה ברגליו ואינו דומה לספינה: תחוב בקרקעיתה. והאהיל הכלי של מי חטאת עליהן ונטמאו: מתני' תנשא ותטול כתובתה. על פיה:

דף קיז - א

שאין האחין נכנסין לנחלתו של בעלה על פיה. דרחמנא אמר ע''פ שנים עדים (דברים יט) ולגבי נשואין דידה הוא דאקילו רבנן משום עיגונא: כשתנשאי לאחר. והרי נשאת: גמ' לנחלה. זכה בנחלת אחיו כדאמר בפרק החולץ (לעיל מ.) הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו: ואנן לא נדרוש מדרש תורה. בתמיה: אדעתא דכתובה אתאי. ובאפוקי ממונא סהדי בעינן: כל מילי דאיניש כו'. ועיקר אדעתא דנשואין אתאי ושרינן לה וכיון דשרינן לה שקלה נמי כתובה דמספר כתובה נלמוד: דלא ידעה במאי משתריא. וכיון דהזכירה נשואין גליא דעתא דלמשרייה אתאי והא דאמרה ברישא תנו לי כתובתי שמא כסבורה היא שזו התרתה: מתני' ויבמתה. אשת יבמה וטעמא דכולהו מפני ששונאות אותה ומתכוונות לקלקלה חמותה שונאתה שאומרת בלבה זו תאכל כל יגיעי ועמלי וכן בת חמותה אומרת זו תירש כל עמל אבי ואמי ואני אדחה ויבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה ובת בעלה זו באה במקום אמי אוכלת כל עמלה: מה בין גט למיתה. דאמר בפ''ב דגיטין (דף כג:) אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גטה ממדינת הים ואע''ג דעלייהו סמכינן דצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם: שהכתב מוכיח. וסמכינן עיקר אכתבא: גמ' בת חמיה. שאין בת חמותה מהו: לגירסנא. יגיע אמי שהביאה לאבי מבית אביה: והכא נמי. אע''ג דהיא לא אכלה לגירסנא דאמה שהרי אין בעלה של זו אחיה מן האם ובני אמה נוטלין מה שהביאה אמה דתנן (כתובות דף נב:) בנין דיכרין די יהווין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון אפ''ה הא קא אכלה לגירסנא דבי נשאי וסניא לה: אשת אב הרי היא בכלל בת הבעל. כיון דזו אינה מעידה לזו ממילא נפקא דאשת אב נמי אינה מעידה לבת בעלה הלכך אין זו תוספת ולא הוצרכו להזכירו: ור' יהודה. אמר לך ודאי הוצרכו דבשלמא חמותה סניא לכלה מפני שסופה לירשנה ואמרה קאכלה לגירסנאי כו' הלכך איצטריך למימנינהו: אלא מאי מוסיף כו'. כיון דאין לה על מה לשנאות חמותה אמאי קא מוסיף לה ר' יהודה לומר אינה נאמנת ומשני טעמא דרבי יהודה כלה סניא לה לחמותה משום דמגלה לברה מילי עלה: ורבנן כמים הפנים לפנים. קרא כתיב כמים הפנים לפנים כמים הללו שאדם צופה בהן ורואה בהם פנים כפניו אם הוא שוחק הם שוחקות ואם הוא עוקם הם עקומות כן לב האדם לאדם האחר אם הוא אוהב את זה גם זה הוא אוהבו ואם הוא שונא את זה גם הוא שונאו הלכך לא בעי לאוספינהו דמטעמא קמא שמעינן דאין נאמנות דכיון דחמותה סניא לכלה משום דקאכלה לגירסנא כלה נמי סניא לחמותה דסניא לה וכיון דבת הבעל סניא לאשת אב אשת אב נמי סניא לה לדידה: בדברי תורה כתיב. לפי פנים ולב שאתה נותן לתורה לבך עומד לך להעמיד גירסא אם יגעת בה תמצא אם לא יגעת לא תמצא: ל''א אם רבו מסביר לו פנים הוא מחכים ואם לאו אינו מחכים מרבו: חמותה הבאה לאחר מכאן מהו. אם יבמה היא ולא אם בעלה ושמא סופה להיות חמותה מי נאמנת לומר מת בעליך והתייבמי לבני או חלצי והנשאי לאחר: מי מסקה. הך אם יבם אדעתה דלמא מיית בעל ונפלה קמי יבם ברה וקאכלה לגירסנא ומתכוונת לקלקלה מעכשיו כדי שלא תתייבם עוד לבנה או לא ואע''ג דצרה הבאה לאחר מיכן פשיט לן כדאמר במתני' ויבמתה דהיינו משום צרות העתידות לבא התם הוא דצערא דגופה הוא ומסקא אדעתה טפי אבל שנאת חמותה לכלה מחמת ממון הוא ולא מסקא אדעתה כולי האי או לא:

דף קיז - ב

אמרה מת בעלי ואח''כ מת חמי. רבותא אשמועינן דאע''ג דאמרה ברישא מת בעלי ונמצא שאין זו חמותה והרי היא לה כנכרית אפי' הכי לא מהימנא אדאמרה מת חמי וחמותה אסורה מ''ט הא לאו חמותה היא אלא משום דאמרי הך לאו בעלה מיית ועדיין זו חמותה ולא חמיה מיית וזו כלתה מתכוונה לקלקלה ואע''ג דהשתא הרי בנה של זו במדינת הים ואין אמו אצלו לדבר לו על כלתה דברים רעים אפ''ה מסקא כלה אדעתה לקלקלה מעכשיו כי היכי דלבתר שעתא כשישוב בעלי ובעלה תדחה לחרפות ולא תיתי לטרדן וה''ה לחמותה הבאה לאחר מיכן דהא נמי אחר מיכן הוא: דרגש לה צערא. כבר הרגישה כלה זו בצער שמצערתה חמותה ושנאה ישנה היא אבל בחמותה לאחר מיכן שמעולם לא היתה חמותה לא תפשוט: הרי כאן שנים. הרי הוא חשוב כשנים: לא תצא מהיתירה הראשון. ודוקא התירוה קודם שיבא עד שני המכחישו אבל בא קודם שיתירוה מודה עולא דלא סמכינן אקמא דאכתי לא אחשביניה כתרי: עד אומר מת. ובאו עדים ואמרו לא מת פשיטא דמודי עולא דלגבי תרי חשיב כחד ובטל ולא אמרינן תרי ותרי נינהו: בפסולי עדות. ואע''ג דשנים שאמרו לא מת נשים היו הרי עד ראשון בטל אצלן ואיצטריך לאשמועינן כי האי גוונא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד. אין שם תורת עדות כי היכי דחד חשיב פסולי עדות נמי חשיבי הלכך הלך אחר רוב דעות ואין עליך לבדוק אם כשרים אם פסולים: ועשו שתי נשים באיש אחד. שתי נשים שהכחישו עד אחד ואמרו לא מת כשני אנשים באיש אחד שהראשון בטל ואפילו ניסת תצא: כל היכא דאתא ע''א כשר מעיקרא. והתירוה על פיו אפילו מאה נשים כעד אחד דמיין וכי היכי דעד אחד בטל דאמרינן ראשון הרי הוא כשנים ואין דבריו של אחרון במקום שנים מאה נשים נמי בטלים לגביה ובכי האי גוונא לא אשמועינן מתני' דתצא אלא מתני' דקתני אף על פי שנשאת תצא כגון דאתאי אשה מעיקרא ונשאת על פיה ואשמועינן מתני' דתצא ע''פ שתי נשים הבאות אחרי כן ולא מוקמינן קמייתא במקום עד כשר ואע''ג דאחשבינה כתרי למישרייה על פומה: כפלגא ופלגא. בעד אחד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת דאמר במתני' לא תצא מהיתירה הראשון: לחומרא. כגון מציעתא דקתני תצא: מתני' אחת אומרת מת. שתי נשים צרות הבאות ממדינת הים אחת אומרת מת בעלי וצרתה אומרת לא מת: הואיל והן מכחישות כו'. ובגמ' פריך לפלוג נמי ר' מאיר ברישא דזו שאומרת מת לא תנשא: הואיל וזו וזו מודות כו'. הא אחת מודה והאחת אינה מודה לא ינשאו שתיהן אלא האחת:

דף קיח - א

אשה אמרה מת ואשה אמרה לא מת הרי זו לא תנשא. הואיל ובאת שניה קודם שיתירוה על פי ראשונה ואפי' שניה זו צרתה אוסרתה ובגמ' מוקמינא לה להאי סתמא כר' מאיר דאמר צרתה נמי מכחשא לה: גמ' לא מת איצטריכא ליה. דאע''ג דאי שתקא פשיטא לן דלא תנשא בעדות חברתה איצטריך לאשמועינן היכא דמכחשה לה נמי לא תנשא דמהו דתימא כיון דאתיא ומערערא גליא דעתא דלצעורי לצרה קאתיא ולעגנה שלא תנשא ותמות נפשה עם פלשתים קעבדא הלכך אפי' היא תשתרי קמשמע לן: במחלוקת שנויה. במחלוקת אחרונה אף ראשונה שנויה דלא תימא סתמא דברי הכל היא אלא ר' יהודה ור''ש היא דאמרי צרה לא מכחשה: לא מת לאו הכחשה היא. דרבנן הימנוה לקמא: ואשה אומרת לא מת. אפי' צרתה במשמע: מתני' היתה. צרתה בת ישראל לכהן: תאכל בתרומה. בחזקת שבעלה קיים ואינה חוששת לעדות צרתה הואיל ואינה נאמנת להשיאה אינה נאמנת לפוסלה: וחמותה אסורה. שאין כלה מעידה לחמותה ואע''ג דאמרה ברישא מת בעלי דפקע לה צד כלות והויא נכרית אפילו הכי לא מהימנא כדאמר לעיל (דף קיז:) הא לאו בעלה מיית ולא חמוה מיית כו': היתה. חמותה בת ישראל לכהן כו': גמ' צערא דגופה. תשמיש מונעת לה מבעלה הא ודאי משקרא כדי לקלקלה שתנשא ואפי' שהיא נשאת תמות נפשה עם פלשתים: מודי ליה לר''ע. דלא מחזקינן לה בשקרנית כולי האי ונהי דלהשיאה לא מהימנא אבל לחומרא לענין תרומה תיחוש: ניתן לי בן. אשה שהלכה עם בעלה למדינת הים וכשיצתה מכאן לא היה לה בן ועומדת בחזקת ייבום ובאת ואמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת בני ואח''כ מת בעלי דלא מפקא נפשה מחזקה קמייתא שעדיין היא צריכה לייבם נאמנת ומותרת להתייבם: אינה נאמנת. להנשא לשוק בלא חליצה דכי הימנוה רבנן לאשה אבעלה הימנוה דדייקא ומנסבא אבל לאפוקי נפשה מיבם לא הימנוה דזימנין דסניא ליה: וחיישינן לדבריה. דאפקה נפשה מחזקה ואם בא יבם לייבמה לא שבקינן לה וחולצת: לדבריה. מיעוטא משמע:

דף קיח - ב

מתני' נותן גט לכל אחת. אם אינו חפץ לישא את כולן: גמ' קידש קתני. דאיכא למימר התם הוא דקאמר ר' טרפון דמניחה ביניהם דלא עשה מעשה אבל בעל לא קתני דליפלוג ר' טרפון דכיון דעשה בה מעשה וגינה אותה בקדושי ביאה צריך להוציא עצמו מידי עבירה וליתן לכולן: גזל קתני. דהואיל ואיסורא עבד קניס ליה ר''ע אבל לקח מקח מחמשה ואין יודע אי זהו לא קתני דלקנסיה ר''ע: מכלל דת''ק פליג עליה. ואמר בקידש ולקח פליגי דליכא איסור כולי האי אבל בבעל וגזל אפי' ר' טרפון מודה: ומאי קידש קידש בביאה. דגינה אותה ואפ''ה פטר רבי טרפון ולא תימא ליתני גזל ולא איבעי קידש דתרוייהו איצטריך תנא קידש בביאה להודיעך כחו דר''ע דאיסורא דרבנן הוא קעביד דרב מנגיד אמאן דמקדש בביא' ואין כאן איסורא דאוריי' אפ''ה קניס: מתני' מת בעלי ואח''כ מת בני. והריני מותרת לשוק נאמנת שהרי בחזקת לשוק יצאה והפה שאסר הוא הפה שהתיר: אינה נאמנת. להתייבם לו וחוששין לדבריה דאפקה נפשה מחזקה ולא מישתריא בלא חליצה דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא מעלמא: ניתן לי בן. והיא הלכה בלא בן ובחזקת עתידה לייבם: ניתן לי יבם. שהלכה חמותי במדינת הים והיא הלכה בחזקת שאין לה יבם: מת בעלי ואח''כ מת יבמי כו'. דתרוייהו קשריא נפשה לשוק נאמנת ומותרת לשוק בחזקתה הראשונה דהפה שאסר הוא הפה שהתיר: גמ' המזכה גט לאשתו. שעשה שליח לקבלה וזיכה לה ע''י שליח שתתגרש מעכשיו: במקום יבם. שיש לו אח ונתכוון לפוטרה הימנו דשלא במקום יבם והוא בא לגרשה פשיטא לן דלא מיגרשה עד שתגיע לידה דאין חבין לאדם שלא בפניו אלא הכא מי אמרי' זכות הוא לה כו': וחוששין לדבריה. מדקתני בתרוייהו חוששין ביצאה בחזקת [היתר] לשוק ובאה והחזיקה עצמה ליבם וקתני חוששין ולא אמרינן אוקמה אחזקה ותנשא דהא ודאי משקרא משום דרחמא ליה קאמרה אלמא לא מחזקינן לה באהבה ומדקתני נמי בחזקת יוצאה ליבם ובאה והחזיקה עצמה לשוק כגון ניתן לי בן ומת בעלי ואח''כ בני וקתני חוששין ולא תתייבם ולא אמרי' ודאי משקרא ומשום דסניא ליה קאמרה אלמא זימנין דלא סניא ליה אלמא מספקא לן וגבי מזכה גט נמי מספקא לן אי רחמא ליה וחוב הוא לה אי סניא ליה וזכות הוא לה ותחלוץ ולא תתייבם: טן דו. גופים שנים כל דהו בעל: דשומשמנא גברא. גוץ כנמלה: כורסיה בי חרתא רמיא. מחזקת עצמה כנשואה ונותנת כסאה אצל חשובות חורות הארץ: דנפצא. אומנתו מאוסה מנפץ צמר: דקולסא גברא. שמץ פסול משפחה: טלפחי. עדשים שהוא מאכל קל ואין חסרון כיס כל כך אינה שואלת ממנו אך יקרא שמו עליה:

פרק שש עשרה - האשה בתרא

דף קיט - א

מתני' האשה שהלך בעלה כו' לא תנשא. הואיל ובלא בנים יצא בעלה: ולא תתייבם. שמא ילדה צרתה ובגמ' פריך אמאי לא תנשא תחלוץ ותנשא ממה נפשך: היא צרתה. מפרש בגמ': היתה לה חמות. במדינת הים וכשיצאה. לא היה לה בן ואין יבם לזו אינה חוששת שמא ניתן לה יבם אע''ג דחיישינן לעיל שמא ילדה צרה התם הוא דכל מה דילדה צרה בין זכר בין נקבה מפיק לה להא מיבם אבל חמות דאי נמי ילדה לא זקיק לה להך אא''כ ילדה זכר וכולי האי לא חיישינן שמא ילדה וזכר היה: יצתה מליאה. יצתה חמותה מעוברת: חוששת. שמא זכר היה: אינה חוששת. דאיכא למימר שמא הפילה ואת''ל לא הפילה שמא נקבה היתה: גמ' לצרה אחריתי. אם באו עדים שאין צרתה מעוברת אינה חוששת שמא אשה אחרת נשא ומותרת ליבם: רבי מאיר חייש למיעוטא. בפ' הכל שוחטין (חולין ו) גבי כותים שגזר על כל כותים משום אותם שמצאו דמות יונה בהר גריזים והשתחוו לה: תשע חנויות. דתניא (שם דף צה.) ובנמצא הלך אחר הרוב דכיון דחנויות לפנינו הן ואנו רואין שרובן מוכרות בשר שחוטה: וסנהדרי. י''ב מזכין וי''א מחייבין דקי''ל דזכאי (סנהדרין דף מ.) דהואיל ורוב מזכין וקמן מנהו: דליתא קמן. כגון הכא דניזיל בתר רוב נשים שבעולם: אימא סיפא היתה לה חמות אינה חוששת. אמאי נהי נמי דזכרים מיעוטא כדמפרש ואזיל מיהו הלך אחר רוב נשים וכיון דרוב נשים מתעברות ליכא למימר בזכרים מיעוטא דמיעוטא אלא חד מיעוטא דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט כו': ה''ג והוו להו זכרים מיעוטא וליחוש: דאיסור כרת חששו. שמא נתעברה צרתה: לא חששו. שמא נתעברה חמותה ואוקמה אחזקה: מה לי איסור לאו. מי לא בעינן למיחש לספק איסור לאו כי היכי דחיישינן לספק איסור כרת הא מידי דספיקא לאו הרחקה דרבנן היא בדבר המותר דנימא לכרת עביד הרחקה ללאו לא עביד הרחקה בדבר המותר דהכא שמא איסורא דאורייתא ממש קעביד:

דף קיט - ב

רישא חזקה. מייתי לה לייבום ורובא מייתי לה להיתר שוק דרוב נשים מתעברות ויולדות והרי ילדה צרתה ונפטרה גם היא וחזקה לא עדיף כי רובא דניזיל אבתרה הלכך לא תתייבם ולשוק נמי לא כר' מאיר דחייש למיעוטא: סיפא חזקה לשוק. שהרי בלא יבם היתה תחלה כשיצתה ורובא לשוק דא''נ נתעברה חמותה שמא נקבה היתה או נפל דרוב עוברים נפלים ונקבות כדאמרינן לעיל דמחצה דוולדי קיימי נקבות הוו ומיעוט עוברים נפלים הוו זכרים דקיימא מיעוטא לגבי וולדות והכא נמי איכא חזקה לרוב דמרע נמי לחששא דמיעוטא דזכרים הוו להו מיעוטא דמיעוטא: ולעולם. בתמיה' תחלוץ ממה נפשך ותנשא לשוק: לעצמה שלשה. בשביל עצמה תמתין שלשה חדשים דכל הנשים צריכות להמתין ג' חדשים ואפי' בעלה מת במדינת הים דליכא למיחש שמא מעוברת היא דהא זקנה ואיילונית נמי צריכות להמתין שלשה חדשים כדאמרינן בהחולץ (לעיל מב:) הלכה כולן צריכות להמתין: לחברתה תשעה. בשביל חברתה שמא מעוברת היא צרתה צריכה להמתין ט' חדשים שאפי' חלצה לא תנשא בתוך. ט' שמא חברתה מעוברת היא והולד של קיימא ואין חליצה פוטרת לזו אלא . וולד פוטר והוולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם: לחברתה לעולם. בשביל חבירתה צריכה להמתין לעולם עד שתדע אם יש לה וולד אם לאו: ותחלוץ. לאחר ט' ממה נפשך ותנשא אם ילדה צרתה הרי נפטרה בולד ואם לאו הרי חליצתה פוטרתה: מצריכה כרוז. להכריז שלא היתה חלוצה ומותרת לכהונה: מת בני ואח''כ מת בעלי. והריני זקוקה ליבם כבתחלה: נאמנת. במה שאמרה מת בני ראשון ואח''כ בעלי ולא חיישינן דלמא משום דרחמא ליבם קאמרה מאי טעמא הואיל ובחזקת ייבום היתה עומדת ופיה אסר עצמה על היבם כשאמרה ניתן לי בן והוא הפה יכול להתיר עצמה ליבם ולומר מת בני ראשון: אינה נאמנת. להנשא לשוק הואיל ובחזקת ייבום יצתה וחיישינן דלמא משום דסניא ליה קאמרה ניתן לי בן וחוששין לדבריה שמא אמת הן ואסורה לייבם וחולצת: כדקאמרת. דלא היתה זקוקה לו ואין חליצתה כלום ומותרת לכהונה: בגרושה. שהיתה גרושה כבר מאיש אחר שפסלה לכהונה עולמית: אני. ובני ובעלי נחבאנו במערה ואין איש עמנו לבא ולהעיד הלכך. ליכא למיחש דלמא אתי סהדי: מתני' שתי יבמות. נשי שני אחים: זו אסורה. לשוק מפני בעלה של זו שהוא יבמה דשמא חי הוא וזקוקה לו ואע''פ שאשתו אומרת מת אינה נאמנת איבמתה שתנשא על פיה שאין יבמה מעידה על חברתה שהיא אחת מחמש נשים שאין נאמנות להעידה: לזו עדים. שמת בעלה: זו שיש לה עדים אסורה. לינשא מפני יבמה דשמא חי הוא דעדים מאי אהנו לה הא היא נמי מהימנא לומר מת בעלי: וזו שאין לה עדים מותרת. לשוק דהא אמרה שהוא מת ובשביל יבמה נמי לא חיישינן שהרי יש עדים שמת: לזו בנים ולזו אין בנים. ואין עדים לא לזו ולא לזו את שיש לה בנים מותרת כו': נתייבמו. שהיה להם כאן שני יבמין ונתייבמו שהאשה שאמרה מת בעלי תתייבם דלענין ייבום לא הוצרכה זאת לעדותה של זו וארישא קאי שאין להם לא עדים ולא בנים: ומתו היבמין אסורות להנשא. לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו שמא עדיין הם חיים ואע''פ שנשאו שתיהן ליבמין בחזקת שמתו בעליהם אצל עצמן נאמנות אבל עכשיו כשינשאו לשוק נמצא עדותה של זו מועיל לזו ואין יבמות מעידות זו על זו צד היתר: הואיל והותרו ליבמין. בחזקת שמתו בעליהם תו לא מיתסרן דניחוש לשמא חיין הם: גמ' שתיהן מותרות. שאין כאן זיקת ייבום זו מפני בניה וזו בעדי חברתה: צרה מעידה לחברתה. דהא שתי יבמות צרות נינהו ומפני צד צרות לא נפסלו מלהעיד זו לזו:

דף קכ - א

לאינסובי לצרה בעלמא מקמי דידה. האשה שהלכה למדינת הים עם בעלה ובאה ואמרה מת בעלי והיתה לה כאן צרה אם זו תנשא בעדותה של זו קודם שתנשא היא: הואיל והותרה היא. אלמא משעת היתר דידה שרינן לצרתה ואע''ג דעדיין היא לא ניסת: ליחוש דלמא בגיטא אתאי. אי טעמא דר''א לאו משום דצרה מעידה לחברתה הוא אלא משום דלא מקלקלא נפשה ניחוש דלמא הא בגיטא אתאי והחביאה גיטה ואמרה מת בעלי וכדי שתנשא גם צרתה ואיהי לא מקלקלא דבשלמא במתני' היכא דנתייבמו ליכא למימר הכי דאי נמי בגיטא אתאי איקלקלא שנשאת לאחי בעלה אבל לשוק ליחוש: דאינסיב לכהן. דאי אתי בעלה ומיבעי לה לאחוויי גיטא מיפסלא אכהן ונפקא: מתני' אין מעידים. על האיש שמת אא''כ ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולין להכירו שזהו אבל לא ראוהו בפרצוף או שניטל חוטמו אין מעידין עליו להשיא את אשתו שמא אין הוא: ואפי' ראוהו מגוייד. לשון גודו אילנא (דניאל ד) מנותח ומלא פצעים וחבורות חרב: או צלוב. על הצליבה או חיה דורסתו ואוכלת בו: אין מעידין. עד שיראו שתצא נפשו: ואין מעידים אלא עד ג' ימים. אם ראוהו בתוך ג' ימים למיתתו מעידין עליו אבל אם לא ראוהו עד לאחר ג' ימים חיישינן שמא נשתנו מראית פניו ואין זה שהם סבורים: רבי יהודה בן בבא אומר לא כל האדם כו'. יש לך אדם שממהר להנפח משאר אדם כגון אדם שמן ויש לך מקום שחמה נוגעת בו יותר ואדם מת ממהר להסריח ולהשתנות ויש לך שעה שהעולם חם והמת ממהר להסריח ובגמ' בעי לחומרא פליג או לקולא פליג: גמ' פדחת. מצח: הכרת פניהם ענתה בם. העידה בם אלמא אין עדות בשאר הגוף אלא בהיכר פנים: קירא. שעוה: דבק בבלייתא. הדביקה במעט מטלית בלויה: בלייתא. בגד בלוי: באפותיה. במצחו: מצאו קשור. המביא גט לאשה ואבד הימנו: בין כליו. בין כלי ביתו ומכיר את הכיס ואת הטבעת שהן שלו כשר ולא חיישינן דלמא האי כיס והאי טבעת דאיניש אחרינא הוה והאי גט אחר הוא אלמא סמכינן אסימנא דאית ליה בכיס ובארנקי ואפי' למישרי איסור אשת איש דאורייתא אלמא סימנין דאורייתא: שומא. ורוא''ה {וירוא"ה: יבלת} : סימנין דאורייתא. אף השמלה בכלל היתה כו' בפ' ואלו מציאות (ב''מ דף כז.): בן גילו. שנולד בפרק אחד ובמזל אחד ור''א בן מהבאי סבר אין שומא מצויה בבן גילו: להשתנות. ממראה: סימנין דרבנן. ולא דריש אף השמלה לסימן אלא לתובעין דהתם פלוגתא היא:

דף קכ - ב

מובהק הוא. ואע''ג דסימנין דרבנן אסימן כי האי סמכינן אפילו אאיסור דאורייתא: דארוך וגוץ. לאו סימנין נינהו: כליו. בגדיו שמא לאחר השאילן ואותו אחר מת וראוהו אלו וסבורים שזהו בעל הבגדים: חמור בסימני אוכף. דקיימא לן באלו מציאות (ב''מ דף כז.) דמהדרינן: לא שיילי אינשי. בעל החמור לא היה שואל אוכפו של זה לחברו: דמסקיב ליה. דאשי''ר {רידוישיי"ר: להקהות, לפגום (את גב החמור באוכף, שאינו הולם אותו)} בלע''ז: מצאו קשור בכיס כו'. מאי איכא למימר ליחוש אע''פ שהוא מכיר את הכיס יש לחוש שמא השאילו לאחר וקשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו את הגט: לזיופא. שמא יעשה חותם וצורה כנגד טבעתו וילך ויראהו לאשתו ויטול הימנה כל אשר ישאל: מנחשי אינשי. שלא יטול זה מזלו ואי קשיא הא קתני או שנמצא בין כליו הא אמרן דחיישינן לשאלה לא קשיא כליו דמתניתין היינו בגדיו ודרך להשאיל מלבושים וכליו דגיטין היינו בין כלי תשמישי ביתו בתיבתו שאין דרך להשאילם: ואיבעית אימא כליו. דמתני' דקתני בגופו ובכליו דלא סמכינן אסימנייהו: בסומקי וחיורי. דלא אמרינן הוי סימן במלבושיו אי שחורין היו או לבנים היו דאין זה סימן שהרבה יש שחורין ולבנים ואדומים: והא קתני סיפא. דמתני' (לקמן דף קכא.): מן הארכובה ולמטה לא תנשא. דחיי ואי משום טביעה הואיל ומים שאין להם סוף חיישינן שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר ולא ראוהו קתני מן הארכובה ולמעלה תנשא אלמא מגוייד לא חיי: שאני מיא דמרזו מכה. מחזיקות ומגדלות כאב המכה וחברו מיטרא רזיא לאילני במס' תענית (דף ג:): גיידיה לגמליה. לשון גודו אילנא (דניאל ד): ולא אפסקיה לנערותיה. ולא הפסיק לגמור את קול נערותו שהיה נוער עד שמת: מלובנת. באש שמתוך המכוה מתרפא: וברח. הנשחט: יכתבו ויתנו. אלמא כחי מחזקינן: ומשני חי הוא. לפיכך גיטו גט וסופו למות הלכך מעידין: אלא מעתה. הואיל וודאי ימות יהא גולה השוחטו אם נפל סכין מידו עליו ושחטו אלמה תניא אין גולה ואפילו מת שמא מחמת דבר אחר מת: על ידו. בשבילו: הרוח בלבלתו. ומחמת הרוח מת הלכך לגבי גלות פטור ומיהו לענין אשתו מעידין עליו דודאי ימות:

דף קכא - א

קירב מיתתו. על ידי שפירכס יותר מדאי מת הלכך אין גולה אלא אם כן מת תחת ידו: בביתא דשישא. שאין שם רוח ללישנא דרוח בלבלתו הכא גולה דאין כאן רוח ומחמתו מת וללישנא דהוא קירב את מיתתו אינו גולה: הכי גרסינן אי נמי בדברא ולא פירכס: לקולא פליג. דקאמר תנא קמא אין מעידין אלא עד ג' ימים ואתא רבי יהודה למימר יש לך אדם או מקום או שעה שאינו מהיר לנפוח ולהשתנות ויכול להעיד אפי' לאחר ג' ימים: או לחומרא פליג. דקאמר תנא קמא עד שלשה ימים מעידים ואתא איהו למימר פעמים שאפי' תוך שלשה אין מעידין: בכרמי. שם העיר: ואסקוהו אבי הדיא לבתר תלתא יומין: ואסקוהו אגישרא דשביסתנא. לאחר חמשה יומין: דצמתי. צומתין צורת הפנים ואין מניחין אותו לנפוח ולהשתנות: היכא דאיכא מכה. מקום המכה מרזו מכבידין הכאב ונופח: מיתפח תפח. לאחר שמעלין אותו ליבשה ומשתנית צורתו: מתני' שיש להם סוף. לקמן מפרש היכי דמי: אשתו אסורה. שמא לאחר פרישתו משם יצא והלך לו דסבר רבי מאיר אדם יכול לחיות ולשהות במים יום או יומים: מערה. מים שיש להם סוף הם ופליג ר' יוסי ואמר אשתו מותרת דקסבר אין אדם יכול לשהות במים כל כך ואי משום שמא יצא לאלתר אין זו חששא דהא אי נפק הוו חזו ליה אבל במים שאין להם סוף מודה ר' יוסי דאסורה שמא יצא לאלתר למרחוק ולא ראוהו: מן הארכובה ולמטה. הואיל ויכול לחיות לא תנשא שמא יצא ולא ראוהו דמים שאין להם סוף הן: גמ' מארבע רוחותיה. כגון מערה מלאה מים והרואה שנפל שוהה שם בכדי שאין יכול להיות חי בתוך המים ובא לו: אגמא דסמקי. אגם של אותו מקום אגם מרש''ט {מריש"ק: בִּיצה, מקווה מים רדודים} בלע''ז עומד במקומו ואינם מים חיים כמים שיש להם סוף דמו שאינו יכול לשוט על פניהם למרחוק הלכך אם איתא דסליק הוי חזו ליה: גלי אשפלו. למקום רחוק ומשם יצא: לא יאונה לצדיק כל און. שלא באתה תקלה זו לידו של רב לנדות את רב שילא: תשועה ברוב יועץ. תשועתי מן המכשול על ידי שנטלתי עצה משמואל: למחילה של דגים. שחוטטים סמוך לשפת הנהר בין למטה מן המים בין למעלה מן המים בגובה שפתו ואין מתמלאת כולה ואדם הנכנס שם מגביה צוארו בתוך המערה למעלה מן המים: ליחוש למחילה. ושמא ליום מחר יצא והלך: נענעתי לו ראשי. ועבר על גבי והלך לו: ינענע לו ראשו. ידחה מפני השעה ולא יתגרה בהן:

דף קכא - ב

שמא חבר הוא. יודע ללחוש: אגב איצצא. שדוחקן כשעומד עליהם אבל גוב אריות רחב הוא ואין עומד עליהן ופעמים שאינם רעבים ואין אוכלין אותו: ליורה מלאה יין ושמן. מרותחת על האור: שהוא מבעיר. כשנפל אדם לתוכו וניתז השמן על האור ומבעירו יותר ויותר ולא שבתה רתיחת היורה וצמקו רגליו ולא יכול לצאת ומת: מפני שהוא מכבה. כשניתז על האור כיבהו ואע''פ שלא יכול לצאת לא מת שהיורה נתקררה לאחר זמן ששבתו רתיחותיה כשכבה האש: וסופו מבעיר. דרך בקעת שמכבין אותה במים להיות חוזרת ודולקת יותר מבתחלתה: מעשה נסים. אפילו אינו מת מחמת המים היה לו למות מחמת דבר אחר: כיפין על גבי כיפין. כיפין כמין בנינים ואולמות ונשען עליהן וישן: דשישא הוי. וחלקין ומעומד אין אדם ישן: מסריך. מתחזק ונדבק עליהן מעט: חופר שיחין. לעולי רגלים ומים מתכנסים בהן והיו שותין הן ובהמתן: שלום. שעדיין יכולה לחיות וכן בשניה אבל שלישית שאינה יכולה לחיות אמר להן עלתה לה שידוע היה לו שלא תמות שם כדלקמן דבר שהיה מתעסק בו אותו צדיק אביה לא יכשל בו זרעו: של רחלים. זה אילו של יצחק: זקן אחד מנהיגו. זה אברהם: נביא אתה. לידע שלא תמות: מתעסק בו. בטורח עשייתו: אע''פ כן מת בנו. של ר' נחוניא בצמא שכך דרכו של מקום לדקדק עם החסידים: וסביביו נשערה. לשון חוט השערה עם סביביו עם צדיקים ההולכים אחריו: מתני' אפילו שמע מן הנשים. שלא היו מתכוונות להעיד ומסיחות לפי תומן: דיו. ויכול לילך להעיד ולהשיא את אשתו: בין שהוא מתכוין. לעדות: גמ' קמצא בעלמא. חגב או נמלה המיתו התינוקות והעלו לה שם איש פלוני כדרך שהתינוקות משחקין: אבל נתכוין להעיד. ולא להתיר את אשתו: עדותו עדות. ותנשא אשתו: היכי משכחת לה. דלא נתכוין להעיד ולא להתיר: חיואי. שם האיש: מאן איכא בי חיואי. מי מאנשי ביתו של בית חיואי שישמע דברי דשכיב חיואי: לפרשא זריזא. גבור חיל וישראל היה: מדיבוריה דרב נחמן. דאמר אכלוה כוורי ולא אמר מי יתן שיעלה וינצל אזלא דביתהו ואינסבא: קטול אספסתא ושדי. קצוץ שחת לבהמותי: שמעה דביתהו. דההוא דאמר עובד כוכבים עליה קטילתיה ואתת לקמיה דאביי:

דף קכב - א

תלתא ריגלי. שהיו תלמידי חכמים נקבצים לשמוע דרשה הלכות פסח בפסח והיתה שואלת מהם ובתשובת הגאונים מצאתי כל הנך ריגלי דאמוראי היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם: של ערלה הן. פירות נטיעה הן וישנם משובחים מפירות אילן זקן: של עזיקה. מפרדס מעוזק וגדר סביב לו לשומרו והיא שנת שביעית וקשיא לי דמאי איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ול''ש מן המופקר אסורים וקודם הזמן אלו ואלו מותרים: לא אמר כלום. לאוסרם על כך אלא הלך אחר הרוב שזה משקר ולהשביח מקחו נתכוין וכן נטע רבעי להודיע שפירות נטיעה הן וכמדומה לי דהאי עזיקה שם העיר שבארץ ישראל ופירותיה משובחים ואם היה עובד כוכבים זה בחוצה לארץ ומשבחם ואמר מעזיקה הבאתי אין חוששין לומר אמת דבריו ושמא לא נתעשרו וישראל מכרם לו אלא להשביח מקחו והכא נמי לא נתכוין עובד כוכבים זה אלא לאיים על זה שיקצור לו מספוא לבהמותיו: חבל. הפסד ועגמת נפש הוא: קולר. חבורה: לכרכום ביתר. כשבאה ביתר במצור: מתני' על פי בת קול. שמעו קול צועקת פלוני מת ולא ראו אדם בצלמו: גמ' מאי קמ''ל. רבה בר שמואל דלבית הלל משיאין וניעבד כותייהו סתם מתני' נמי הכי אמרה וממילא הלכתא היא כסתם משנה: בית שמאי היא. ואין הלכה כאותו סתם: שראו לו דמות אדם. מתחלה כשצעק: בבואה דבבואה. צל צלו: לימדני יונתן שידא. שד היה או בקי בהן: ודלמא צרה הואי. שנשא אשה במקום אחר ובאה לקלקלה והלכה לה: בשעת הסכנה. שאדם מסוכן כגון מי שהיה מושלך בבור ואמר כל שומע קולו יכתוב גט לאשתו כותבין ונותנין וסמכינן עליה בכל דבריו שאומר אני הוא פלוני בן פלוני והכא נמי כשעת הסכנה דמיא שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה: מתני' ונומיתי לו. אמרתי לו: כן. הן הדברים שאמרת שכולן חלוקין עליו: משובשת בגייסות. שאיני יכול לילך אצלם ולהעיד זה ששמעתי: גמ' להביא את גיטה. ממדינת הים ואע''פ שצריכים אנו למאמר פיה שתאמר בפני נכתב ונחתם דאפי' אדם כשר הביאו צריך לומר כן: נשים שאמרו. חמש נשים דפירקין דלעיל (ד' קיז.): נאמנות להביא גיטה. בפ''ב דגיטין (דף כג:): מתני' אמרו לו. לרבי עקיבא מעשה בבני לוי כו': נומית להם. אמרה להם: ולא תהא כהנת. כלומר וכי לא תהא בת ישראל או כהנת מיוחסת נאמנת כפונדקית זו גרועה ובגמ' מפרש מאי גריעותא: אמר להם. רבי עקיבא: לכשתהא הפונדקית נאמנת. כלומר לכשימצא דבר זה אמת שהאמינו את הפונדקית שהרי לא עליה סמכו אלא לפי תומה הסיחה והביאה להם מקלו ותרמילו: [ס''א לכשתהא כפונדקית נאמנת. כלומר באותו ענין שהאמינו פונדקית הוי נמי שאר אשה נאמנת שהרי פונדקית הוציאה להן ועל הסימנים סמכו]:

דף קכב - ב

והא איה חבירנו קאמרי לה. אלמא לאו לפי תומה הוה: הוה בכיא. והיינו לפי תומה דקודם ששאלוה התחילה לומר: ונתלה בייחור של תאנה. אחז בנוף של תאנה ופשחו לעשות ממנו מקל: פשחו. נתקו: יישר כחך אריה. גבור חיל ולב אריה יש לך: יפה כוונת את שמי אריה. שכך קורין אותי בעירי: לא כך אמרת לי יוחנן בן יונתן. דורש וחוקר היה אולי יהפוך את דבריו לא כך אמרת לי דמכפר שיחיא אריה שהכפר היו קורין אריה ולא אותו: דרישה. בדיקות כי האי גוונא לכוין את דבריו: וחקירה. באיזה יום ובאיזה שעה: משפט אחד יהיה לכם. וכיון דאשכחן דכתיב בדיני נפשות ודרשת וחקרת וגו' (דברים יג) הוא הדין לדיני ממונות: כיון דאיכא כתובה למשקל. כשתנשא על פיהם תטול כתובה דמספר כתובה נלמוד כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי: כדיני נפשות דמי. דהבא על אשת איש בחנק הלכך עדי נשים בדרישה וחקירה: הכי גרסינן אמר ר' אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי יי ורב שלום בניך: